"העולם הוא של מי שיכול לראות דרך ההנחות שלו. איזו חירשות, איזה מנהג עיוור כאבן, באיזו טעות גדולה אתה מחזיק, הינם שם רק בסבל, בסבל שלך. ראה שזהו שקר, וכבר נתת לכך מכה ניצחת." אמרסון
"הנשק האלים ביותר על פני כדור הארץ הוא מזלג השולחן." מהטמה גנדי
מזון כמטאפורה
מאז ומעולם, אם נחזור לפחות אלפיים וחמש מאות שנים לפיתגורס ביוון, לנביאים בתנ"ך בלבנט העתיק ולמהווירה וגאוטמה בודהה בהודו, כמו גם מאורות מאוחרים יותר כגון אפלטון, פלוטינוס, ואבות הכנסייה – רפורמות חברתיות ומורים רוחניים הדגישו את החשיבות של תשומת לב לעמדות שלנו ולמנהגינו סביב אוכל. העובדה כי תורות אלו זכו להתעלמות אגרסיבית, נשללו וכוסו במשך מאות שנים היא בעלת משמעות עליונה, ואם אנו מסתכלים עמוק לתוך הפצעים והעמדות האחראים לטיוח זה, נגלה אמיתות משחררות על תרבותנו ועל עצמנו, ועל הדרך לטרנספורמציה חיובית אישית ופלנטרית. מה נותן כוח כזה למזון, ולמה כוח זה עדיין הינו כה לא מוכר כיום? מענה על שאלה זו מחייב אותנו לשים לב בדרכים חדשות וליצור קשרים שלימדונו לא לעשות.
אוכל הוא לא רק הכרח בסיסי: הוא גם הסמל הראשי בחיים הפנימיים המשותפים של כל תרבות אנושית, כולל שלנו. לא קשה לראות כי המזון הוא מקור המטאפורה לחיים, אהבה, נדיבות, חגיגה, עונג, הרגעה, רכישה, וצריכה. ובכל זאת הינו גם, למרבה האירוניה, מקור המטאפורה של שליטה, דומינציה, אכזריות, ומוות, שכן לעיתים קרובות אנו הורגים כדי לאכול. כל יום, מהעריסה אל הקבר, כולנו עושים בחירות מזון, או שהן נעשות עבורנו. איכות המודעות שממנה בחירות מזון בלתי נמנעות אלה נובעות – בין אם אנחנו עושים אותן בעצמנו, או שהן נעשות בשבילנו, משפיעה עמוקות על היכולת שלנו ליצור קשרים. יכולת זו ליצור קשרים משמעותיים קובעת האם נהפוך להיות אוהבי ומגיני החיים או מנציחים בחוסר חכמה של אכזריות ומוות.
אני מאמין כי ברמות העמוקות ביותר של התודעה שלנו, כולנו מייחלים להשיג ברית רוחנית אותנטית עם מקור ההוויה, לחוות ישירות את הטבע האמיתי שלנו. זוהי הכמיהה לחוות שלמות, אמת, וחופש מהאשלייה הכואבת של ניתוק בסיסי שמעודדת אותנו לחקור ולגלות את המסתורין הסובב אותנו בכל יום. אנו מבינים כי התבוננות לעומק מחברת אותנו עם השורשים והמשאבים הרוחניים שלנו.התבוננות עמוקה אל תוך מזון, אל מה ואיך אנו אוכלים, ואל תוך העמדות, הפעולות, והאמונות סביב מזון, היא הרפתקה של מבט אל לב לבה של תרבותנו ואל לב עצמנו.
מפתיע כפי שזה אולי נראה, כשאנו מאירים את אור המודעות על היבט רגיל ביותר והכרחי זה של חיינו, אנו מאירים על שלשלאות בלתי נתפסות המחוברות לגופינו, למחשבותינו, וללבבותינו, על סורגים של כלובים שלעולם לא נוכל ממש לראות, ועל השביל המנצנץ המוביל לשינוי ולאפשרות של אהבה אמיתית, חופש, ושמחה בחיינו.
