"אין להאמין כי כל היצורים מתקיימים למען קיומו של האדם. נהפוך הוא, כל היצורים האחרים גם הם נועדו למען עצמם ולא למען שום דבר אחר." הרמב"ם
"אם מסתכלים בעין מפוכחת על אי הסדר שהאדם יצר מן ההיסטוריה, קשה להימנע מן המסקנה כי הוא נגוע בהפרעה נפשית מובנית כלשהי אשר דוחפת אותו לעבר השמדה עצמית." ארתור קסטלר
על הטאבו לדעת את מי אתה אוכל
הדחקת המודעות הנדרשת בשל הנוהג האוניברסלי שלנו של המצרת (הפיכה למוצר), שיעבוד, והרג בעלי חיים לשם מזון יוצרת את ה"הפרעה הנפשית המובנית" שמניעה אותנו לעבר החורבן לא רק של עצמנו אלא גם של יצורים ומערכות חיים אחרות של כדור הארץ. מכיוון שפרקטיקה זו של ניצול והתאכזרות אל חיות לשם מזון הפכה לנחשבת כנורמלית, טבעית, ובלתי נמנעת, היא גם הפכה לבלתי נראית. למרות שהיא מהותית, ממשיכים להתעלם ממנה כמעט לגמרי בשיח הציבורי המתמשך על מדוע יש לנו את הבעיות שיש לנו ואיך אנחנו יכולים לפתור אותן. חוסר שימת לב זה הוא טרגי במובן הקלאסי. בטרגדיה היוונית העתיקה, הגיבור תמיד סובל נפילה וחורבן בשל פגמים באופיו, הראשיים שבהם יוהרה ואטימות.
הדבר כמובן נובע מהעובדה שסופרים, נואמים, חוקרים, תיאולוגים, רופאים, פוליטיקאים, אנשי עסקים, כלכלנים, ואלה שנמצאים בעמדות של מנהיגות והשפעה, כמו גם אלה שאינם, כולם אוכלים באופן קבוע מזונות הנגזרים מחיות שהתייחסו אליהן באכזריות ומעדיפים להתעלם באופן קולקטיבי מהתוצאות המטרידות של התנהגות זו. התרבות שלנו מעודדת את כולנו להיות אוכלי כל. "אוכלת הכול" הפך להיות תיאור הולם של התרבות שלנו כיוון שהיא צורכת ומחריבה מערכות אקולוגיות גלובליות. זה נכון באופן אירוני גם ברמת הפרט.
בשל התיעוש של ייצור מזון, אנו אוכלים מוצרים בעלי צבע מלאכותי, טעם מלאכותי, מזוקקים, מעובדים, מוקרנים, מהונדסים, ועמוסי כימיקלים שמאשרים שנאכל כמעט כל דבר והכול. לוחצים עלינו ללא הרף על ידי פרסום של חברות לבלוע כל דבר, ובזכות היכולת המאומנת היטב שלנו לבודד את המודעות שלנו מהאימה שאנו צורכים באופן קבוע במהלך הארוחות שלנו, קל לנו לחסום באופן דומה את המודעות שלנו לגבי החומרים המשמרים והשאריות הכימיות הרעילות במזון שלנו. אנו אפילו עשויים לטפוח לעצמנו על השכם על כך שאנו לא בררנים לגבי מה שאנחנו אוכלים. חוץ מכך שהיא מובילה לרווחים אמינים לתעשיות הרפואה והתרופות, מנטליות זו מובילה ליצירה המשותפת שלנו של תרבות שהיא "זללנית–כל." התיאבון הזללני שלה רעב לצרוך כמעט הכל, להפוך את היופי והגיוון של הטבע לגאדג'טים, צעצועים, ומזונות שאליהם אנו משתוקקים ושלעולם לא משביעים את הרעב הפנימי שלנו, אבל מובילים בהכרח להסחת דעת, התמכרות, תסכול, והרס הסביבה. בעלי חיים, פגיעים תמיד, נושאים בנטל של הרעב הזללני שלנו. הסבל שלהם חוזר, בסופו של דבר, גם אלינו.
אכילת בעלי חיים היא איפוא היסוד הבלתי מוכר של תרבות הצריכה, הפסאודו–דת בעולם המודרני שלנו. צרכנות יכולה לפרוח רק כאשר אנחנו מרגישים מנותקים וכמהים לשכך זאת על ידי צריכה, אשר היא ניסיון מעוות לחיבור מחדש עם סדר דברים גדול יותר. משום שהקהיית הרגישות הגדולה ביותר שלנו כרוכה באכילה – פעולת הצריכה הקדושה, החיונית, והמגדירה ביותר שלנו – אנו בהכרח נהיים צרכנים קהי רגישות עם תיאבון רעבתני הולך וגובר. באמצעות המצרת חיות, בנינו למרבה האירוניה ובאורח בלתי נמנע מערכת שבסופו של דבר הופכת למוצרים גם אותנו. הערך הנקי שלנו נמדד בדולרים, כמו שפרות נמכרות לפי משקל.
מכיוון שכמעט כל אחד מאיתנו הוא אוכל כל, האכזריות שלנו היא בלתי נראית ובלתי מוזכרת, כמו סוד משפחתי עצום. ג'ון בראדשו, וירג'יניה סאטיר, ואחרים שניסו לשפוך אור על ההשלכות הפסיכולוגיות של משפחות בלתי–מתפקדות לאורך עשרים וחמש השנים האחרונות הדגישו שככל שמשפחה פחות מתפקדת, כך יש בה יותר סודות. הסודות הם ההתנהגויות המתמשכות הממכרות והמתעללות שעליהן מעולם לא שוחחו. התעללות בילדים, התעללות מינית, התמכרות לסמים, ואלכוהוליזם הפכו לסודות תרבותיים, שעל מנת לרפאם, צריך להביאם אל האור, להודות בהם באופן מלא, ואז לעבוד עליהם באמצעות דיון פתוח. במשפחות לא–מתפקדות, סודות וצללים נשארים קבורים ובלתי פתורים עד כאב, מופגנים כבושה, התנהגות אובדנית, תוקפנות, אלימות, ריחוק רגשי, ושיתוק פסיכולוגי.
הסוד הגדול שמשפחתנו התרבותית הבלתי מתפקדת מחזיקה הוא האכזריות הנוראה שלנו נגד חיות לשם ארוחות, וצל זה מניע אותנו לאלימות ולהתנהגות אובדנית. הסוד לעולם אינו מוזכר או אפילו מוכר בדיונים המתמשכים שלנו על חוסר תפקוד כי, בהיותנו אוכלי כל ולכן שותפים לפשע של התעללות, אנחנו לא רוצים לדבר על זה. המאמצים שלנו להבין חוסר תפקוד משפחתי יכולים לפיכך לעורר מודעות רק במידה מסוימת. מאמצים אלה הם חיוניים, עם זאת, משום שהם חלק מהעבודה המקדימה ההכרחית לצורך עמידה בפני סוד הצללים הגדול, העמוק, המהותי, וההרסני יותר: ההתעללות חסרת הרחמים והמוסתרת שלנו בחיות לשם מזון.
החרטה והצער שאנו מדכאים לגבי הזוועה שאנחנו מסבים באופן שגרתי וביעילות לחיות כדי לאכול אותן הם טבעיים ובריאים. אנשים שהורגים או מענים אחרים ללא חרטה מזעזעים אותנו, ואנו כולאים אותם כסוציופתים ופסיכופתים. ועדיין אנחנו מענים והורגים בעלי חיים החשים כאב ופחד ממש כמונו, וגם אם אנו מנסים להתעלם ולזלזל בסבל שלהם הנגרם בידינו, אנחנו יודעים, עמוק בפנים, כי הוא מיותר, מזעזע ובלתי מוסרי. יש אמרה בגרמנית, Übung macht den Meister: אימון עושה את המומחה. אם אנחנו מתאמנים בגולף וטניס, אנו הופכים להיות מומחים בגולף וטניס, וגולף וטניס הופכים לחלק מאיתנו ולחלק מההווייה שלנו. אם אנחנו מתאמנים במוסיקה, אמנות, דרמה, או אומנויות לחימה, אנחנו הופכים להיות מיומנים בכל אלה, והם משפיעים עלינו ונהיים חלק מהווייתנו. אם אנחנו מתרגלים נדיבות, טוב לב, והתחשבות, אנו הופכים מיומנים בלהיות נדיבים, וטובי לב ומתחשבים יותר באחרים, ותכונות אלו הופכות לחלק מדרך ההווייה שלנו. אם אנו מתרגלים הרג, שקר וגניבה, אנו הופכים להיות מיומנים בהרג, שקר וגניבה, ופעילויות אלו הופכות לחלק מאיתנו ולחלק מדרך הווייתנו.
על ידי תירגול חסר רחמים ושקדן של היכולת לנתק את המציאות של בשר, גבינה, או ביצה שעל הצלחת שלנו מן המציאות של האומללות שיצור חישתי סבל כדי לספק זאת, הפכנו מומחים בצימצום יצורים חישתיים לאובייקטים גרידא, לכלים, לאמצעים, לנכסים. הפכנו מיומנים בלהיות משותקים ובלהתנתק, בלא להרגיש אהדה לסבל שאנו דורשים על ידי הרצון שלנו לאכול מזונות מן החי. הפכנו להיות מומחי הכחשה, מסרבים באופן מוחלט לרשום בתודעתנו את ההשלכות של המעשים שלנו. הכחשה זו הופכת למעין שיתוק המונע פעולה יעילה וחדשנית.
באימון מגיל ינקות, טקסי היומיום שלנו של אכילה הפכו אותנו למיומנים באמנות של הפיכת אחרים לאובייקט. זוהי טרגדיה גדולה ובקושי התרנו לעצמנו להיות מודעים אליה. בכנסיות שלנו, כמרים מדברים לעתים קרובות על הטרגדיה של אהבת דברים ושימוש באנשים, כאשר עלינו במקום זאת לאהוב אנשים ולהשתמש בדברים. לאחר הטקס, אנשים סועדים בארוחות שבהן בעלי חיים הפכו לדברים לצורך שימוש; לא לצורך אהבה. פעולה זו, החוזרת בטקסיות, מניעה אותנו להשתמש באנשים בדיוק כפי שאנו משתמשים בחיות – כדברים. כולנו יודעים בעצמותינו כי בעלי חיים אחרים מרגישים וסובלים כמונו. אם אנו משתמשים בהם כמו דברים, אנו בהכרח נשתמש בבני אדם אחרים כמו דברים. זהו עיקרון בלתי אישי אוניברסלי, והתעלמות ממנו לא תגרום לו להיעלם. הוא פועל במחזוריות מתמטית כפי שפיתגורס לימד: מה שאנחנו זורעים בטיפול שלנו בחיות, אנחנו בסופו של דבר קוצרים בחיינו.
בגלל שזה טאבו להגיד את זה או לעשות את החיבור המהותי הזה בתרבות הרעייה שלנו, אנחנו יכולים ללכת לכנסייה סמוכים ובטוחים שלא נתעמת עם תחינה מעוררת חוסר נוחות לאהוב את כל היצורים החיים ולא להשתמש כדברים באף אחד מהם. טאבו זה נגד דיבור על הטיפול שלנו בבעלי חיים לשם מזון הוא כל כך חזק שאני יכול לעיתים קרובות להרגיש אותו ככוח חי. במשך מספר שנים, אני מדבר בימי ראשון בבוקר בכנסיות פרוגרסיביות ובמרכזים, בעיקר בכנסיות אחדוּת (Unity), ונותן סמינרים על פיתוח אינטואיציה. גיליתי שאפילו בשיחה עם קבוצות של אנשים מתקדמים כביכול, כאשר אני מתחיל להעלות את הנושא של האכזריות לבעלי חיים הטבועה בראייתם כ"דברים", וההשלכות המוסריות והרוחניות של הנוהג התרבותי שלנו של אכילתם, נראה שאני מנסה להזיז קיר נפשי בלתי נראה שלחלוטין מתנגד לשמוע רעיונות כאלו מבוטאים. נראה שזו ההכחשה הבלתי מודעת הקולקטיבית של הקבוצה. זה אירוני, שכן שני המייסדים של תנועת האחדות , צ'ארלס ומירטל פילמור, היו צמחוניים אתיים אשר גינו את ההתאכזרות המיותרת כלפי בעלי חיים המעורבת בראייתם כסחורות, ואשר דיברו נגד השימוש בספרי תנ"ך בכריכת עור, לבישת פרווה, נתיחת בעלי חיים לצורך ניסויים, או פגיעה בכל דרך שהיא ב"אחיותינו ואחינו הקטנים של עולם החי." הם עודדו אנשים בלהט להימנע מאכילת מזונות מבעלי חיים. צ'ארלס כתב בשפע על הנושא, ואמר למשל בשנת 1915, "לכן, לאור האמת כי אלוהים הוא אהבה, וכי ישוע בא כדי לגלות את אהבתו לעולם, אנחנו לא יכולים להאמין שזהו הרצון שלו שהאדם יאכל בשר, או יעשה כל דבר אחר שיגרום סבל לַחפים מפשע וחסרי האונים." בשנת 1920, הוא כתב, "אנחנו אף פעם לא צריכים לחפש את השלום האוניברסלי על פני האדמה הזאת עד שהאדם יפסיק להרוג בעלי חיים למאכל." יחד, ייסדו צ'ארלס ומירטל את אכסניית האחדות הצמחונית מחוץ לקנזס סיטי, וכתבו, "הרעיון והמטרה של אכסניית האחדות הם להדגים כי אדם יכול לחיות, ולחיות טוב, על דיאטה ללא בשר." היום, שבעים שנה בלבד לאחר מכן, אנו מוצאים שמזונות מן החי חילחלו אל התפריט, והמוסר הטבעוני שמייסדי האחדוּת ארגו אל תוך רקמת ההוראה שלהם הודחק וכמעט נשכח.
מה שקרה עם תנועת האחדות הוא לא מקרה בודד. אנחנו יודעים שהבודהה לימד חמלה כלפי בעלי חיים ומוסר טבעוני של אכילה המבוססת על צמחים, ועדיין רבים האנשים היום שקוראים לעצמם בודהיסטים ואוכלים מזונות מן החי. טיעון חזק יכול להיטען כי ישו וממשיכיו המקוריים הפיצו הוראה דומה של חמלה כלפי בעלי חיים, וכן – על פי החוקר קית אייקרס ב"הדת הנשכחת של ישוע", למשל – שפול וחסידיו המאוחרים חתרו תחת הוראה מקורית זו מפני שהיה להם חשק לבשר חיות. נראה כי יש לנו תיאבון לאכול חיות, אבל שום תיאבון לשמוע על מצוקתם של בעלי החיים שאנו אוכלים, או על מצוקתם של בני אדם שסובלים בדרכים אינספור בגלל התיאבון שלנו לחיות.
אינטליגנציה: היכולת ליצור קשרים
כדי להבין בצורה מלאה יותר את ההשפעה של בחירות המזון שלנו על התודעה שלנו ועל התרבות שלנו, יעזור להבין את הטבע של אינטליגנציה באופן הרחב והעמוק ביותר שאנחנו יכולים. תיאוריית מערכות מספקת מסגרת מקובלת היטב ושימושית עבור הבנת אינטליגנציה. למרות שהיא משתמשת בז'רגון מדעי, העקרונות אשר מנחים אותה עולים בקנה אחד עם מסורות החוכמה העתיקות של העולם. על פי תיאוריית המערכות, כל המערכות המאורגנות–עצמית נתפסות כבעלות אינטליגנציה, ומערכות אלה יוצרות קשרים זו עם זו בדרכים מורכבות המקדמות חיים. מערכות פשוטות יותר, כמו תאים, הן חלק ממערכות גדולות ומורכבות יותר, כמו איברים ומערכות הדם, אשר מהוות מערכות אפילו מורכבות יותר כמו עצי אלון, ברווזים, דגי טונה, כבשים, ובני אדם, שמהווים חורשות, להקות, בתי ספר, עדרים, וכפרים, המרכיבים יערות, קהילות נהר, מערכות אקולוגיות ימיות, ערבות, וחברות. אלה מהווים מערכות גדולות יותר, כמו כוכבי לכת, אשר הם חלק ממערכות גדולות אף יותר. כל מערכת היא שלמוּת התורמת לשלמים גדולים יותר, ומורכבת משלמים קטנים ממנה. במילים פשוטות, אינטליגנציה היא היכולת של מערכת כלשהי ליצור קשרים שהם משמעותיים ומועילים עבור מערכת היחסים שלה עם מערכות אחרות. האקולוג גרגורי בייטסון, למשל, הגדיר מוח כצורה של ארגון שהוא חיוני לכל מערכות החיים. מוח אינו מוגבל לצורות חיים מסוימות, אלא גם ממלא תפקיד במערכות אקולוגיות וביקום בתור ה"דפוס המחבר" המקשר והמארגן. תורת המערכות מכירה באינטליגנציה הברורה שמשתרעת מעבר לאינטליגנצית אדם ובעל חיים יחיד לאינטליגנציה של קהילות, מינים, מערכות אקולוגיות, כדור הארץ, ומעבר לו, ובכיוון ההפוך, באינטליגנציה של איברים, תאים, ומרכיביהם הקטנים.
לא קשה לראות כי המציאות כפי שאנו מכירים וחווים אותה מורכבת משלמים שהם חלקים משלמים גדולים יותר, וששלמים אלה הינם חלק משלמים אפילו גדולים יותר. כל חלק מחובר עם כל חלק אחר על ידי הכללתו או היכללות יחד עימו בשלם גדול יותר. אינטליגנציה טמונה ביכולת של כל חלק שלם לקבל משוב ולעשות קשרים עם כל המערכות האחרות הקשורות אליו, ובכך לגלות את הפוטנציאל הטמון בו לשרת את השלמים הגדולים יותר. בתזמורת, כמו בקהילה, אינטליגנציה מאפשרת ליחידים לתת את התרומה הייחודית שלהם תוך קבלת משוב מן השלמים הגדולים ולשרת אותם בצורה משמעותית, בדרך מחוברת לגמרי. שמחה פורחת דרך חוויה זו של חיבור הדדי אינטליגנטי – ושמחה עשוייה להיות המטרה האולטימטיבית של ריקוד ההתהוות חסר–הגבולות, שתמיד פורח ומשתנה ועולה דרך משחק הגומלין האוניברסלי של מערכות אין–ספור, כל אחת כוללת וכלולה בתוך אין–ספור אחרות. אנו יכולים לראות כי אף יצור אינו נפרד בסופו של דבר; הכל מחובר והכל מתעורר בתוך מערכות גדולות יותר של אינטליגנציה שהן, עבור החלקים שבהן, נשגבות ומעניקות חיים.
השלם הגדול ביותר שכולל כל אטום, כל תא, כל יצור, קהילה, כוכב, פלנטה, גלקסיה, ויקום הינו, עבור חלק ממנו, לדוגמא אדם, בלתי נתפש, והוא מורגש באינטואיציה כאלוהי, אינסופי, נצחי, יודע כל, ומעבר לכל שניוּת. אין בעצם שום דבר מחוץ לשלם גדול זה, שום דבר ש"הוא" איננו. השפה שלנו נכשלת לגמרי בניסיון לתאר את "זה", שכן השפה מטבעה יוצרת חפצים ודברים, והשלמות המוחלטת שבתוכה שוכנות כל התופעות כשלמים אינה דבר בשום מובן – היא אינה נפרדת משום דבר. האינטליגנציה של שלמות אוניברסלית זו חובקת את כל חלקיה עד לקטן ביותר, וחיה בתוך כל החלקים כאינטליגנציה שלהם. החשיבה הדואלית שלנו לא יכולה לתפוס את זה ישירות, מכיוון שזה מעבר לקיום או לניסיון כפי שאנו מכירים אותם. אינטליגנציה אוניברסלית זו יכולה להיות מורגשת רק בדרך לא–דואלית, דרך פתיחות אינטואיטיבית שבשתיקה פנימית שאינה מועבת על ידי מושגים וחשיבה מותנה.
אינטיליגנציה, טלוס, ותרנגולות
כל השלמים – מערכות, פלנטות, קהילות, אנשים, בעלי חיים, צמחים, תאים, וכן הלאה – הם אפשריים כי הם לוקחים חלק באינטליגנציה האוניברסלית הפועלת דרכם ובתוכם. אינטליגנציה זו היא היכולת שלהם ליצור קשרים שהם בעלי משמעות לקיום שלהם ושמשרתים את המטרה או ה"טלוס", התכלית שלהם. התכלית של כל חלק משלם היא לשרת את השלמים הגדולים שבתוכם הוא מתקיים, והאינטליגנציה האוניברסלית שאנו רואים בטבע היא ההרחבה המורכבת לאין שיעור של רשת זו של חיבור הדדי ומשוב. האינטליגנציה של יצור מסוים הינה לכן ספציפית לטבע שלו כשלם אשר מקבל שירות מאותם חלקים שמרכיבים אותו, וכחלק המשרת שלמים גדולים ממנו שבתוכם הוא משובץ. אנחנו יכולים לראות שאינטליגנציה היא ספציפית לכל המערכות של ארגון עצמי, וכי לכולן יש טלאולוגיה, או תכלית, ייחודית שהאינטליגנציה שלהם מתאימה למלאה. לדוגמה, האינטליגנציה הבאה לידי ביטוי כתרנגולת מתאימה במיוחד להגשמת המטרה של התרנגולת, וכשאנו מהרהרים בה, זוהי אינטליגנציה מורכבת באופן עוצר נשימה. היא מטפלת ומסדירה את היחסים של התרנגולת עם השלמים המשמשים למטרתה, כלומר, תאים ומערכות בתוך גופה, המאפשרים עיכול, הפרשה, לחץ דם וסירקולציה נכונה, ראייה, שמיעה, ותגובה לסביבה שלה, רבייה, הגנה על המערכת החיסונית, ניהול מאות הורמונים ורמות אנזימים, וכך הלאה. האינטליגנציה שבאה לידי ביטוי כתרנגולת גם מטפלת ביחסיה עם תרנגולות אחרות ועם הסביבה שלה, כשהיא מחפשת מזון, מבססת את עצמה בתוך סדר הלהקה של הקהילה שלה, עפה לענפים בלילה לשם בטחון, מזדווגת עם תרנגול, בונה לה קן, מגינה על גוזליה, מלמדת את הצעירים איך למצוא מזון, וכן הלאה. אינטליגנציה זו גם מאפשרת לה לשרת את השלמים הגדולים יותר באופן ייחודי משלה, תורמת למשפחתה, ללהקתה, ולביטוי המתמשך של המין שלה על ידי גידול צעירים, לקיחת חלק בקהילה האקולוגית של הג'ונגל הדרום מזרח אסייתי שבו תרנגולות חיו והתפתחו במשך מיליוני שנים, ותורמת לגילוי החגיגי של החיים על פני האדמה הזאת וביקום. אנו יכולים לראות בקלות כי יש כמות עצומה של אינטליגנציה המושקעת בתרנגולת. מלבד כל הפונקציות החיצוניות והאחראיות הללו של אינטליגנציה, יש גם את העולם הפנימי, הסובייקטיבי של התרנגולת, אשר עשוי להיות מטרה חשובה באותה מידה עבור ההשקעה של אינטליגנציה אוניברסלית.
ייתכן שלעולם לא נכיר לגמרי את ההרגשה הפנימית של להיות תרנגולת, אבל ברור לכל מי שהיה ליד תרנגולות כי יש להן מגוון עצום של רגשות. כיצד זה מרגיש לשבת במשך ימים על מספר ביצים, לשים אליהן לב היטב, להפוך אותן באופן קבוע כדי לשמור את חומן? וללא היסוס, לסכן את החיים כדי להגן בחירוף נפש על האפרוחים הקטנים מפני טורפים אחרי שהם נולדים? אולי אנו בני האדם לא יכולים להרגיש מה מרגישה תרנגולת, או שאיבדנו את היכולת לכבד או להזדהות איתה, אבל זה לא אומר שהאינטליגנציה האוניברסלית, הנוכחות היצירתית האינסופית, לא מכירה ומעריכה ונהנית ואוהבת את התרנגולת ואת חייה. היא קיימת כפי שאנחנו בני האדם קיימים, עם אינטליגנציה ייחודית שמדריכה וממלאת אותה ברמות רבות ומאפשרת לה למלא את מקומה בסדר הגדול יותר. כמו האינטליגנציה שלנו, גם שלה כוללת מודעות, רגשות, השתוקקות, ומערכת עצבים מרכזית עם קולטני כאב.
להרוס אינטליגנציה ומטרה
כאשר אנו מרחיקים בתקיפות תרנגולת, דג, חזיר, פרה, או כל חיה אחרת מן החיים הטבעיים שלה במטרה לכלוא ולנצל אותה למזון, אנו מונעים ומסכלים בשיטתיות את האינטליגנציה המולדת שלה. האינטליגנציה האוניברסלית בתוכה כבר לא יכולה לפעול בחופשיות ולתרום ולהעשיר את הרמות הרבות של שלמים גדולים יותר שהיא משרתת. זוהי תקיפה מסיבית וטרגית נגד הליבה של ישותה, והדבר הורס את המטרה שלה. כאשר אנו כולאים בעלי חיים עבור אוכל, הורסים את משפחתם וקשרי הקהילה שלהם, מחריבים את הקשר שלהם עם הארץ ועם סביבת הגידול שלהם, ומסכלים את הדחפים האינטליגנטיים שלהם, אנחנו מבצעים אלימות קיצונית לא רק נגד היצורים האלה, אלא נגד המערכת המחוברת השלמה של אינטליגנציה שתומכת בהם ושהם משרתים. בביצוע אלימות כזו, אנחנו גורמים נזק לאינטליגנציה שלנו גם כן. לא היינו יכולים אפילו לבצע תוכניות ופעולות כאלה מבלי שאיבדנו כבר הרבה מהאינטליגנציה האמיתית ומתחושת המטרה שלנו. איך זו יכולה אי פעם להיות המטרה שלנו לשדוד יצור חי אחר מהמטרה שלו או שלה?
בתור היורשים של מסורת הרעייה, אנחנו מנסים באופן טבעי לתרץ זאת, באומרנו שהחיות שאנו מגדלים לשם מזון לא היו קיימות ללא הרעייה ומתקני חוות המפעל שלנו, ולכן הן לא קיימות למטרות שלהן, אלא למטרותינו. כמו שאומרים, אם אלוהים לא היה רוצה שנאכל חיות, הוא לא היה עושה אותן מבשר. כמובן, אותו הדבר אפשר לומר על בני אדם כדי להצדיק קניבליזם. או שאפשר לומר שאם אלוהים לא היה רוצה שאנשים יאנסו זה את זה, הוא לא היה יוצר אותם עם פתחי הגוף המתאימים.
בגלל הפציעה שלנו, אנחנו לא יכולים לראות את העיוורון והאכזריות שתמיד מלווים את החשיבה שלנו שאחרים קיימים לשם המטרות שלנו. בעלי העבדים בדרום לא יכלו לראות זאת, גם כן. ובכל זאת, אם אנו בני האדם היינו אלה שנולדו לתוך כליאה עלובה ומסורסים באופן שגרתי, מסומנים, נאנסים, מקבלים שוקים חשמליים, מומים, ונעשים מוטרפים כי היינו נראים רק בתור בשר טעים בעיני מינים חזקים ו"חכמים" יותר, היינו בהחלט מקווים שמין "נעלה" זה יכיר בכך שיש לנו מטרה גדולה יותר מאשר להיות סחורות בלבד ולהיכלא, להומת, להיעטף, להימכר, ולהיאכל. לפיכך אנחנו חייבים לרכוש מחדש את האינטליגנציה שאיבדנו בהקהיית רגישותנו לאמת שאין להכחישה, שמנקודת המבט של מיליוני בעלי חיים מבועתים שאנחנו רואים רק כמצרכי מזון, אנחנו טרוריסטים מרושעים.
במידה שבה כל חלק משלם מאבד את האינטליגנציה שלו, הוא מאבד את היכולת שלו ליצור את החיבורים שמספקים לו הדרכה משמעותית בשירות היצירתי שלו את המטרה של השלם – התכלית האמיתית שלו. כאשר אינטליגנציה עולה, הקיבולת שלנו לשמחה וחמלה גדלה. אנו נעשים מודעים יותר לקשר שלנו עם משפחת האדם, עם הרשת של כל החיים, ועם המקור האינסופי של כל החיים, ואנו משתוקקים לשרת שלמים גדולים יותר אלו. כאשר האינטליגנציה שלנו יורדת, אנחנו מתנתקים משירותנו את השלמים הגדולים יותר, הופכים רגישים פחות לתגובות מהם, מרוכזים ועסוקים בעצמנו. חוסר רגישות זה הופך לטיפשות, ובאופן בלתי נמנע מביא אלימות, מחלות, אומללות, סבל ומוות.
אמת זו אינה מסתורית או קשה להבנה. אנו רואים זאת בגופנו, כשתאים ומערכות משתפים פעולה יחד תוך אינטליגנציה מדהימה על מנת לאפשר לנו, כשלם הגדול יותר, לאכול, לעכל מזון, לקרוא ספר, להשגיח בסביבה שלנו בצלילים, ריחות, ותחושות, לנשום, להזרים דם, לרפא כווית שמש, להרוס תאי סרטן תועים, לווסת רמות של מאות הורמונים ואנזימים, ואולי אפילו לטפח עובר שגדל – והכל בו זמנית! פעולות נפוצות כמו לקרוא ספר, לנגן בפסנתר, להשתתף בדיון בכיתה, או לשחק טניס לא היו עולות על הדעת ללא ריכוז האינטליגנציה המשרתת של מיליוני חלקי שלמים קטנים, עובדים יחד, עושים אינספור קשרים חיוניים, וללא הפסק מנטרים רמות משוב בצורה מורכבת שכמעט בלתי אפשרי לתאר. אם שיתוף פעולה ואינטליגנציה בגוף נשברים במידה מספקת, מחלה ומוות יקרו במהירות ובאופן בלתי נמנע. תאים שכבר לא משרתים את השלם או לא מגיבים כראוי למשוב הפכו, למעשה, לעסוקים בעצמם, ומאפשרים צמיחת גידולים סרטניים שהם מסוכנים וחסרי תועלת. האינטליגנציה של הגוף שלנו יודעת כי תאים אלה בסופו של דבר יהרסו את השלם הגדול שעליו היא חיה ובו היא תלויה, ועובדת ללא הרף כדי לחסל אותם ולתקן את התנאים שיובילו לשגשוגם. האינטליגנציה של הגוף שלנו יוצרת קשרים ומשרתת אותנו, השלם הגדול.
באותו אופן, אינטליגנציה אנושית היא היכולת ליצור קשרים משמעותיים, ואם אנחנו לא משרתים את השלמים הגדולים יותר, השלמים הגדולים יותר יידעו אותנו. אנשים הגורמים נזק לחברה מוּסרים ממנה ואנו מקווים, משוקמים; מה קורה כאשר חברות בחוסר אחריות גורמות נזק לכדור הארץ? אם האינטליגנציה שלנו נפגעת, אנחנו מאבדים את המטרה שלנו ונעשים משותקים יותר ויותר למשוב הבריא מהשלמים הגדולים יותר שהוא חיוני לנו כמערכות ותת מערכות אינטליגנטיות. אם האינטליגנציה של התרבות שלנו נפגעת מספיק, אנו הופכים לתאי הסרטן הסוררים שמהם אנחנו כל כך מפחדים בתוך עצמנו.
אינטליגנציה היא ספציפית–למין
אינטליגנציה במערכות חיות נקבעת אם כך על ידי האיכות והכמות של משוב שמערכות אלו מסוגלות לקבל, ויכולת זו לקבל משוב קשורה קשר הדוק ליכולת לחוש קשרים משמעותיים.