אולי נרצה לצחוק על טענות חזקות שכאלה. אוכל? ידידינו הוותיק, אוכל? יש לנו פרוייקטים גדולים יותר ובעיות דוחקות יותר. מזון הוא כל כך יומיומי. אנחנו אוכלים ורצים, או שאנו אוכלים כדי להתנחם ולהישאר עקביים בדרך שלנו, או כרקע לחברה או לטלוויזיה. אוכל הוא רק אוכל, וודאי נמחא. זה לא ביג דיל!
סעודות מקודשות
כשאנו מביטים עמוק יותר, נוכל לראות כי האוכל הוא מטפורה אוניברסלית לאינטימיות. רבים מאיתנו מכירים את התחושה של לאהוב משהו או מישהו באופן כה עמוק עד שאנחנו רוצים להיות מאוחדים עם, ולהביא אל תוך עצמנו, דבר מסוים זה. אולי זוהי זריחה מפוארת שאנו שותים עם עינינו, מנגינה, שאיכשהו פותחת את ליבנו וממיסה משהו בתוכנו, או האהוב שלנו איתו אנו מייחלים להתמזג ולהיות לאחד. כל האמנויות הן ערוצים לביטוי של כמיהה אנושית עמוקה זו לאחדות, אולם רק באמנות הכנת מזון ואכילתו אחדות זו למעשה מושגת פיזית. זהו חלק ממה שהופך אכילה לחוויה ומטאפורה חזקה כל כך: אמנות המזון נאכלת והופכת להיות אנחנו. המזון נכנס כאובייקט והופך לסובייקט; מה שהוא "לא-אני" הופך ל "אני". איזה נס אלכימי! זהו אותו הנס של הארה רוחנית, של סליחה, ושל אהבה. מה שהוא "לא-אני", האחר, או אפילו האויב הפוטנציאלי נהפך איכשהו, על ידי פתיחה וקבלה, ל"אני", ל"אנחנו". ריפוי מתרחש, התעוררות לשלמות גדלה שבה "אני" ו"לא-אני" הנפרדים לשעבר מתאחדים כגורמים משותפים, הפועלים יחד.
צריכת מזון היא לפיכך מטאפורה מקיפה לריפוי, לטרנספורמציה רוחנית, לסליחה, ולאהבה בלתי מוגבלת. ברמה עמוקה, כולנו יודעים זאת. הכנת מזון היא האמנות היחידה המאפשרת לנו, פשוטו כמשמעו, להטמיע את מה שאנו יוצרים, והיא גם האמנות היחידה שכוללת באופן מלא את כל חמשת החושים. כמו כן, הינה מסתמכת במידה רבה על מה שמכונה בתורות הבודהיסטיות החוש השישי: mentation, הפעילות המנטלית אשר שמה בקונטקסט את מה שאנו תופסים באמצעות החושים שלנו. יש לנו שכבות מסובכות ומורכבות להפליא של חשיבה ורגש המצומדות לאוכל שהינן חלק חשוב מחוויית האכילה שלנו. המשפחה והתרבות שלנו תורמות באופן עצום למחשבות ולרגשות אלו, וזכרונות והזדהויות אלו מעניקות משמעות לארוחות שלנו.
אכילה היא איפוא האינטימית ביותר מכל הפעילויות שבהן אנו משיגים למעשה את האיחוד המורכב והמיוחל של העצמי עם האחר, נושא ועולם. וכך תמיד היה זה נראה, בכל התרבויות, כפעילות האנושית המקודשת ביותר, כמו גם הקושרת תרבותית יותר מכל. אנחנו לא יכולים להיות אינטימיים יותר עם מישהו או משהו מאשר על ידי אכילתם. אז הם הופכים לנו, פשוטו כמשמעו. מעשה כה אינטימי חייב בוודאי להיות מטופל במלוא המודעות, האהבה, תשומת הלב והרחמים. אם לא, זהו סימן מובהק לכך שמשהו השתבש ברצינות.
ברגע שאנו מבינים כי הכנת ואכילת מזון הן הסמלים הבסיסיים של האנושות לאינטימיות ולטרנספורמציה רוחנית, אנו יכולים להתחיל להבין מדוע חגיגות מקודשות הן חיוניות בחיים הדתיים והחברתיים של כל תרבות. המטפורה של אכילת לחם הקודש היא מרכזית לחיבור הרוחני עם הנוכחות האלוהית. זוהי הכרה אוניברסלית, כי אכילת מזון היא גם למעשה וגם באופן סמלי פעולה קדושה: זהו שיתוף באופן ישיר עם הצו האינסופי שמעבר לחיינו הסופיים.