בגלל שכל מין בעלי חיים הוא ייחודי, ברור שלכל מין יש סוג מסוים של אינטליגנציה משלו שהיא מתאימה בבירור לטלוס, או למטרה שלו, ולסוגי המשוב שהוא מקבל והקשרים שהוא עושה. לומר שסוג אחד של אינטליגנציה הוא גבוה מהאחר זה להתעלם מכך על ידי כפיית סטנדרט שרירותי, וזה בדרך כלל חלק מההנחה שמקדשת את המצב האנושי של אינטליגנציה בראש היררכיה דמיונית. עם זאת אנו יודעים כי יש אין ספור רבגוניות של תודעות בעלי חיים, וכי יש להם סוגים רבים של אינטליגנציה שלא נראה שיש לבני אדם. אנשים עם חיות מחמד, כמו כלבים וחתולים, נדהמים לעתים קרובות על ידי היכולות האינטואיטיביות של חיות אלו. לדוגמא, כמו שמחקרים מראים, בעלי חיים אלה יכולים לעיתים קרובות לדעת במדויק את הרגע בו בן הלוויה האנושי שלהם, קילומטרים רבים משם, מחליט לחזור הביתה. ישנן דוגמאות נוספות אין ספור של חיות לא אנושיות שיש להן אינטליגנציה שאנחנו יכולים רק להתפעל ממנה, ביכולתם להגיע הביתה ולנווט במהימנות, לנדוד אלפי קילומטרים, ולתקשר בדרכים בלתי מוסברות לחלוטין על ידי המדע החומרני שלנו. זה עצוב באופן אירוני, כי בעוד אנחנו מסתכלים בערגה אל החלל בחיפוש אחר צורות חיים אינטליגנטיות אחרות, אנו מוקפים אלפי מינים של חיים תבוניים החולקים את כדור הארץ איתנו ושאת המודעות, היכולות, והחוויות הסובייקטיביות שלהם בקושי התחלנו להבין ולהעריך.
המגוון של אינטליגנציה בטבע הוא מדהים כי מינים, תת מינים, ופרטים – לכולם יש איכויות ייחודיות של אינטליגנציה. עם זאת, מדענים, כמו רוב האנשים בתרבות שלנו, באופן טיפוסי מיאנו להכיר או לכבד את רבגוניות האינטליגנציה בטבע מפני שהם משתתפים במודע ושלא במודע בחברה שדורשת שליטה כמעט מוחלטת בבעלי חיים. קווים מקבילים אפשר למשוך אל הדרום טרום מלחמת האזרחים, כאשר העבדות הייתה חוקית. אנשים שחורים, שהיו עבדים והאובייקטים של שליטה וניצול, היו "ידועים" על ידי התרבות השלטת כבעלי אינטליגנציה נחותה.
האירוניה הגדולה היא שעל ידי התעלמות, הפיכתה לטריוויאלית ודיכויה של האינטליגנציה בבעלי חיים אחרים, צמצמנו באופן פעיל את האינטליגנציה של עצמנו. זוהי המהות של המחלה התרבותית שלנו כיום והסיבה שהנתיב שלנו הוא מסוכן כל כך. על ידי הכחשת האינטליגנציה בחיות, תוך התעלמות מהיכולות הנרחבות שלהן להרגיש ולחיות כנושאים בדרכן שלהן בעולם הטבעי, הפכנו את התרבות שלנו ואת עצמנו לפחות חכמים. למרות יכולתנו הטכנולוגית, האינטליגנציה הפרטית והתרבותית שלנו היא כל כך מוגבלת עד שאנו יוצרים מערכות מסיביות של אלימות והתעללות שמנזקות את כדור הארץ וגורמות סבל עצום הן לבני אדם והן לבעלי חיים, ובפשטות מתעלמים מהנזק ומהסבל שאנו כופים. כאשר כל מערכת חיים מתעלמת ממשוב ומסרבת לעשות את הקשרים שעבורם הסוג הייחודי של האינטליגנציה שלה מתאים, מערכת חיים זו היא פחות חיה, פחות מודעת, פחות חופשיה, פחות מסוגלת להגיב או להסתגל, והיא, מנקודת המבט ההישרדותית שלה, במצב מסוכן. השלמים הגדולים יותר, אשר בהם המערכת פוגעת דרך אובדן האינטליגנציה והרגישות שלה – באופן טבעי, כחלק מהאינטליגנציה שלהם, יגבילו ויסירו אותה.
הדבר משול לכך שהעצבים שלנו הומתו, ואנחנו מנתקים חלקים מהגפיים שלנו, לא חשים כל כאב, לא מודעים לנזק שנעשה, ולכן חסרי מוטיבציה וחסרי יכולת לעצור את ההרס העצמי. לדוגמה, דן קינדלון ומייקל תומפסון דנים בספרם "לגדל את קין" בשיעורי ההתאבדות העולים במהירות בקרב בנים מתבגרים, כש-14 אחוזים מהילדים בני החמש עשרה שוקלים התאבדות בכל יום נתון. אבל האם מישהו יודע, או מצֵר, או אפילו מתעניין בטרגדיה זו? תשעים אלף דונם של יערות גשם מושמדים מדי יום, גורמים לכמעט מאה מיני צמחים ובעלי חיים להיכחד כל יום, ועדיין אנו לומדים לשלוט באמנות הניתוק ומתעלמים במיומנות מכך ומטרגדיות מתמשכות אחרות שנגרמות בידי האדם. כיצד אנו יכולים להרוס אוקיינוסים ללא רחמים על ידי דיג–יתר, להרוס בתי גידול של חיות בר עם נגר חקלאי רעיל, ולהשמיד יערות גשם עצומים ומורכבים דרך רעיית בקר, הגורמת להכחדה של אלפים רבים של מינים בכל שנה?
איך אנחנו יכולים להיות פזיזים כל כך בחיפושינו המונעים–מרווח, בהינדוס גנטי של יצורים חיים, עושקים יותר ויותר את כוכב החיים שלנו עם פסולת רעילה? זהו המעשה המוּנע חברתית של אכילת חיות שבעיקר אחראי לאובדן זה של אינטליגנציה תרבותית ואישית. כליאת, הטלת מום, והרג בעלי חיים למזון הם כה אכזריים ומכוערים ביסודם שעלינו להמית היבטים גדולים של האינטליגנציה הפרטית והציבורית שלנו כדי לעשות זאת, במיוחד בקנה המידה הגדול שבו חיות נשחטות ועוברות התעללות כיום.
מעבר לאינטליגנציה קוגניטיבית, יש אינטליגנציה מוסרית, שהיא הדחף לפעול כדי להקל על סבלם של אחרים. פגיעה בבעלי חיים כדי שנוכל לאכול את בשרם, חלבם, וביציהם היא כל כך מטרידה ודוחה מטבעה עבורנו כישויות רוחניות, שכדי לגרום לנו לעשות זאת, תרבות הרעייה חייבת לשתק אותנו בשיטתיות מלידה, ולצמצם את החמלה הטבעית שלנו. דיכוי זה של חמלה בריאה שהינה בסיסית לטבע האמיתי שלנו הוא אולי אפילו חמור יותר מההצמתה של אינטליגנציה קוגניטיבית. יש ראיות ניכרות כי ילדים בתרבות שלנו, בעיקר בנים, מתחנכים להיות קשוחים ולהתנתק מהרגשות הטבעיים של אמפתיה והגנתיות – תהליך שהוא חיוני בתרבות רעייה שבו בנים יידרשו באורח שגרתי כגברים לשלוט ולהרוג בעלי חיים בשביל מזון. גברים קשים, קשוחים, מנותקים מהמעינות הפנימיים שלהם של אינטליגנציה וחמלה, הם כוח מפחיד והרסני על פני האדמה הזאת, ובתרבות רעייה כמו שלנו, הם לעתים קרובות מודל שבנים באופן טבעי מחקים. הניתוק האחראי לאובדן שלנו של אינטליגנציה וחמלה פוגע במדענים בעלי שכר גבוה, ברופאים, בפוליטיקאים, ובאנשי דת עמוק בדיוק כמו שהוא פוגע בחקלאים ועובדים ממעמד הפועלים. בכל המקרים, הוא מצמצם חזון, גורם להתעסקות יתר באינטרס עצמי ולאומי, ויוצר מאגר עצום של אשמה ואלימות המלבה את אש המלחמה, המחלות, הדיכוי, והאדישות לסבלם של אחרים. מה שהיה הוא שיהיה. אם אנו זורעים זרעים של שליטה והדרה, אנחנו מאבדים אינטליגנציה וחמלה, והחיים הופכים למאבק מכביד ומבולבל.
מה שאנו זורעים, כך נקצור
ההוראה הרוחנית האוניברסלית ביותר, הנמצאת בתרבויות שונות ולמעשה בכל המסורות הדתיות בעולם, מבוססת על האמת של החיבור ההדדי שלנו. היא מוצגת גם באופן חיובי, במה שאנו מכנים בשם כלל הזהב (עשה לאחרים כפי שהיית רוצה שהם יעשו לך), ובאופן יותר נייטרלי כחוק של סיבה ותוצאה (מה שאנחנו עושים לאחרים יחזור אלינו). בפשטות, אנחנו לעולם לא יכולים לצפות להיות שמחים אם אנחנו גורמים סבל לאחרים, להיות חופשיים אם אנחנו מגבילים אחרים, להיות בריאים אם אנחנו גורמים מחלות לאחרים, לשגשג אם אנחנו גונבים מאחרים, או לחיות בשלום אם אנחנו אלימים אל אחרים וגורמים להם לפחד. כמו שהבודהיסטים אומרים, הזרעים שאנו שותלים ומטפחים באמצעות פעולות הגוף, הדיבור והתודעה שלנו יצמחו, ואנו נחווה את הפירות שלהם בחיינו כשפע, שמחה, אהבה, ושלום פנימי, או ככעס, צער, כאב, וחוסר. "אשרי הרחמנים," כמו שהברית החדשה אומרת, "כִּי הֵם יְרֻחָמוּ" (מתי 5:7). כשאנחנו משחררים אחרים, אנו הופכים להיות חופשיים; כשאנחנו אוהבים אחרים, אנחנו נאהבים; כשאנחנו מעודדים אחרים, אנחנו מעוּדדים; כשאנחנו מברכים אחרים, אנחנו מבורכים; כשאנחנו מביאים שמחה וריפוי לאחרים, אנו מוצאים שמחה וריפוי בחיינו.
חוכמה נצחית זו היא הבסיס של אינטליגנציה וחמלה, משום שהיא מבוססת היטב על האמת של החיבור ההדדי. לאורה אנו יכולים לראות כיצד להתעללות שלנו בחיות יש השלכות כואבות עבורנו. האירוניה היא עוצרת נשימה. לדוגמה, בעלי חיים בטבע הם אף פעם לא שמנים, אבל חיות המגודלות למזון הן מוגבלות בצורה חמורה, מואכלות בדיאטות מיוחדות, ומקבלות תרופות והורמונים כדי לגרום להן להיות שמנות באופן לא טבעי (הן נמכרות לפי משקל, אחרי הכל). השמנת יתר היא בעיה רצינית בקרב אנשים אוכלי–כל, עם שישים אחוז מהאמריקנים הסובלים מעודף משקל ועשרים ושישה אחוז שהם אוביסיים (מצב קיצוני של משקל יתר. ע). העלויות הרפואיות של התופעה נאמדות במיליארדים, והעלויות הפסיכולוגיות, הגם שאינן נאמדות במחיר, הן עצומות. אנו זורעים השמנה במיליארדי תרנגולות, תרנגולי הודו, חזירים, ופרות, ואנחנו קוצרים זאת בעצמנו. תרנגולי הודו מורבים, מואכלים, ונכלאים כדי שיהיו כה שמנים עד שהם כבר לא יכולים לקיים יחסי מין, משהו שעלול לקרות למספר הולך וגדל של אנשים. בטבע, בעלי החיים שאנו אוכלים חיים במשפחות ויש להם מערכת יחסים חברתית מורכבת, חיונית, ומעשירה עם אחרים בעדרים, בלהקות, בנחילים, ובקהילות שלהם. בחקלאות בעלי חיים, כל הקשרים המשפחתיים נהרסים, תינוקות מוּסרים במהירות מאימותיהם, וכל חיה נתפסת כיחידה נפרדת של ייצור.
זה מה שאנו זורעים, ואת מה שאנחנו קוצרים בתרבות האנושית אנו יכולים לראות בכל מקום: ההתמוטטות של המשפחה. מה שאנחנו עושים לבעלי החיים, אנו עושים לעצמנו. יותר מתמיד, משפחות מתפרקות, הורים נפרדים, ילדים ננטשים או נעזבים, ואנשים מרגישים את הניכור של להיות "יחידות ייצור" בודדות במערכת הכלכלית חסרת הלב והתחרותית. חיות ממין נקבה המגודלות למזון נדחפות להריונות מוקדמים לא טבעיים על ידי מתן הורמונים, בעיקר במפעלי מוצרי חלב, ביצים, ובגידול חזירות, כי זה זול יותר מאשר להאכיל אותן עד שהן מגיעות באופן טבעי לבגרות מינית. הן צעירות מאוד כאשר הן נכנסות להריון בכוח בחוות תעשייתיות. פרקטיקה זו מספקת עומס בלתי טבעי של אסטרוגן והורמונים אחרים בגבינה, חלב, ובמוצרי חלב אחרים הנאכלים על ידי הילדים שלנו – הדוחפים אותם, בעיקר את הנערות, אל התפתחות מינית מוקדמת לא טבעית והריון. זהו כוח מניע בסיסי מאחורי הטראומה של הריונות נוער והפלות, אך לעתים רחוקות אנחנו שומעים את זה מובא לדיון.
עוד דוגמה מרתקת של עשייה לעצמנו מה שאנו עושים לחיות היא ההשחתה המינית של תינוקות אנושיים. בעלי חיים צעירים ממין זכר נולדים לתוך מערכת ייצור המזון שלנו כשהם כמעט כולם מסורסים ללא הרדמה כדי שיהיו קלים יותר לשליטה בטרם יפוטמו ויומתו. בעוד שאנחנו כמובן לא מסרסים את כל התינוקות הבנים שלנו, די לומר כי ההליך הכירורגי הנפוץ ביותר בארה"ב כיום היא מילה של תינוקות חסרי אונים ממין זכר. כמו שרונלד גולדמן מראה ב"מילה: הטראומה המוסתרת", זה עדיין נעשה כדבר שבשגרה, למרות שזה הוכח כמזיק ולא הכרחי לשום תכלית. כמו מילת הנשים שמבוצעת על ידי כמה תרבויות רעייה, מילת הגברים הנהוגה בתרבות שלנו מפחיתה את הרגישות של איבר המין. העורלה של איבר המין הוא קרום הדומה לעפעפיים שלנו ושומר על ראש הפין מוגן ולח, וכאשר הפין זקוף, מאפשר למגע עור רב יותר בפעולה המינית. על ידי הסרת העורלה אצל תינוקות, הראש הרגיש הוא תמיד חשוף, ובהדרגה בונה שכבות נוספות של תאים המגינות עליו ומפחיתות את הרגישות שלו. עור של פין נימול כאשר הוא זקוף הוא גם הדוק בצורה לא טבעית. רוב הגברים בתרבות שלנו למעשה הושחתו פיזית ללא הסכמתם בדרך שמצמצמת את היכולת שלהם לחוות תחושות מיניות. קשה לדעת מהן ההשפעות של זה על מערכות יחסים, על חוסר תפקוד מיני, ועל החוויה המינית של נשים, אבל כל אלה בהחלט קשורים. ברית מילה היא רווחת כנראה גם בגלל אבות שנוטים לעשות לבניהם את מה שנעשה להם, וגם מפני שהממסד הרפואי לעתים קרובות ממליץ עליה. כל הליך כירורגי פירושו יותר הכנסות לרופאים ולבתי חולים, ומה קורה לכל חתיכות אלה של עורלה המנותקת מאיברי המין האנושי? הן לא נזרקות סתם כך! הן גורפות מחיר די גבוה כאשר הן נמכרות לחברות התרופות המשתמשות בהן במוצרים שלהן. זוהי השתקפות נוקבת של הנוהג הישן של בתי מטבחיים למכור את הלבלבים מהחזירים שלהם לתעשיית התרופות כדי לייצר אינסולין. תינוקות בעלי חיים פגיעים מרוסנים ומותקפים כדי שיהיה אפשר למכור את חלקי הגוף שלהם, ותינוקות אנושיים פגיעים מרוסנים כמו כן ומותקפים כדי שיהיה אפשר למכור את חלקי הגוף שלהם. ברית מילה הוא ללא ספק ההליך הכירורגי הכי כואב שנעשה בבתי חולים ללא הרדמה, כמו שד"ר פול מ. פלייס מציין: "למעשה, תינוקות חשים בכאב באופן חריף יותר מאשר מבוגרים, וככל שהתינוק צעיר יותר, כך הכאב מורגש ביתר חריפות. אם אדם מבוגר צריך היה לעבור מילה, יינתנו לו הרדמה ומשככי כאבים לאחר הניתוח. רופאים כמעט לעולם אינם נותנים לתינוקות דברים אלו. הסיבה היחידה שרופאים מצליחים לעשות מילת תינוקות ללא הרדמה היא שהתינוק הוא חסר מגן ולא יכול להגן על עצמו. זעקות האימה, הכאב והייסורים שלו זוכות להתעלמות." תינוקות הם חסרי אונים ולא יכולים לנקום, כך שהפחד והכאב שלהם – הפחד והכאב שלנו – כמו הפחד והכאב של חזירונים ובעלי חיים למזון אחרים – פשוט זוכים להתעלמות.