למרות שאמנם נראה כי אנחנו יצורים סופיים בלבד האוכלים מזון, מנקודת מבט אחרת נוכל לראות את האינסופי מאכיל עצמו בעצמו לנצח. דרך פעולה זו של שיתוף, אנחנו פותחים, מחבקים, ולמעשה מגלמים את הסדר האינסופי כביטוי ייחודי של עצמו, שהוא אנחנו, בני אדם אלה אשר אוכלים. זהו ביטוי של האהבה המוחלטת ביותר. כאשר אנו אוכלים, אנחנו נאהבים על ידי כח נצחי ומסתורי היוצר את כל החיים, שהופך לנוכח את כל מי שקדם לנו אי פעם, הבא לידי ביטוי ללא הרף כ"אנחנו" וחווה את החיים דרכנו, עם אהבה הנותנת לגמרי מעצמה לנו, לנו שאנו כוח זה. זוהי אהבה שהלב האינטואיטיבי שלנו יכול לחוש ולהגיב אל באופן עמוק, להעריך בהתרגשות, אולם שהמוח הרציונלי שלנו בקושי יכול להתחיל לתפוס.
מזון, חיים, ומוות
מה כה פשוט כמו לאכול תפוח? ובכל זאת, מה יכול להיות יותר מקודש או עמוק? כאשר אנו אוכלים תפוח אנחנו לא רק אוכלים תפוח כדבר נפרד. התפוח נכנס אלינו, מתמוסס בתוכנו, תורם לנו, והופך לנו. וכל תפוח הוא ביטוי של כל כך הרבה יותר! אנחנו אוכלים את הגשם ואת העננים ואת כל העצים שהביאו לקיומו של העץ הזה, ואת הדמעות, הזיעה, הגוף, והנשימות של דורות רבים של בעלי חיים, צמחים, ואנשים שהפכו לגשם ולרוח ולאדמה אשר הזינו את עץ התפוח. כאשר אנו מסתכלים לתוך תפוח אחד, אנחנו רואים את היקום כולו. כל כוכבי הלכת ושאר הכוכבים, השמש והירח שלנו, האוקיינוסים, הנהרות, היערות, השדות, והיצורים נמצאים בתפוח זה. עץ התפוח הוא ביטוי של הרשת האינסופית של החיים, וכדי שהעץ יוכל להתקיים, כל רכיב של הרשת הוא חיוני. התפוח הוא המתנה של העץ ושל היקום האינסופי שמפיצים וחוגגים את עצמם דרך התפוח. הזרעים נושרים, בתפוח, כדי להפוך לעצים חדשים, או שהם נאכלים על ידי בני אדם או דובים או ציפורים וכך מופצים בצורה נרחבת, מגדילים ומועילים לעץ ולמערכת כולה, מתגלים בנרחבות מוחלטת, במורכבות ובשלמות.
אם נהיה מודעים לכך כאשר אנו אוכלים תפוח, נדע שאנחנו אהובים ומוזנים, ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, מתעלומה כה עצומה ונדיבה ומרגשת עד כי אנחנו מתרגשים מתחושתה של קדושה. כמעט בכל החברות, הזמנים בהם אנו משתהים לזכור את מקור החיים שלנו ובאופן מודע ליצור קשר עם המסתורין הגדול הם בזמן המוות, בהלוויות, ובארוחות, תוך תפילות. אכילת תפוח מתוך מודעות יכולה להיות חגיגה מקודשת, ובכל זאת לרוב היא נעשית כלאחר יד בזמן שאנחנו עסוקים במשהו אחר. אנחנו בני האדם, האוכלים תפוחים, הננו במובן אמיתי תפוחים האוכלים תפוחים. היקום כולו הוא לא רק בכל תפוח אלא בכל אחד מאיתנו. באכילה, אנו רואים כי אין בעצם דברים נפרדים בכלל, אלא רק תהליכים. כל הדברים לוקחים חלק זה בזה, משתנים תדיר, ונאכלים בסופו של דבר על ידי התהליך ועל ידי הזמן, הזללן הגדול.