לסירוס מיליוני חיות צעירות ממין זכר יש השלכה נוספת על הזכרים האנושיים, משום שעל ידי אכילת הבשר וההפרשות של בעלי חיים מסורסים אלה, גברים לעתים קרובות מאבדים בהדרגה את היכולת המינית שלהם. שאריות שומן רווי מהחי וכולסטרול סותמים בנחרצות את הוורידים והעורקים של איבר המין שלהם, ובסופו של דבר לא מספיק דם יכול לעבור בהם כדי לשמור על זקפה. בנוסף לתוצאה משפילה ופואטית זו של אכזריות מאצ'ואיסטית, אכילת מזונות מן החי מקושרת חיובית עם סרטן הערמונית ועם ספירת זרע ירודה. אכילת אכזריות ומוות עשויה לשבץ גבר לתוך המודל המקובל תרבותית של גבריות קשוחה, אבל אבסורדיות זו מתגלה באיבר הצולע, האימפוטנטי שלו.
אותו עיקרון מתנגן שוב ושוב במגוון מרשים של דרכים. אנחנו מזרימים כמויות אדירות של תרופות לתוך מיליארדי בעלי חיים חסרי מגן. אנחנו חווים התמכרות לסמים, שימוש לרעה בסמים, תלות בסמים, וכל הזוועות והטראומות של תופעות לוואי, שיתוק, והסכנות של חיים בחברה שהיא יותר ויותר מסוממת הן ממרשמים רפואיים והן מחומרים בלתי חוקיים. אנחנו כופים על חיות בחוות לחיות בסביבות מזוהמות ורעילות ביותר, לנשום אוויר שנעשה מזיק בשל האמוניה המרוכזת בצואה של אלפי חיות סגורות וצפופות, לחיות בתוך הפסולת של עצמן ולאכול אוכל מזוהם. אנחנו מוצאים את עצמנו חיים יותר ויותר בתוך הפסולת של עצמנו כשהאוויר שלנו הופך יותר ויותר מזוהם והמים והמזון שלנו יותר ויותר נגועים במחלות. אנחנו כופים על חיות לחיות בתנאים מלחיצים ביותר. אנו מוצאים שאנחנו חיים בתנאים מלחיצים יותר ויותר. אנחנו מגבילים וכולאים חיות. אנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים יותר מוגבלים כשלחצים חברתיים וכלכליים גוברים, ואנו רואים את אוכלוסיית בתי הכלא שלנו מתפוצצת. אנו דוחפים חיות ללא הרף לייצר, ומוצאים שאנחנו כל הזמן נדחפים לייצר. אנחנו כופים בריאות לקויה על בעלי חיים המגודלים למזון על ידי דחיסתם לתוך מצבים רעילים, מלחיצים, וחסרי תקווה, ואנחנו מוצאים את שיעורי המחלות שלנו עולים. אנחנו כופים מיליוני חיות במפעלי עיבוד אל עבר טירוף דרך התסכול הגמור וסיכול הכמיהה הטבעית והדחפים שלהן, ואנחנו מוצאים מחלות נפש אנושיות בהסלמה. אנו מטילים אימה על מיליוני חיות פגיעות וחסרות ישע יום יום עם מכות חשמל כואבות, מכות, סימון, הסרת מקורים, הסרת קרניים, סירוס, חיתוך אוזניים, שבירת אפים, ועל ידי כך שאנו מכריחים אותן לצפות בהרג של חיות אחרות לפני שהן נהרגות. כפי שאנו מטילים טרור, כך אנחנו יותר ויותר פוחדים בצילו של טרור, ואנו שופכים מיליארדי דולרים במסעות פרסום כדי "למנוע טרור." אנו גונבים מבעלי חיים ומרמים אותם בקנה מידה עצום: אנחנו גונבים את התינוקות שלהם, את גופם, את החלב שלהם, הביצים שלהם, הדבש שלהם, ואת חייהם, ואנו מרמים אותם עם קרסים, פתיונות, רשתות, ומנהרות בתי מטבחיים. אנחנו מוצאים כי אנו חיים בחברה יותר ויותר שופעת בהונאה ובגניבה, שבה קפיטליזם טורפני ופרסום מתוחכם עובדים יחד כדי ליצור אקלים שנותן לגיטימציה להונאה בשם רווח, ולהונאה ערמומית בשם תשואה על השקעה. אנחנו מכריחים חיות למזון לגור בתוך כלובים, ואנחנו מוצאים שרבים מאיתנו חיים בקהילות סגורות, מאחורי סורגים ומנעולים. אנחנו מצופפים אותן ואנחנו מצטופפים יותר ויותר. אנחנו מענים אותן במיליונים ואמנסטי אינטרנשיונל מדווח כי עינויים של בני אדם בידי בני אדם אחרים הם בשיא גובה של כל הזמנים. למעשה, אחת הטכניקות הנפוצות ביותר של עינוי אדם , המועדפת מכיוון שהיא גורמת לכאבים עזים אך משאירה מעט הצטלקות פיזית, היא שוק חשמלי. על פי ארגון אמנסטי הבינלאומי, טכנולוגיה זו פותחה בידי תאגידים אמריקאיים בשנות השבעים לשימוש על בעלי חיים, ויש כיום מעל 120 חברות בעולם (70 מהן בארה"ב) שמייצרות מכשירי שוק חשמלי הנמצאים בשימוש הן על חיות והן על אנשים.
בעלי חיים המגודלים למזון מורעבים לעיתים קרובות בכוונה – לפעמים אלו הן תרנגולות ממין נקבה שמורעבות כחלק מ"הנשרה בכפייה", כדי לזעזע את גופן להתחיל עוד מחזור של הטלת ביצים, ולפעמים זה כדי לחסוך כסף על הזנה, או סתם רשלנות. אנו מוצאים את התרבות שלנו רוויה במקרי אנורקסיה נרבוזה כשאנשים, בעיקר נשים, מרעיבות את עצמן, לפעמים עד מוות. ואפילו עם שפע עודף של דגנים שמגודלים – אבל שניתנים לבעלי חיים שנאכלים על ידי העשירים – אלפים רבים של אנשים עניים, בעיקר ילדים, מתים מדי יום מרעב.
עבור חיות נקבות צעירות שנולדות לתוך מערכת ייצור המזון שלנו, ההתעללות המינית של אונס חוזר ונשנה היא חוויה מגדירה. זה מיופה במילים כמו "הזרעה מלאכותית", אבל זהו אונס בכפייה, וחיות נקבות צעירות כמו חזירות, פרות, כבשים, עיזים, תרנגולות הודו, תרנגולות, ברווזות ואחרות כולן נאנסות שוב ושוב על ידי גברים כדי לייצר צאצאים לפני שהן מוּצאות להורג. עבור נקבות חסרות הגנה אלו, אנשים הם אנסים ורוצחים סדרתיים. תרנגולות הודו צעירות, למשל, נאנסות בממוצע פעמיים בשבוע במשך 12-16 חודשים עד שהן נשחטות בשביל מרק ומזון תינוקות. מלבד ההתעללות המינית השיטתית של הזרעה, בעלי חיים רבים, ובעיקר חזירים, הם קורבנות של התעללות מינית על ידי עובדים בחוות תעשייתיות, כפי שתועד על ידי עובדים סמויים. אונס הוא מטאפורה מרכזית של התרבות שלנו ובעיה רצינית מאוד, עם אישה או נערה שנאנסת או מותקפת מינית בארה"ב בממוצע כל שתי דקות. כמו בחקלאות בעלי חיים, שבה הנקבי והאימהי נשלטים באכזריות ומנוצלים למטרות רווח, כך בחברה האנושית שלנו הערכים הנשיים והאימהיים מודחקים ומנשים נשלל מעמד שווה לגברים.
לשליטה מתמשכת ובלתי נראית זו בנשי ובמיוחד בחיות ממין נקבה יש השלכות אדירות הקשורות להסבר המעמד הנמוך של נשים בתרבות שלנו. כשאנו רואים חיות רק בתור בשר ודברים שניתן לצרוך, אנו מוצאים כי נשים, כמו חיות, גם הן נראות לעתים קרובות פשוט כמו בשר לשימוש מיני. כמו שקרול ג'יי אדמס מציינת, חיות ונשים מקושרות בתרבות שלנו דרך פורנוגרפיה, פרסום, ותקשורת פופולרית, עם חיות "מזון" שנתפשות כנקבות מיניות שרוצות להיאכל, ונשים שמקושרות לחיות כאובייקטים מיניים שרוצים להיות בשימוש.
כפי שאנו גורמים למחלות בבעלי חיים דרך התנאים המוזרים שאנו כופים עליהם בחוות מפעל, כך אנו מוצאים מחלות חדשות וקטלניות רודפות ואורבות לנו, כמו סארס, איידס, מחלת הפרה המשוגעת, ומגוון של שפעות אגרסיביות, כמו גם זנים עמידים לתרופות של מחלת השחפת, סטרפטוקוקוס, אי קולי, ועוד מחלות פתוגניות מתישות. על ידי השׂמת החיות בצפיפות קשה ובצורה שלעולם לא תתרחש בטבע, בשבירת מבנים חברתיים, בכך שהן אוכלות צואה, דם, בשר, ואיברים של בעלי חיים שבאופן טבעי הן לעולם לא יאכלו, ואילוצן להתנהגות קניבליסטית שגרתית על ידי האכלתן במאכלים "מועשרים" בחלקי גוף של בני מינם, אנחנו הופכים חוות מפעל לכר רבייה של וירוסים קטלניים, חיידקים, טפילים, וחלבונים שלא היה להם כל סיכוי להתפתח בטבע. פתוגנים אלה, כמו ה– Prion האחראי למחלת הפרה המשוגעת, מועברים אלינו כאשר אנו אוכלים מזונות או תרופות שמקורם בגופותיהם של היצורים המעוּנים האלה. כמו שד"ר מיכאל גרגר ציין, שפעות חדשות ואגרסיביות מקושרות בקלות לבתי כליאה צפופים של בעלי חיים ולבתי מטבחיים, וכך גם השכיחות של מחלות הנגרמת על ידי חיידקי סלמונלה, חיידקי אי–קולי, ליסטריה, קמפילובקטר, ופתוגנים אחרים. הכליאה האינטנסיבית של חיות למזון גורמת לרמות גבוהות של מתח, מחלה, ולהתפשטות פתוגנים בחיות שאנו אוכלים, אשר בהם נלחמת התעשייה על ידי מתן כמויות גדולות של תרופות ואנטיביוטיקה כך שהחיות יוכלו לשרוד עד להשגת משקל שחיטה. הדבר רק הופך את הבעיה של בריאות האדם למורכבת יותר, שכן האנטיביוטיקה והתרופות האחרות מעודדות את האבולוציה של זני וירוסים וחיידקים העמידים יותר ויותר לתרופות. ידוע היטב כי מנהג זה מוביל לזני פתוגנים חדשים וקטלניים, כגון חיידק ה– tubercule שהוא עמיד כל כך בפני תרופות, עד כי הסבל שנגרם על ידי הכמויות האדירות של תרופות רעילות שבהן משתמשים כדי להילחם במחלה נחשב לגרוע מהמחלה עצמה.
זה לא קשה להבין, אבל הן מחלות חדשות והן תעשיות חוות מפעל עם כליאה אינטנסיבית ההולכות וגדלות ממשיכות להתרבות עם מעט תהייה מצד הציבור, מפני ששתיהן מאוד רוווחיות, והציבור לא מסוגל להתבונן בהרגלי האוכל שלו. בזריעת מחלה בבעלי חיים חסרי הגנה, אנו יכולים רק לקצור את אותו הדבר עבור עצמנו.
בדרכים אינספור, אנו צריכים לשאת בתוצאות מעשינו הרעים. (באנגלית הביטוי במקור הוא – התרנגולות באות הביתה לקנן. ע) באלצנו אֵימה על בעלי חיים, אנו מוצאים שאֵימה באמצעי התקשורת ההמוניים ובתחום הבידור הפופולרי גדלה. כשאנו הורגים חיות צעירות לשם מזון, אנו מוצאים התאבדות בקרב ילדים ובני נוער מרקיעה שחקים. כפי שאנו בכוונה מרגיזים חיות, כמו לדוגמא ברודיאו, אנו מוצאים את הזעם של עצמנו גובר. כפי שאנו בכוונה מטילים עליהן פחד, כמו בניסויי מעבדה, אנו מוצאים את הפחד הכרוני שלנו הולך וגובר. כפי שאנו כופים עליהן אוסטאופורוזיס כשאנו דוחפים אותן לייצור–יתר של חלב וביצים, כך אנו מוצאים את עצמנו סובלים ממגיפה של אוסטאופורוזיס. כפי שאנו בכוונה מלעיטים אותן כדי ליצור את כבדי האווז והברווז הנפוחים והחולים שאנו אוכלים, כך אנו מוצאים את עצמנו אוכלים באופן כרוני יותר מדי מזונות עם שאריות רעילות ובכך מזיקים לכבד שלנו ולאיברים פנימיים אחרים. כפי שאנו כופים על חיות להיות שמנות, חולות, צפופות, חרדות, ומתוחות, אנו הופכים לאותו הדבר. כפי שאנו מאכילים אותן במזון מעובד בצורה לא טבעית, רווי כימיקלים, אנו מוצאים את חנויות המכולת שלנו מלאות במוצרים רעילים באופן דומה המתחזים למזון. כפי שאנו מגבילים אותן בתאים קטנים, כך אנו מוצאים את עצמנו מוגבלים בתאים משרדיים שיצרנו. כפי שאנו מתעלמים מסבלם של בעלי חיים, כך אנחנו מתעלמים אחד מסבלו של האחר. כפי שאנו מונעים מחיות את כבודן ופרטיותן, כך אנחנו מתכחשים לכבוד שלנו ומוצאים שהפרטיות שלנו הולכת ונשחקת. כפי שאנו אוכפים עליהן חוסר אונים, כך אנו מרגישים חסרי אונים יותר ויותר. כפי שאנו מצמצמים אותן לכדי סחורות בלבד, כך אנו הופכים בעצמנו לסחורות. כפי שאנו הורסים את יכולתן להגשים את המטרה שלהן, כך אנו מאבדים את המטרה שלנו. כפי שאנו שוללים מהן זכויות, כך אנחנו מאבדים את הזכויות שלנו. כפי שאנו משעבדים אותן, כך אנו הופכים להיות עבדים בעצמנו. כפי שאנו שוברים את רוחן, הרוח שלנו עצמנו נשברת. כפי שאנו זורעים, כך נקצור.
יחידות קרדיולוגיות בבתי חולים גדולים הפכו לקוי ייצור לניתוחי מעקפים. עשרות אנשים עוברים בהם בכל יום, בזה אחר זה, כדי שפעולות יקרות וקיצוניות אלו יבוצעו בהם. הם בדרך כלל אנשים שאכלו הרבה חיות. בינתיים, בעלי חיים מסודרים בשורות בקווי הפירוק של בתי המטבחיים ונדקרים, בזה אחר זה. אנשים אוכלים אותם ומחכים בתור בבתי חולים כדי להידקר, בזה אחר זה. כפי שאנו דוקרים, כך נידקר.
מדענים עמלים כיום על הרבעת בעלי חיים למזון אשר יהיו קהים, חסרי רגישות, ונוחים לשליטה ככל האפשר, על מנת לשרוד טוב יותר את הכאב והלחץ הבלתי נתפסים שהם נאלצים לשאת בחוות המפעל. הם רוצים ליצור חיות עם רגשות ומוּדעוּת מינימליים, חיות שנולדות עם רוח שבורה, ללא התלהבות לחיים וללא שום מטרה אחרת מאשר לשרת את המטרות של השליטים שלהם. זה יהיה טוב לעסקים. כפי שאנו נגרום לאחרים להיות, כך אנו נהייה – ובמקרה זה, אולי, אנחנו כבר הרחק בדרכנו להיות. כדאי לנו להרהר עמוקות בחכמת כלל הזהב לפני שיהיה מאוחר מדי, ולהתחיל לחיות אותו בפועל ביחס לבעלי החיים הנתונים לחסדינו. אחרת, העתיד שלנו עלול להיות קודר להחריד: כל מה שאנחנו כופים על אחרים לחווֹת, אנחנו בסופו של דבר נחווה בעצמנו.
אכילת בעלי חיים היא איפוא היסוד הבלתי מוכר של תרבות הצריכה, הפסאודו–דת בעולם המודרני שלנו. צרכנות יכולה לפרוח רק כאשר אנחנו מרגישים מנותקים וכמהים לשכך זאת על ידי צריכה, אשר היא ניסיון מעוות לחיבור מחדש עם סדר דברים גדול יותר. משום שהקהיית הרגישות הגדולה ביותר שלנו כרוכה באכילה – פעולת הצריכה הקדושה, החיונית, והמגדירה ביותר שלנו – אנו בהכרח נהיים צרכנים קהי רגישות עם תיאבון רעבתני הולך וגובר. באמצעות המצרת חיות, בנינו למרבה האירוניה ובאורח בלתי נמנע מערכת שבסופו של דבר הופכת למוצרים גם אותנו. הערך הנקי שלנו נמדד בדולרים, כמו שפרות נמכרות לפי משקל.
מכיוון שכמעט כל אחד מאיתנו הוא אוכל כל, האכזריות שלנו היא בלתי נראית ובלתי מוזכרת, כמו סוד משפחתי עצום. ג'ון בראדשו, וירג'יניה סאטיר, ואחרים שניסו לשפוך אור על ההשלכות הפסיכולוגיות של משפחות בלתי–מתפקדות לאורך עשרים וחמש השנים האחרונות הדגישו שככל שמשפחה פחות מתפקדת, כך יש בה יותר סודות. הסודות הם ההתנהגויות המתמשכות הממכרות והמתעללות שעליהן מעולם לא שוחחו. התעללות בילדים, התעללות מינית, התמכרות לסמים, ואלכוהוליזם הפכו לסודות תרבותיים, שעל מנת לרפאם, צריך להביאם אל האור, להודות בהם באופן מלא, ואז לעבוד עליהם באמצעות דיון פתוח. במשפחות לא–מתפקדות, סודות וצללים נשארים קבורים ובלתי פתורים עד כאב, מופגנים כבושה, התנהגות אובדנית, תוקפנות, אלימות, ריחוק רגשי, ושיתוק פסיכולוגי.
הסוד הגדול שמשפחתנו התרבותית הבלתי מתפקדת מחזיקה הוא האכזריות הנוראה שלנו נגד חיות לשם ארוחות, וצל זה מניע אותנו לאלימות ולהתנהגות אובדנית. הסוד לעולם אינו מוזכר או אפילו מוכר בדיונים המתמשכים שלנו על חוסר תפקוד כי, בהיותנו אוכלי כל ולכן שותפים לפשע של התעללות, אנחנו לא רוצים לדבר על זה. המאמצים שלנו להבין חוסר תפקוד משפחתי יכולים לפיכך לעורר מודעות רק במידה מסוימת. מאמצים אלה הם חיוניים, עם זאת, משום שהם חלק מהעבודה המקדימה ההכרחית לצורך עמידה בפני סוד הצללים הגדול, העמוק, המהותי, וההרסני יותר: ההתעללות חסרת הרחמים והמוסתרת שלנו בחיות לשם מזון.
החרטה והצער שאנו מדכאים לגבי הזוועה שאנחנו מסבים באופן שגרתי וביעילות לחיות כדי לאכול אותן הם טבעיים ובריאים. אנשים שהורגים או מענים אחרים ללא חרטה מזעזעים אותנו, ואנו כולאים אותם כסוציופתים ופסיכופתים. ועדיין אנחנו מענים והורגים בעלי חיים החשים כאב ופחד ממש כמונו, וגם אם אנו מנסים להתעלם ולזלזל בסבל שלהם הנגרם בידינו, אנחנו יודעים, עמוק בפנים, כי הוא מיותר, מזעזע ובלתי מוסרי. יש אמרה בגרמנית, Übung macht den Meister: אימון עושה את המומחה. אם אנחנו מתאמנים בגולף וטניס, אנו הופכים להיות מומחים בגולף וטניס, וגולף וטניס הופכים לחלק מאיתנו ולחלק מההווייה שלנו. אם אנחנו מתאמנים במוסיקה, אמנות, דרמה, או אומנויות לחימה, אנחנו הופכים להיות מיומנים בכל אלה, והם משפיעים עלינו ונהיים חלק מהווייתנו. אם אנחנו מתרגלים נדיבות, טוב לב, והתחשבות, אנו הופכים מיומנים בלהיות נדיבים, וטובי לב ומתחשבים יותר באחרים, ותכונות אלו הופכות לחלק מדרך ההווייה שלנו. אם אנו מתרגלים הרג, שקר וגניבה, אנו הופכים להיות מיומנים בהרג, שקר וגניבה, ופעילויות אלו הופכות לחלק מאיתנו ולחלק מדרך הווייתנו.
על ידי תירגול חסר רחמים ושקדן של היכולת לנתק את המציאות של בשר, גבינה, או ביצה שעל הצלחת שלנו מן המציאות של האומללות שיצור חישתי סבל כדי לספק זאת, הפכנו מומחים בצימצום יצורים חישתיים לאובייקטים גרידא, לכלים, לאמצעים, לנכסים. הפכנו מיומנים בלהיות משותקים ובלהתנתק, בלא להרגיש אהדה לסבל שאנו דורשים על ידי הרצון שלנו לאכול מזונות מן החי. הפכנו להיות מומחי הכחשה, מסרבים באופן מוחלט לרשום בתודעתנו את ההשלכות של המעשים שלנו. הכחשה זו הופכת למעין שיתוק המונע פעולה יעילה וחדשנית.
באימון מגיל ינקות, טקסי היומיום שלנו של אכילה הפכו אותנו למיומנים באמנות של הפיכת אחרים לאובייקט. זוהי טרגדיה גדולה ובקושי התרנו לעצמנו להיות מודעים אליה. בכנסיות שלנו, כמרים מדברים לעתים קרובות על הטרגדיה של אהבת דברים ושימוש באנשים, כאשר עלינו במקום זאת לאהוב אנשים ולהשתמש בדברים. לאחר הטקס, אנשים סועדים בארוחות שבהן בעלי חיים הפכו לדברים לצורך שימוש; לא לצורך אהבה. פעולה זו, החוזרת בטקסיות, מניעה אותנו להשתמש באנשים בדיוק כפי שאנו משתמשים בחיות – כדברים. כולנו יודעים בעצמותינו כי בעלי חיים אחרים מרגישים וסובלים כמונו. אם אנו משתמשים בהם כמו דברים, אנו בהכרח נשתמש בבני אדם אחרים כמו דברים. זהו עיקרון בלתי אישי אוניברסלי, והתעלמות ממנו לא תגרום לו להיעלם. הוא פועל במחזוריות מתמטית כפי שפיתגורס לימד: מה שאנחנו זורעים בטיפול שלנו בחיות, אנחנו בסופו של דבר קוצרים בחיינו.
בגלל שזה טאבו להגיד את זה או לעשות את החיבור המהותי הזה בתרבות הרעייה שלנו, אנחנו יכולים ללכת לכנסייה סמוכים ובטוחים שלא נתעמת עם תחינה מעוררת חוסר נוחות לאהוב את כל היצורים החיים ולא להשתמש כדברים באף אחד מהם. טאבו זה נגד דיבור על הטיפול שלנו בבעלי חיים לשם מזון הוא כל כך חזק שאני יכול לעיתים קרובות להרגיש אותו ככוח חי. במשך מספר שנים, אני מדבר בימי ראשון בבוקר בכנסיות פרוגרסיביות ובמרכזים, בעיקר בכנסיות אחדוּת (Unity), ונותן סמינרים על פיתוח אינטואיציה. אני מוצא בדיבור עם קבוצות אפילו של אנשים מתקדמים ככל הנראה, שכאשר אני מתחיל להעלות את הנושא של האכזריות לבעלי חיים הטבועה בראייתם כדברים, וההשלכות המוסריות והרוחניות של הנוהג התרבותי שלנו של אכילתם, נראה שאני מנסה להזיז קיר נפשי בלתי נראה שלחלוטין מתנגד לשמוע רעיונות כאלו מבוטאים. נראה שזו ההכחשה הבלתי מודעת הקולקטיבית של הקבוצה. זה אירוני, שכן שני המייסדים של תנועת האחדות , צ'ארלס ומירטל פילמור, היו צמחוניים אתיים אשר גינו את ההתאכזרות המיותרת כלפי בעלי חיים המעורבת בראייתם כסחורות, ואשר דיברו נגד השימוש בספרי תנ"ך בכריכת עור, לבישת פרווה, נתיחת בעלי חיים לצורך ניסויים, או פגיעה בכל דרך שהיא ב"אחיותינו ואחינו הקטנים של עולם החי." הם עודדו אנשים בלהט להימנע מאכילת מזונות מבעלי חיים. צ'ארלס כתב בשפע על הנושא, ואמר למשל בשנת 1915, "לכן, לאור האמת כי אלוהים הוא אהבה, וכי ישוע בא כדי לגלות את אהבתו לעולם, אנחנו לא יכולים להאמין שזהו הרצון שלו שהאדם יאכל בשר, או יעשה כל דבר אחר שיגרום סבל לַחפים מפשע וחסרי האונים." בשנת 1920, הוא כתב, "אנחנו אף פעם לא צריכים לחפש את השלום האוניברסלי על פני האדמה הזאת עד שהאדם יפסיק להרוג בעלי חיים למאכל." יחד, ייסדו צ'ארלס ומירטל את אכסניית האחדות הצמחונית מחוץ לקנזס סיטי, וכתבו, "הרעיון והמטרה של אכסניית האחדות הם להדגים כי אדם יכול לחיות, ולחיות טוב, על דיאטה ללא בשר." היום, שבעים שנה בלבד לאחר מכן, אנו מוצאים שמזונות מן החי חילחלו אל התפריט, והמוסר הטבעוני שמייסדי האחדוּת ארגו אל תוך רקמת ההוראה שלהם הודחק וכמעט נשכח.
מה שקרה עם תנועת האחדות הוא לא מקרה בודד. אנחנו יודעים שהבודהה לימד חמלה כלפי בעלי חיים ומוסר טבעוני של אכילה המבוססת על צמחים, ועדיין רבים האנשים היום שקוראים לעצמם בודהיסטים ואוכלים מזונות מן החי. טיעון חזק יכול להיטען כי ישו וממשיכיו המקוריים הפיצו הוראה דומה של חמלה כלפי בעלי חיים, וכן – על פי החוקר קית אייקרס ב"הדת הנשכחת של ישוע", למשל – שפול וחסידיו המאוחרים חתרו תחת הוראה מקורית זו מפני שהיה להם חשק לבשר חיות. נראה כי יש לנו תיאבון לאכול חיות, אבל שום תיאבון לשמוע על מצוקתם של בעלי החיים שאנו אוכלים, או על מצוקתם של בני אדם שסובלים בדרכים אינספור בגלל התיאבון שלנו לחיות.
אינטליגנציה: היכולת ליצור קשרים
כדי להבין בצורה מלאה יותר את ההשפעה של בחירות המזון שלנו על התודעה שלנו ועל התרבות שלנו, יעזור להבין את הטבע של אינטליגנציה באופן הרחב והעמוק ביותר שאנחנו יכולים. תיאוריית מערכות מספקת מסגרת מקובלת היטב ושימושית עבור הבנת אינטליגנציה. למרות שהיא משתמשת בז'רגון מדעי, העקרונות אשר מנחים אותה עולים בקנה אחד עם מסורות החוכמה העתיקות של העולם. על פי תיאוריית המערכות, כל המערכות המאורגנות–עצמית נתפסות כבעלות אינטליגנציה, ומערכות אלה יוצרות קשרים זו עם זו בדרכים מורכבות המקדמות חיים. מערכות פשוטות יותר, כמו תאים, הן חלק ממערכות גדולות ומורכבות יותר, כמו איברים ומערכות הדם, אשר מהוות מערכות אפילו מורכבות יותר כמו עצי אלון, ברווזים, דגי טונה, כבשים, ובני אדם, שמהווים חורשות, להקות, בתי ספר, עדרים, וכפרים, המרכיבים יערות, קהילות נהר, מערכות אקולוגיות ימיות, ערבות, וחברות. אלה מהווים מערכות גדולות יותר, כמו כוכבי לכת, אשר הם חלק ממערכות גדולות אף יותר. כל מערכת היא שלמוּת התורמת לשלמים גדולים יותר, ומורכבת משלמים קטנים ממנה. במילים פשוטות, אינטליגנציה היא היכולת של מערכת כלשהי ליצור קשרים שהם משמעותיים ומועילים עבור מערכת היחסים שלה עם מערכות אחרות. האקולוג גרגורי בייטסון, למשל, הגדיר מוח כצורה של ארגון שהוא חיוני לכל מערכות החיים. מוח אינו מוגבל לצורות חיים מסוימות, אלא גם ממלא תפקיד במערכות אקולוגיות וביקום בתור ה"דפוס המחבר" המקשר והמארגן. תורת המערכות מכירה באינטליגנציה הברורה שמשתרעת מעבר לאינטליגנצית אדם ובעל חיים יחיד לאינטליגנציה של קהילות, מינים, מערכות אקולוגיות, כדור הארץ, ומעבר לו, ובכיוון ההפוך, באינטליגנציה של איברים, תאים, ומרכיביהם הקטנים.
לא קשה לראות כי המציאות כפי שאנו מכירים וחווים אותה מורכבת משלמים שהם חלקים משלמים גדולים יותר, וששלמים אלה הינם חלק משלמים אפילו גדולים יותר. כל חלק מחובר עם כל חלק אחר על ידי הכללתו או היכללות יחד עימו בשלם גדול יותר. אינטליגנציה טמונה ביכולת של כל חלק שלם לקבל משוב ולעשות קשרים עם כל המערכות האחרות הקשורות אליו, ובכך לגלות את הפוטנציאל הטמון בו לשרת את השלמים הגדולים יותר. בתזמורת, כמו בקהילה, אינטליגנציה מאפשרת ליחידים לתת את התרומה הייחודית שלהם תוך קבלת משוב מן השלמים הגדולים ולשרת אותם בצורה משמעותית, בדרך מחוברת לגמרי. שמחה פורחת דרך חוויה זו של חיבור הדדי אינטליגנטי – ושמחה עשוייה להיות המטרה האולטימטיבית של ריקוד ההתהוות חסר–הגבולות, שתמיד פורח ומשתנה ועולה דרך משחק הגומלין האוניברסלי של מערכות אין–ספור, כל אחת כוללת וכלולה בתוך אין–ספור אחרות. אנו יכולים לראות כי אף יצור אינו נפרד בסופו של דבר; הכל מחובר והכל מתעורר בתוך מערכות גדולות יותר של אינטליגנציה שהן, עבור החלקים שבהן, נשגבות ומעניקות חיים.
השלם הגדול ביותר שכולל כל אטום, כל תא, כל יצור, קהילה, כוכב, פלנטה, גלקסיה, ויקום הינו, עבור חלק ממנו, לדוגמא אדם, בלתי נתפש, והוא מורגש באינטואיציה כאלוהי, אינסופי, נצחי, יודע כל, ומעבר לכל שניוּת. אין בעצם שום דבר מחוץ לשלם גדול זה, שום דבר ש"הוא" איננו. השפה שלנו נכשלת לגמרי בניסיון לתאר את "זה", שכן השפה מטבעה יוצרת חפצים ודברים, והשלמות המוחלטת שבתוכה שוכנות כל התופעות כשלמים אינה דבר בשום מובן – היא אינה נפרדת משום דבר. האינטליגנציה של שלמות אוניברסלית זו חובקת את כל חלקיה עד לקטן ביותר, וחיה בתוך כל החלקים כאינטליגנציה שלהם. החשיבה הדואלית שלנו לא יכולה לתפוס את זה ישירות, מכיוון שזה מעבר לקיום או לניסיון כפי שאנו מכירים אותם. אינטליגנציה אוניברסלית זו יכולה להיות מורגשת רק בדרך לא–דואלית, דרך פתיחות אינטואיטיבית שבשתיקה פנימית שאינה מועבת על ידי מושגים וחשיבה מותנה.
אינטיליגנציה, טלוס, ותרנגולות
כל השלמים – מערכות, פלנטות, קהילות, אנשים, בעלי חיים, צמחים, תאים, וכן הלאה – הם אפשריים כי הם לוקחים חלק באינטליגנציה האוניברסלית הפועלת דרכם ובתוכם. אינטליגנציה זו היא היכולת שלהם ליצור קשרים שהם בעלי משמעות לקיום שלהם ושמשרתים את המטרה או ה"טלוס", התכלית שלהם. התכלית של כל חלק משלם היא לשרת את השלמים הגדולים שבתוכם הוא מתקיים, והאינטליגנציה האוניברסלית שאנו רואים בטבע היא ההרחבה המורכבת לאין שיעור של רשת זו של חיבור הדדי ומשוב. האינטליגנציה של יצור מסוים הינה לכן ספציפית לטבע שלו כשלם אשר מקבל שירות מאותם חלקים שמרכיבים אותו, וכחלק המשרת שלמים גדולים ממנו שבתוכם הוא משובץ. אנחנו יכולים לראות שאינטליגנציה היא ספציפית לכל המערכות של ארגון עצמי, וכי לכולן יש טלאולוגיה, או תכלית, ייחודית שהאינטליגנציה שלהם מתאימה למלאה. לדוגמה, האינטליגנציה הבאה לידי ביטוי כתרנגולת מתאימה במיוחד להגשמת המטרה של התרנגולת, וכשאנו מהרהרים בה, זוהי אינטליגנציה מורכבת באופן עוצר נשימה. היא מטפלת ומסדירה את היחסים של התרנגולת עם השלמים המשמשים למטרתה, כלומר, תאים ומערכות בתוך גופה, המאפשרים עיכול, הפרשה, לחץ דם וסירקולציה נכונה, ראייה, שמיעה, ותגובה לסביבה שלה, רבייה, הגנה על המערכת החיסונית, ניהול מאות הורמונים ורמות אנזימים, וכך הלאה. האינטליגנציה שבאה לידי ביטוי כתרנגולת גם מטפלת ביחסיה עם תרנגולות אחרות ועם הסביבה שלה, כשהיא מחפשת מזון, מבססת את עצמה בתוך סדר הלהקה של הקהילה שלה, עפה לענפים בלילה לשם בטחון, מזדווגת עם תרנגול, בונה לה קן, מגינה על גוזליה, מלמדת את הצעירים איך למצוא מזון, וכן הלאה. אינטליגנציה זו גם מאפשרת לה לשרת את השלמים הגדולים יותר באופן ייחודי משלה, תורמת למשפחתה, ללהקתה, ולביטוי המתמשך של המין שלה על ידי גידול צעירים, לקיחת חלק בקהילה האקולוגית של הג'ונגל הדרום מזרח אסייתי שבו תרנגולות חיו והתפתחו במשך מיליוני שנים, ותורמת לגילוי החגיגי של החיים על פני האדמה הזאת וביקום. אנו יכולים לראות בקלות כי יש כמות עצומה של אינטליגנציה המושקעת בתרנגולת. מלבד כל הפונקציות החיצוניות והאחראיות הללו של אינטליגנציה, יש גם את העולם הפנימי, הסובייקטיבי של התרנגולת, אשר עשוי להיות מטרה חשובה באותה מידה עבור ההשקעה של אינטליגנציה אוניברסלית.
ייתכן שלעולם לא נכיר לגמרי את ההרגשה הפנימית של להיות תרנגולת, אבל ברור לכל מי שהיה ליד תרנגולות כי יש להן מגוון עצום של רגשות. כיצד זה מרגיש לשבת במשך ימים על מספר ביצים, לשים אליהן לב היטב, להפוך אותן באופן קבוע כדי לשמור את חומן? וללא היסוס, לסכן את החיים כדי להגן בחירוף נפש על האפרוחים הקטנים מפני טורפים אחרי שהם נולדים? אולי אנו בני האדם לא יכולים להרגיש מה מרגישה תרנגולת, או שאיבדנו את היכולת לכבד או להזדהות איתה, אבל זה לא אומר שהאינטליגנציה האוניברסלית, הנוכחות היצירתית האינסופית, לא מכירה ומעריכה ונהנית ואוהבת את התרנגולת ואת חייה. היא קיימת כפי שאנחנו בני האדם קיימים, עם אינטליגנציה ייחודית שמדריכה וממלאת אותה ברמות רבות ומאפשרת לה למלא את מקומה בסדר הגדול יותר. כמו האינטליגנציה שלנו, גם שלה כוללת מודעות, רגשות, השתוקקות, ומערכת עצבים מרכזית עם קולטני כאב.
להרוס אינטליגנציה ומטרה
כאשר אנו מרחיקים בתקיפות תרנגולת, דג, חזיר, פרה, או כל חיה אחרת מן החיים הטבעיים שלה במטרה לכלוא ולנצל אותה למזון, אנו מונעים ומסכלים בשיטתיות את האינטליגנציה המולדת שלה. האינטליגנציה האוניברסלית בתוכה כבר לא יכולה לפעול בחופשיות ולתרום ולהעשיר את הרמות הרבות של שלמים גדולים יותר שהיא משרתת. זוהי תקיפה מסיבית וטרגית נגד הליבה של ישותה, והדבר הורס את המטרה שלה. כאשר אנו כולאים בעלי חיים עבור אוכל, הורסים את משפחתם וקשרי הקהילה שלהם, מחריבים את הקשר שלהם עם הארץ ועם סביבת הגידול שלהם, ומסכלים את הדחפים האינטליגנטיים שלהם, אנחנו מבצעים אלימות קיצונית לא רק נגד היצורים האלה, אלא נגד המערכת המחוברת השלמה של אינטליגנציה שתומכת בהם ושהם משרתים. בביצוע אלימות כזו, אנחנו גורמים נזק לאינטליגנציה שלנו גם כן. לא היינו יכולים אפילו לבצע תוכניות ופעולות כאלה מבלי שאיבדנו כבר הרבה מהאינטליגנציה האמיתית ומתחושת המטרה שלנו. איך זו יכולה אי פעם להיות המטרה שלנו לשדוד יצור חי אחר מהמטרה שלו או שלה?
בתור היורשים של מסורת הרעייה, אנחנו מנסים באופן טבעי לתרץ זאת, באומרנו שהחיות שאנו מגדלים לשם מזון לא היו קיימות ללא הרעייה ומתקני חוות המפעל שלנו, ולכן הן לא קיימות למטרות שלהן, אלא למטרותינו. כמו שאומרים, אם אלוהים לא היה רוצה שנאכל חיות, הוא לא היה עושה אותן מבשר. כמובן, אותו הדבר אפשר לומר על בני אדם כדי להצדיק קניבליזם. או שאפשר לומר שאם אלוהים לא היה רוצה שאנשים יאנסו זה את זה, הוא לא היה יוצר אותם עם פתחי הגוף המתאימים.
בגלל הפציעה שלנו, אנחנו לא יכולים לראות את העיוורון והאכזריות שתמיד מלווים את החשיבה שלנו שאחרים קיימים לשם המטרות שלנו. בעלי העבדים בדרום לא יכלו לראות זאת, גם כן. ובכל זאת, אם אנו בני האדם היינו אלה שנולדו לתוך כליאה עלובה ומסורסים באופן שגרתי, מסומנים, נאנסים, מקבלים שוקים חשמליים, מומים, ונעשים מוטרפים כי היינו נראים רק בתור בשר טעים בעיני מינים חזקים ו"חכמים" יותר, היינו בהחלט מקווים שמין "נעלה" זה יכיר בכך שיש לנו מטרה גדולה יותר מאשר להיות סחורות בלבד ולהיכלא, להומת, להיעטף, להימכר, ולהיאכל. לפיכך אנחנו חייבים לרכוש מחדש את האינטליגנציה שאיבדנו בהקהיית רגישותנו לאמת שאין להכחישה, שמנקודת המבט של מיליוני בעלי חיים מבועתים שאנחנו רואים רק כמצרכי מזון, אנחנו טרוריסטים מרושעים.
במידה שבה כל חלק משלם מאבד את האינטליגנציה שלו, הוא מאבד את היכולת שלו ליצור את החיבורים שמספקים לו הדרכה משמעותית בשירות היצירתי שלו את המטרה של השלם – התכלית האמיתית שלו. כאשר אינטליגנציה עולה, הקיבולת שלנו לשמחה וחמלה גדלה. אנו נעשים מודעים יותר לקשר שלנו עם משפחת האדם, עם הרשת של כל החיים, ועם המקור האינסופי של כל החיים, ואנו משתוקקים לשרת שלמים גדולים יותר אלו. כאשר האינטליגנציה שלנו יורדת, אנחנו מתנתקים משירותנו את השלמים הגדולים יותר, הופכים רגישים פחות לתגובות מהם, מרוכזים ועסוקים בעצמנו. חוסר רגישות זה הופך לטיפשות, ובאופן בלתי נמנע מביא אלימות, מחלות, אומללות, סבל ומוות.
אמת זו אינה מסתורית או קשה להבנה. אנו רואים זאת בגופנו, כשתאים ומערכות משתפים פעולה יחד תוך אינטליגנציה מדהימה על מנת לאפשר לנו, כשלם הגדול יותר, לאכול, לעכל מזון, לקרוא ספר, להשגיח בסביבה שלנו בצלילים, ריחות, ותחושות, לנשום, להזרים דם, לרפא כווית שמש, להרוס תאי סרטן תועים, לווסת רמות של מאות הורמונים ואנזימים, ואולי אפילו לטפח עובר שגדל – והכל בו זמנית! פעולות נפוצות כמו לקרוא ספר, לנגן בפסנתר, להשתתף בדיון בכיתה, או לשחק טניס לא היו עולות על הדעת ללא ריכוז האינטליגנציה המשרתת של מיליוני חלקי שלמים קטנים, עובדים יחד, עושים אינספור קשרים חיוניים, וללא הפסק מנטרים רמות משוב בצורה מורכבת שכמעט בלתי אפשרי לתאר. אם שיתוף פעולה ואינטליגנציה בגוף נשברים במידה מספקת, מחלה ומוות יקרו במהירות ובאופן בלתי נמנע. תאים שכבר לא משרתים את השלם או לא מגיבים כראוי למשוב הפכו, למעשה, לעסוקים בעצמם, ומאפשרים צמיחת גידולים סרטניים שהם מסוכנים וחסרי תועלת. האינטליגנציה של הגוף שלנו יודעת כי תאים אלה בסופו של דבר יהרסו את השלם הגדול שעליו היא חיה ובו היא תלויה, ועובדת ללא הרף כדי לחסל אותם ולתקן את התנאים שיובילו לשגשוגם. האינטליגנציה של הגוף שלנו יוצרת קשרים ומשרתת אותנו, השלם הגדול.
באותו אופן, אינטליגנציה אנושית היא היכולת ליצור קשרים משמעותיים, ואם אנחנו לא משרתים את השלמים הגדולים יותר, השלמים הגדולים יותר יידעו אותנו. אנשים הגורמים נזק לחברה מוּסרים ממנה ואנו מקווים, משוקמים; מה קורה כאשר חברות בחוסר אחריות גורמות נזק לכדור הארץ? אם האינטליגנציה שלנו נפגעת, אנחנו מאבדים את המטרה שלנו ונעשים משותקים יותר ויותר למשוב הבריא מהשלמים הגדולים יותר שהוא חיוני לנו כמערכות ותת מערכות אינטליגנטיות. אם האינטליגנציה של התרבות שלנו נפגעת מספיק, אנו הופכים לתאי הסרטן הסוררים שמהם אנחנו כל כך מפחדים בתוך עצמנו.
אינטליגנציה היא ספציפית–למין
אינטליגנציה במערכות חיות נקבעת אם כך על ידי האיכות והכמות של משוב שמערכות אלו מסוגלות לקבל, ויכולת זו לקבל משוב קשורה קשר הדוק ליכולת לחוש קשרים משמעותיים.
בגלל שכל מין בעלי חיים הוא ייחודי, ברור שלכל מין יש סוג מסוים של אינטליגנציה משלו שהיא מתאימה בבירור לטלוס, או למטרה שלו, ולסוגי המשוב שהוא מקבל והקשרים שהוא עושה. לומר שסוג אחד של אינטליגנציה הוא גבוה מהאחר זה להתעלם מכך על ידי כפיית סטנדרט שרירותי, וזה בדרך כלל חלק מההנחה שמקדשת את המצב האנושי של אינטליגנציה בראש היררכיה דמיונית. עם זאת אנו יודעים כי יש אין ספור רבגוניות של תודעות בעלי חיים, וכי יש להם סוגים רבים של אינטליגנציה שלא נראה שיש לבני אדם. אנשים עם חיות מחמד, כמו כלבים וחתולים, נדהמים לעתים קרובות על ידי היכולות האינטואיטיביות של חיות אלו. לדוגמא, כמו שמחקרים מראים, בעלי חיים אלה יכולים לעיתים קרובות לדעת במדויק את הרגע בו בן הלוויה האנושי שלהם, קילומטרים רבים משם, מחליט לחזור הביתה. ישנן דוגמאות נוספות אין ספור של חיות לא אנושיות שיש להן אינטליגנציה שאנחנו יכולים רק להתפעל ממנה, ביכולתם להגיע הביתה ולנווט במהימנות, לנדוד אלפי קילומטרים, ולתקשר בדרכים בלתי מוסברות לחלוטין על ידי המדע החומרני שלנו. זה עצוב באופן אירוני, כי בעוד אנחנו מסתכלים בערגה אל החלל בחיפוש אחר צורות חיים אינטליגנטיות אחרות, אנו מוקפים אלפי מינים של חיים תבוניים החולקים את כדור הארץ איתנו ושאת המודעות, היכולות, והחוויות הסובייקטיביות שלהם בקושי התחלנו להבין ולהעריך.
המגוון של אינטליגנציה בטבע הוא מדהים כי מינים, תת מינים, ופרטים – לכולם יש איכויות ייחודיות של אינטליגנציה. עם זאת, מדענים, כמו רוב האנשים בתרבות שלנו, באופן טיפוסי מיאנו להכיר או לכבד את רבגוניות האינטליגנציה בטבע מפני שהם משתתפים במודע ושלא במודע בחברה שדורשת שליטה כמעט מוחלטת בבעלי חיים. קווים מקבילים אפשר למשוך אל הדרום טרום מלחמת האזרחים, כאשר העבדות הייתה חוקית. אנשים שחורים, שהיו עבדים והאובייקטים של שליטה וניצול, היו "ידועים" על ידי התרבות השלטת כבעלי אינטליגנציה נחותה.
האירוניה הגדולה היא שעל ידי התעלמות, הפיכה לטריוויאלית ודיכוי האינטליגנציה בבעלי חיים אחרים, צמצמנו באופן פעיל את האינטליגנציה של עצמנו. זוהי המהות של המחלה התרבותית שלנו כיום והסיבה שהנתיב שלנו הוא מסוכן כל כך. על ידי הכחשת האינטליגנציה בחיות, תוך התעלמות מהיכולות הנרחבות שלהן להרגיש ולחיות כנושאים בדרכן שלהן בעולם הטבעי, הפכנו את התרבות שלנו ואת עצמנו לפחות חכמים. למרות יכולתנו הטכנולוגית, האינטליגנציה הפרטית והתרבותית שלנו היא כל כך מוגבלת עד שאנו יוצרים מערכות מסיביות של אלימות והתעללות שמנזקות את כדור הארץ וגורמות סבל עצום הן לבני אדם והן לבעלי חיים, ובפשטות מתעלמים מהנזק ומהסבל שאנו כופים. כאשר כל מערכת חיים מתעלמת ממשוב ומסרבת לעשות את הקשרים שעבורם הסוג הייחודי של האינטליגנציה שלה מתאים, מערכת חיים זו היא פחות חיה, פחות מודעת, פחות חופשיה, פחות מסוגלת להגיב או להסתגל, והיא, מנקודת המבט ההישרדותית שלה, במצב מסוכן. השלמים הגדולים יותר, אשר בהם המערכת פוגעת דרך אובדן האינטליגנציה והרגישות שלה – באופן טבעי, כחלק מהאינטליגנציה שלהם, יגבילו ויסירו אותה. זה כאילו העצבים שלנו הומתו, ואנחנו מנתקים חלקים מהגפיים שלנו, לא חשים כל כאב, לא מודעים לנזק שנעשה, ולכן חסרי מוטיבציה וחסרי יכולת לעצור את ההרס העצמי. לדוגמה, דן קינדלון ומייקל תומפסון דנים בספרם "לגדל את קין" בשיעורי ההתאבדות העולים במהירות בקרב בנים מתבגרים, כש-14 אחוזים מהילדים בני החמש עשרה שוקלים התאבדות בכל יום נתון. אבל האם מישהו יודע, או מצֵר, או אפילו מתעניין בטרגדיה זו? תשעים אלף דונם של יערות גשם מושמדים מדי יום, גורמים לכמעט מאה מיני צמחים ובעלי חיים להיכחד כל יום, ועדיין אנו לומדים לשלוט באמנות הניתוק ומתעלמים במיומנות מכך ומטרגדיות מתמשכות אחרות שנגרמות בידי האדם. כיצד אנו יכולים להרוס אוקיינוסים ללא רחמים על ידי דיג–יתר, להרוס בתי גידול של חיות בר עם נגר חקלאי רעיל, ולהשמיד יערות גשם עצומים ומורכבים דרך רעיית בקר, הגורמת להכחדה של אלפים רבים של מינים בכל שנה?
איך אנחנו יכולים להיות פזיזים כל כך בחיפושינו המונעים–מרווח, בהינדוס גנטי של יצורים חיים, עושקים יותר ויותר את כוכב החיים שלנו עם פסולת רעילה? זהו המעשה המוּנע חברתית של אכילת חיות שבעיקר אחראי לאובדן זה של אינטליגנציה תרבותית ואישית. כליאת, הטלת מום, והרג בעלי חיים למזון הם כה אכזריים ומכוערים ביסודם שעלינו להמית היבטים גדולים של האינטליגנציה הפרטית והציבורית שלנו כדי לעשות זאת, במיוחד בקנה המידה הגדול שבו חיות נשחטות ועוברות התעללות כיום. מעבר לאינטליגנציה קוגניטיבית, יש אינטליגנציה מוסרית, שהיא הדחף לפעול כדי להקל על סבלם של אחרים. פגיעה בבעלי חיים כדי שנוכל לאכול את בשרם, חלבם, וביציהם היא כל כך מטרידה ודוחה מטבעה עבורנו כישויות רוחניות, שכדי לגרום לנו לעשות זאת, תרבות הרעייה חייבת לשתק אותנו בשיטתיות מלידה, ולצמצם את החמלה הטבעית שלנו. דיכוי זה של חמלה בריאה שהינה בסיסית לטבע האמיתי שלנו הוא אולי אפילו חמור יותר מההצמתה של אינטליגנציה קוגניטיבית. יש ראיות ניכרות כי ילדים בתרבות שלנו, בעיקר בנים, מתחנכים להיות קשוחים ולהתנתק מהרגשות הטבעיים של אמפתיה והגנתיות – תהליך שהוא חיוני בתרבות רעייה שבו בנים יידרשו באורח שגרתי כגברים לשלוט ולהרוג בעלי חיים בשביל מזון. גברים קשים, קשוחים, מנותקים מהמעינות הפנימיים שלהם של אינטליגנציה וחמלה, הם כוח מפחיד והרסני על פני האדמה הזאת, ובתרבות רעייה כמו שלנו, הם לעתים קרובות מודל שבנים באופן טבעי מחקים. הניתוק האחראי לאובדן שלנו של אינטליגנציה וחמלה פוגע במדענים בעלי שכר גבוה, ברופאים, בפוליטיקאים, ובאנשי דת עמוק בדיוק כמו שהוא פוגע בחקלאים ועובדים ממעמד הפועלים. בכל המקרים, הוא מצמצם חזון, גורם להתעסקות יתר באינטרס עצמי ולאומי, ויוצר מאגר עצום של אשמה ואלימות המלבה את אש המלחמה, המחלות, הדיכוי, והאדישות לסבלם של אחרים. מה שהיה הוא שיהיה. אם אנו זורעים זרעים של שליטה והדרה, אנחנו מאבדים אינטליגנציה וחמלה, והחיים הופכים למאבק מכביד ומבולבל.
מה שאנו זורעים, כך נקצור
ההוראה הרוחנית האוניברסלית ביותר, הנמצאת בתרבויות שונות ולמעשה בכל המסורות הדתיות בעולם, מבוססת על האמת של החיבור ההדדי שלנו. היא מוצגת גם באופן חיובי, במה שאנו מכנים בשם כלל הזהב (עשה לאחרים כפי שהיית רוצה שהם יעשו לך), ובאופן יותר נייטרלי כחוק של סיבה ותוצאה (מה שאנחנו עושים לאחרים יחזור אלינו). בפשטות, אנחנו לעולם לא יכולים לצפות להיות שמחים אם אנחנו גורמים סבל לאחרים, להיות חופשיים אם אנחנו מגבילים אחרים, להיות בריאים אם אנחנו גורמים מחלות לאחרים, לשגשג אם אנחנו גונבים מאחרים, או לחיות בשלום אם אנחנו אלימים אל אחרים וגורמים להם לפחד. כמו שהבודהיסטים אומרים, הזרעים שאנו שותלים ומטפחים באמצעות פעולות הגוף, הדיבור והתודעה שלנו יצמחו, ואנו נחווה את הפירות שלהם בחיינו כשפע, שמחה, אהבה, ושלום פנימי, או ככעס, צער, כאב, וחוסר. "אשרי הרחמנים," כמו שהברית החדשה אומרת, "כִּי הֵם יְרֻחָמוּ" (מתי 5:7). כשאנחנו משחררים אחרים, אנו הופכים להיות חופשיים; כשאנחנו אוהבים אחרים, אנחנו נאהבים; כשאנחנו מעודדים אחרים, אנחנו מעוּדדים; כשאנחנו מברכים אחרים, אנחנו מבורכים; כשאנחנו מביאים שמחה וריפוי לאחרים, אנו מוצאים שמחה וריפוי בחיינו.
חוכמה נצחית זו היא הבסיס של אינטליגנציה וחמלה, משום שהיא מבוססת היטב על האמת של החיבור ההדדי. לאורה אנו יכולים לראות כיצד להתעללות שלנו בחיות יש השלכות כואבות עבורנו. האירוניה היא עוצרת נשימה. לדוגמה, בעלי חיים בטבע הם אף פעם לא שמנים, אבל חיות המגודלות למזון הן מוגבלות בצורה חמורה, מואכלות בדיאטות מיוחדות, ומקבלות תרופות והורמונים כדי לגרום להן להיות שמנות באופן לא טבעי (הן נמכרות לפי משקל, אחרי הכל). השמנת יתר היא בעיה רצינית בקרב אנשים אוכלי–כל, עם שישים אחוז מהאמריקנים הסובלים מעודף משקל ועשרים ושישה אחוז שהם אוביסיים (מצב קיצוני של משקל יתר. ע). העלויות הרפואיות של התופעה נאמדות במיליארדים, והעלויות הפסיכולוגיות, הגם שאינן נאמדות במחיר, הן עצומות. אנו זורעים השמנה במיליארדי תרנגולות, תרנגולי הודו, חזירים, ופרות, ואנחנו קוצרים זאת בעצמנו. תרנגולי הודו מורבים, מואכלים, ונכלאים כדי שיהיו כה שמנים עד שהם כבר לא יכולים לקיים יחסי מין, משהו שעלול לקרות למספר הולך וגדל של אנשים. בטבע, בעלי החיים שאנו אוכלים חיים במשפחות ויש להם מערכת יחסים חברתית מורכבת, חיונית, ומעשירה עם אחרים בעדרים, בלהקות, בנחילים, ובקהילות שלהם. בחקלאות בעלי חיים, כל הקשרים המשפחתיים נהרסים, תינוקות מוּסרים במהירות מאימותיהם, וכל חיה נתפסת כיחידה נפרדת של ייצור.
זה מה שאנו זורעים, ואת מה שאנחנו קוצרים בתרבות האנושית אנו יכולים לראות בכל מקום: ההתמוטטות של המשפחה. מה שאנחנו עושים לבעלי החיים, אנו עושים לעצמנו. יותר מתמיד, משפחות מתפרקות, הורים נפרדים, ילדים ננטשים או נעזבים, ואנשים מרגישים את הניכור של להיות "יחידות ייצור" בודדות במערכת הכלכלית חסרת הלב והתחרותית. חיות ממין נקבה המגודלות למזון נדחפות להריונות מוקדמים לא טבעיים על ידי מתן הורמונים, בעיקר במפעלי מוצרי חלב, ביצים, ובגידול חזירות, כי זה זול יותר מאשר להאכיל אותן עד שהן מגיעות באופן טבעי לבגרות מינית. הן צעירות מאוד כאשר הן נכנסות להריון בכוח בחוות תעשייתיות. פרקטיקה זו מספקת עומס בלתי טבעי של אסטרוגן והורמונים אחרים בגבינה, חלב, ובמוצרי חלב אחרים הנאכלים על ידי הילדים שלנו – הדוחפים אותם, בעיקר את הנערות, אל התפתחות מינית מוקדמת לא טבעית והריון. זהו כוח מניע בסיסי מאחורי הטראומה של הריונות נוער והפלות, אך לעתים רחוקות אנחנו שומעים את זה מובא לדיון.
עוד דוגמה מרתקת של עשייה לעצמנו מה שאנו עושים לחיות היא ההשחתה המינית של תינוקות אנושיים. בעלי חיים צעירים ממין זכר נולדים לתוך מערכת ייצור המזון שלנו כשהם כמעט כולם מסורסים ללא הרדמה כדי שיהיו קלים יותר לשליטה בטרם יפוטמו ויומתו. בעוד שאנחנו כמובן לא מסרסים את כל התינוקות הבנים שלנו, די לומר כי ההליך הכירורגי הנפוץ ביותר בארה"ב כיום היא מילה של תינוקות חסרי אונים ממין זכר. כמו שרונלד גולדמן מראה ב"מילה: הטראומה המוסתרת", זה עדיין נעשה כדבר שבשגרה, למרות שזה הוכח כמזיק ולא הכרחי לשום תכלית. כמו מילת הנשים שמבוצעת על ידי כמה תרבויות רעייה, מילת הגברים הנהוגה בתרבות שלנו מפחיתה את הרגישות של איבר המין. העורלה של איבר המין הוא קרום הדומה לעפעפיים שלנו ושומר על ראש הפין מוגן ולח, וכאשר הפין זקוף, מאפשר למגע עור רב יותר בפעולה המינית. על ידי הסרת העורלה אצל תינוקות, הראש הרגיש הוא תמיד חשוף, ובהדרגה בונה שכבות נוספות של תאים המגינות עליו ומפחיתות את הרגישות שלו. עור של פין נימול כאשר הוא זקוף הוא גם הדוק בצורה לא טבעית. רוב הגברים בתרבות שלנו למעשה הושחתו פיזית ללא הסכמתם בדרך שמצמצמת את היכולת שלהם לחוות תחושות מיניות. קשה לדעת מהן ההשפעות של זה על מערכות יחסים, על חוסר תפקוד מיני, ועל החוויה המינית של נשים, אבל כל אלה בהחלט קשורים. ברית מילה היא רווחת כנראה גם בגלל אבות שנוטים לעשות לבניהם את מה שנעשה להם, וגם מפני שהממסד הרפואי לעתים קרובות ממליץ עליה. כל הליך כירורגי פירושו יותר הכנסות לרופאים ולבתי חולים, ומה קורה לכל חתיכות אלה של עורלה המנותקת מאיברי המין האנושי? הן לא נזרקות סתם כך! הן גורפות מחיר די גבוה כאשר הן נמכרות לחברות התרופות המשתמשות בהן במוצרים שלהן. זוהי השתקפות נוקבת של הנוהג הישן של בתי מטבחיים למכור את הלבלבים מהחזירים שלהם לתעשיית התרופות כדי לייצר אינסולין. תינוקות בעלי חיים פגיעים מרוסנים ומותקפים כדי שיהיה אפשר למכור את חלקי הגוף שלהם, ותינוקות אנושיים פגיעים מרוסנים כמו כן ומותקפים כדי שיהיה אפשר למכור את חלקי הגוף שלהם. ברית מילה הוא ללא ספק ההליך הכירורגי הכי כואב שנעשה בבתי חולים ללא הרדמה, כמו שד"ר פול מ. פלייס מציין: "למעשה, תינוקות חשים בכאב באופן חריף יותר מאשר מבוגרים, וככל שהתינוק צעיר יותר, כך הכאב מורגש ביתר חריפות. אם אדם מבוגר צריך היה לעבור מילה, יינתנו לו הרדמה ומשככי כאבים לאחר הניתוח. רופאים כמעט לעולם אינם נותנים לתינוקות דברים אלו. הסיבה היחידה שרופאים מצליחים לעשות מילת תינוקות ללא הרדמה היא שהתינוק הוא חסר מגן ולא יכול להגן על עצמו. זעקות האימה, הכאב והייסורים שלו זוכות להתעלמות." תינוקות הם חסרי אונים ולא יכולים לנקום, כך שהפחד והכאב שלהם – הפחד והכאב שלנו – כמו הפחד והכאב של חזירונים ובעלי חיים למזון אחרים – פשוט זוכים להתעלמות.
לסירוס מיליוני חיות צעירות ממין זכר יש השלכה נוספת על הזכרים האנושיים, משום שעל ידי אכילת הבשר וההפרשות של בעלי חיים מסורסים אלה, גברים לעתים קרובות מאבדים בהדרגה את היכולת המינית שלהם. שאריות שומן רווי מהחי וכולסטרול סותמים בנחרצות את הוורידים והעורקים של איבר המין שלהם, ובסופו של דבר לא מספיק דם יכול לעבור בהם כדי לשמור על זקפה. בנוסף לתוצאה משפילה ופואטית זו של אכזריות מאצ'ואיסטית, אכילת מזונות מן החי מקושרת חיובית עם סרטן הערמונית ועם ספירת זרע ירודה. אכילת אכזריות ומוות עשויה לשבץ גבר לתוך המודל המקובל תרבותית של גבריות קשוחה, אבל אבסורדיות זו מתגלה באיבר הצולע, האימפוטנטי שלו.
אותו עיקרון מתנגן שוב ושוב במגוון מרשים של דרכים. אנחנו מזרימים כמויות אדירות של תרופות לתוך מיליארדי בעלי חיים חסרי מגן. אנחנו חווים התמכרות לסמים, שימוש לרעה בסמים, תלות בסמים, וכל הזוועות והטראומות של תופעות לוואי, שיתוק, והסכנות של חיים בחברה שהיא יותר ויותר מסוממת הן ממרשמים רפואיים והן מחומרים בלתי חוקיים. אנחנו כופים על חיות בחוות לחיות בסביבות מזוהמות ורעילות ביותר, לנשום אוויר שנעשה מזיק בשל האמוניה המרוכזת בצואה של אלפי חיות סגורות וצפופות, לחיות בתוך הפסולת של עצמן ולאכול אוכל מזוהם. אנחנו מוצאים את עצמנו חיים יותר ויותר בתוך הפסולת של עצמנו כשהאוויר שלנו הופך יותר ויותר מזוהם והמים והמזון שלנו יותר ויותר נגועים במחלות. אנחנו כופים על חיות לחיות בתנאים מלחיצים ביותר. אנו מוצאים שאנחנו חיים בתנאים מלחיצים יותר ויותר. אנחנו מגבילים וכולאים חיות. אנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים יותר מוגבלים כשלחצים חברתיים וכלכליים גוברים, ואנו רואים את אוכלוסיית בתי הכלא שלנו מתפוצצת. אנו דוחפים חיות ללא הרף לייצר, ומוצאים שאנחנו כל הזמן נדחפים לייצר. אנחנו כופים בריאות לקויה על בעלי חיים המגודלים למזון על ידי דחיסתם לתוך מצבים רעילים, מלחיצים, וחסרי תקווה, ואנחנו מוצאים את שיעורי המחלות שלנו עולים. אנחנו כופים מיליוני חיות במפעלי עיבוד אל עבר טירוף דרך התסכול הגמור וסיכול הכמיהה הטבעית והדחפים שלהן, ואנחנו מוצאים מחלות נפש אנושיות בהסלמה. אנו מטילים אימה על מיליוני חיות פגיעות וחסרות ישע יום יום עם מכות חשמל כואבות, מכות, סימון, הסרת מקורים, הסרת קרניים, סירוס, חיתוך אוזניים, שבירת אפים, ועל ידי כך שאנו מכריחים אותן לצפות בהרג של חיות אחרות לפני שהן נהרגות. כפי שאנו מטילים טרור, כך אנחנו יותר ויותר פוחדים בצילו של טרור, ואנו שופכים מיליארדי דולרים במסעות פרסום כדי "למנוע טרור." אנו גונבים מבעלי חיים ומרמים אותם בקנה מידה עצום: אנחנו גונבים את התינוקות שלהם, את גופם, את החלב שלהם, הביצים שלהם, הדבש שלהם, ואת חייהם, ואנו מרמים אותם עם קרסים, פתיונות, רשתות, ומנהרות בתי מטבחיים. אנחנו מוצאים כי אנו חיים בחברה יותר ויותר שופעת בהונאה ובגניבה, שבה קפיטליזם טורפני ופרסום מתוחכם עובדים יחד כדי ליצור אקלים שנותן לגיטימציה להונאה בשם רווח, ולהונאה ערמומית בשם תשואה על השקעה. אנחנו מכריחים חיות למזון לגור בתוך כלובים, ואנחנו מוצאים שרבים מאיתנו חיים בקהילות סגורות, מאחורי סורגים ומנעולים. אנחנו מצופפים אותן ואנחנו מצטופפים יותר ויותר. אנחנו מענים אותן במיליונים ואמנסטי אינטרנשיונל מדווח כי עינויים של בני אדם בידי בני אדם אחרים הם בשיא גובה של כל הזמנים. למעשה, אחת הטכניקות הנפוצות ביותר של עינוי אדם , המועדפת מכיוון שהיא גורמת לכאבים עזים אך משאירה מעט הצטלקות פיזית, היא שוק חשמלי. על פי ארגון אמנסטי הבינלאומי, טכנולוגיה זו החלה בידי תאגידים אמריקאיים בשנות השבעים לשימוש על בעלי חיים, ויש כיום מעל 120 חברות בעולם (70 מהן בארה"ב) שמייצרות מכשירי שוק חשמלי הנמצאים בשימוש הן על חיות והן על אנשים. בעלי חיים המגודלים למזון הם לעיתים קרובות מורעבים בכוונה – לפעמים אלו הן תרנגולות ממין נקבה שמורעבות כחלק מ"הנשרה בכפייה", כדי לזעזע את גופן להתחיל עוד מחזור של הטלת ביצים, ולפעמים זה כדי לחסוך כסף על הזנה, או סתם רשלנות. אנו מוצאים את התרבות שלנו רוויה במקרי אנורקסיה נרבוזה כשאנשים, בעיקר נשים, מרעיבות את עצמן, לפעמים עד מוות. ואפילו עם שפע עודף של דגנים שמגודלים – אבל ניתנים לבעלי חיים שנאכלים על ידי העשירים – אלפים רבים של אנשים עניים, בעיקר ילדים, מתים מדי יום מרעב.
עבור חיות נקבות צעירות שנולדות לתוך מערכת ייצור המזון שלנו, ההתעללות המינית של אונס חוזר ונשנה היא חוויה מגדירה. זה מיופה במילים כמו "הזרעה מלאכותית", אבל זהו אונס בכפייה, וחיות נקבות צעירות כמו חזירות, פרות, כבשים, עיזים, תרנגולות הודו, תרנגולות, ברווזות ואחרות כולן נאנסות שוב ושוב על ידי גברים כדי לייצר צאצאים לפני שהן מוּצאות להורג. עבור נקבות חסרות הגנה אלו, אנשים הם אנסים ורוצחים סדרתיים. תרנגולות הודו צעירות, למשל, נאנסות בממוצע פעמיים בשבוע במשך 12-16 חודשים עד שהן נשחטות בשביל מרק ומזון תינוקות. מלבד ההתעללות המינית השיטתית של הזרעה, בעלי חיים רבים, ובעיקר חזירים, הם קורבנות של התעללות מינית על ידי עובדים בחוות תעשייתיות, כפי שתועד על ידי עובדים סמויים. אונס הוא מטאפורה מרכזית של התרבות שלנו ובעיה רצינית מאוד, עם אישה או נערה שנאנסת או מותקפת מינית בארה"ב בממוצע כל שתי דקות. כמו בחקלאות בעלי חיים, שבה הנקבי והאימהי נשלטים באכזריות ומנוצלים למטרות רווח, כך בחברה האנושית שלנו הערכים הנשיים והאימהיים מודחקים ומנשים נשלל מעמד שווה לגברים.
לשליטה מתמשכת ובלתי נראית זו בנשי ובמיוחד בחיות ממין נקבה יש השלכות אדירות הקשורות להסבר המעמד הנמוך של נשים בתרבות שלנו. כשאנו רואים חיות רק בתור בשר ודברים שניתן לצרוך, אנו מוצאים כי נשים, כמו חיות, גם הן נראות לעתים קרובות פשוט כמו בשר לשימוש מיני. כמו שקרול ג'יי אדמס מציינת, חיות ונשים מקושרות בתרבות שלנו דרך פורנוגרפיה, פרסום, ותקשורת פופולרית, עם חיות "מזון" שנתפשות כנקבות מיניות שרוצות להיאכל, ונשים שמקושרות לחיות כאובייקטים מיניים שרוצים להיות בשימוש.
כפי שאנו גורמים למחלות בבעלי חיים דרך התנאים המוזרים שאנו כופים עליהם בחוות מפעל, כך אנו מוצאים מחלות חדשות וקטלניות רודפות ואורבות לנו, כמו סארס, איידס, מחלת הפרה המשוגעת, ומגוון של שפעות אגרסיביות, כמו גם זנים עמידים לתרופות של מחלת השחפת, סטרפטוקוקוס, אי קולי, ועוד מחלות פתוגניות מתישות. על ידי השׂמת החיות בצפיפות קשה ובצורה שלעולם לא תתרחש בטבע, בשבירת מבנים חברתיים, בכך שהן אוכלות צואה, דם, בשר, ואיברים של בעלי חיים שבאופן טבעי הן לעולם לא יאכלו, ואילוצן להתנהגות קניבליסטית שגרתית על ידי האכלתן במאכלים "מועשרים" בחלקי גוף של בני מינם, אנחנו הופכים חוות מפעל לכר רבייה של וירוסים קטלניים, חיידקים, טפילים, וחלבונים שלא היה להם כל סיכוי להתפתח בטבע. פתוגנים אלה, כמו ה– Prion האחראי למחלת הפרה המשוגעת, מועברים אלינו כאשר אנו אוכלים מזונות או תרופות שמקורם בגופותיהם של היצורים המעוּנים האלה. כמו שד"ר מיכאל גרגר ציין, שפעות חדשות ואגרסיביות מקושרות בקלות לבתי כליאה צפופים של בעלי חיים ולבתי מטבחיים, וכך גם השכיחות של מחלות הנגרמת על ידי חיידקי סלמונלה, חיידקי אי–קולי, ליסטריה, קמפילובקטר, ופתוגנים אחרים. הכליאה האינטנסיבית של חיות למזון גורמת לרמות גבוהות של מתח, מחלה, ולהתפשטות פתוגנים בחיות שאנו אוכלים, אשר בהם נלחמת התעשייה על ידי מתן כמויות גדולות של תרופות ואנטיביוטיקה כך שהחיות יוכלו לשרוד עד להשגת משקל שחיטה. הדבר רק הופך את הבעיה של בריאות האדם למורכבת יותר, שכן האנטיביוטיקה והתרופות האחרות מעודדות את האבולוציה של זני וירוסים וחיידקים העמידים יותר ויותר לתרופות. ידוע היטב כי מנהג זה מוביל לזני פתוגנים חדשים וקטלניים, כגון חיידק ה– tubercule שהוא עמיד כל כך בפני תרופות, עד כי הסבל שנגרם על ידי הכמויות האדירות של תרופות רעילות שבהן משתמשים כדי להילחם במחלה נחשב לגרוע מהמחלה עצמה.
זה לא קשה להבין, אבל הן מחלות חדשות והן תעשיות חוות מפעל עם כליאה אינטנסיבית ההולכות וגדלות ממשיכות להתרבות עם מעט תהייה מצד הציבור, מפני ששתיהן מאוד רוווחיות, והציבור לא מסוגל להתבונן בהרגלי האוכל שלו. בזריעת מחלה בבעלי חיים חסרי הגנה, אנו יכולים רק לקצור את אותו הדבר עבור עצמנו.
בדרכים אינספור, אנו צריכים לשאת בתוצאות מעשינו הרעים. (באנגלית הביטוי במקור הוא – התרנגולות באות הביתה לקנן. ע) באלצנו אֵימה על בעלי חיים, אנו מוצאים שאֵימה באמצעי התקשורת ההמוניים ובתחום הבידור הפופולרי גדלה. כשאנו הורגים חיות צעירות לשם מזון, אנו מוצאים התאבדות בקרב ילדים ובני נוער מרקיעה שחקים. כפי שאנו בכוונה מרגיזים חיות, כמו לדוגמא ברודיאו, אנו מוצאים את הזעם של עצמנו גובר. כפי שאנו בכוונה מטילים עליהן פחד, כמו בניסויי מעבדה, אנו מוצאים את הפחד הכרוני שלנו הולך וגובר. כפי שאנו כופים עליהן אוסטאופורוזיס כשאנו דוחפים אותן לייצור–יתר של חלב וביצים, כך אנו מוצאים את עצמנו סובלים ממגיפה של אוסטאופורוזיס. כפי שאנו בכוונה מלעיטים אותן כדי ליצור את כבדי האווז והברווז הנפוחים והחולים שאנו אוכלים, כך אנו מוצאים את עצמנו אוכלים באופן כרוני יותר מדי מזונות עם שאריות רעילות ובכך מזיקים לכבד שלנו ולאיברים פנימיים אחרים. כפי שאנו כופים על חיות להיות שמנות, חולות, צפופות, חרדות, ומתוחות, אנו הופכים לאותו הדבר. כפי שאנו מאכילים אותן במזון מעובד בצורה לא טבעית, רווי כימיקלים, אנו מוצאים את חנויות המכולת שלנו מלאות במוצרים רעילים באופן דומה המתחזים למזון. כפי שאנו מגבילים אותן בתאים קטנים, כך אנו מוצאים את עצמנו מוגבלים בתאים משרדיים שיצרנו. כפי שאנו מתעלמים מסבלם של בעלי חיים, כך אנחנו מתעלמים אחד מסבלו של האחר. כפי שאנו מונעים מחיות את כבודן ופרטיותן, כך אנחנו מתכחשים לכבוד שלנו ומוצאים שהפרטיות שלנו הולכת ונשחקת. כפי שאנו אוכפים עליהן חוסר אונים, כך אנו מרגישים חסרי אונים יותר ויותר. כפי שאנו מצמצמים אותן לכדי סחורות בלבד, כך אנו הופכים בעצמנו לסחורות. כפי שאנו הורסים את יכולתן להגשים את המטרה שלהן, כך אנו מאבדים את המטרה שלנו. כפי שאנו שוללים מהן זכויות, כך אנחנו מאבדים את הזכויות שלנו. כפי שאנו משעבדים אותן, כך אנו הופכים להיות עבדים בעצמנו. כפי שאנו שוברים את רוחן, הרוח שלנו עצמנו נשברת. כפי שאנו זורעים, כך נקצור.
יחידות קרדיולוגיות בבתי חולים גדולים הפכו לקוי ייצור לניתוחי מעקפים. עשרות אנשים עוברים בהם בכל יום, בזה אחר זה, כדי שפעולות יקרות וקיצוניות אלו יבוצעו בהם. הם בדרך כלל אנשים שאכלו הרבה חיות. בינתיים, בעלי חיים מסודרים בשורות בקווי הפירוק של בתי המטבחיים ונדקרים, בזה אחר זה. אנשים אוכלים אותם ומחכים בתור בבתי חולים כדי להידקר, בזה אחר זה. כפי שאנו דוקרים, כך נידקר.
מדענים עמלים כיום על הרבעת בעלי חיים למזון אשר יהיו קהים, חסרי רגישות, ונוחים לשליטה ככל האפשר, על מנת לשרוד טוב יותר את הכאב והלחץ הבלתי נתפסים שהם נאלצים לשאת בחוות המפעל. הם רוצים ליצור חיות עם רגשות ומוּדעוּת מינימליים, חיות שנולדות עם רוח שבורה, ללא התלהבות לחיים וללא שום מטרה אחרת מאשר לשרת את המטרות של השליטים שלהם. זה יהיה טוב לעסקים. כפי שאנו נגרום לאחרים להיות, כך אנו נהייה – ובמקרה זה, אולי, אנחנו כבר הרחק בדרכנו להיות. כדאי לנו להרהר עמוקות בחכמת כלל הזהב לפני שיהיה מאוחר מדי, ולהתחיל לחיות אותו בפועל ביחס לבעלי החיים הנתונים לחסדינו. אחרת, העתיד שלנו עלול להיות קודר להחריד: כל מה שאנחנו כופים על אחרים לחווֹת, אנחנו בסופו של דבר נחווה בעצמנו.
דיאטת השלום העולמי 