מזון הוא המקור והמטאפורה של זרימת החיים לתוך המוות ושל המוות אל תוך החיים. אנו יכולים לראות כי החשיבות המיתולוגית והרוחנית של אכילת מזון היא נרחבת ונארגה לתוך בסיס המיתוסים והמסורות הדתיות של תרבויות רבות, כולל זו שלנו. מלבד העניין הסמלי של אכילת לחם הקודש הנוצרי, המהפך את מותו של ישו, ישנו סיפור הלידה. ישו נולד באבוס! איזה סמל עוצמתי, להיוולד בקערת המזון של מישהו. הוא נולד להיות מזון רוחני עבור אחרים, והקשרים העמוקים בין הסמליות של האבוס ושל הסעודה האחרונה מעידים על כוחו המתמשך של מזון כמטאפורה עיקרית של המסתורין הרוחני החובק ומתעלה על חיים ומוות.
כשאנו מתפתחים מבחינה רוחנית ומעוררים את הפוטנציאל שלנו, אנחנו יכולים להיות מזון עבור אחרים כל יום, חולקים את האהבה שלנו ואת הבנתנו, את הזמן והאנרגיה שלנו, מזינים אחרים ואת עצמנו תוך כדי תהליך זה. אלו אינם רק האהבה האישית והאנרגיה שלנו, או הזמן שאנו חולקים; כי כמו התפוח, כאשר אנו נותנים מעצמנו אנו מעניקים מהמתנות שקיבלנו מן המשפחות שלנו, מהמורים, החברים, מן האדמה והיצורים שלה, מהשמש, הירח, הכוכבים, ומכל החוויות שלנו. בסופו של דבר, אנחנו החיים עצמם הנותנים לעצמם – מאכילים את עצמם, חוקרים, מספקים, ומחדשים עצמם.
אם אנחנו חיים היטב, אנו מזינים רבים עם האוכל המזין ביותר: פירות של חמלה ותבונה. בסופו של דבר, יותר מאשר צורך באוכל למסע, אנחנו יכולים לגלות שאנחנו המזון עבור המסע זה של זה, וכי הצורך העמוק ביותר שלנו ושמחתנו הינם לא רק לצרוך אלא להיות אוכל מזין זה עבור אחרים. כולנו נולדים באבוס סמלי, כדי להיות מזון רוחני לאחרים, ואנו נקראים לגלות את הדרך הייחודית שלנו לתרום.
האם זה מפתיע כל כך שמשהו שנראה ארצי כל כך כמו אכילה יכול עדיין לתפוס את מקום הכוח המרכזי של החיים הרוחניים והתרבותיים שלנו? על ידי חקירת הנושא הלאה, עלינו לבחון את מה שאנחנו בוחרים לאכול.
מה מסתתר מאחורי בחירות המזון שלנו?
מוצא המזון שלנו: צמחים או בעלי חיים
בתרבות שלנו, ההבחנה בין מוצרי מזון שמקורם בבעלי חיים ואלה שבאים מצמחים היא לפעמים בכוונה מטושטשת ונתונה להתעלמות. אולם, על ידי הכרה מפורשת בברור מאליו, אנחנו מעצימים את עצמנו כדי להבין יותר לעומק.
מזון ממקור צמחי הוא לרוב הפירות והזרעים אשר נושרים בחופשיות מצמחים מסוימים. לדוגמה, דגנים כמו חיטה, שיבולת שועל, אורז, תירס, שעורה, קינואה, שיפון ודוחן הם זרעים ופירות של עשבי דגן. קטניות כמו סויה, חומוס, עדשים, אפונה, שעועית ובוטנים הם זרעים של צמחים ממשפחת הקטניות. פירות וירקות כמו עגבניות, קישואים, פלפלים, דלעות, במיה, חצילים, ומלפפונים הם פירות וזרעים של צמחים עשבוניים. פירות וזרעים שנשרו מעצים וצמחים אחרים מהווים את שאר המזונות הצמחיים שאנו אוכלים, כגון תפוחים, תפוזים, בננות, פפאיה, אבוקדו, פרי הלחם, מלונים, ענבים, לימונים, שזיפים, אפרסקים, דובדבנים, משמשים, זיתים, תאנים, תמרים, ופירות אחרים; תותי עץ, תותים, אוכמניות, חמוציות, פטל, ופירות יער אחרים; אגוזי פקאן, אגוזי מלך, לוז, מקדמיה, קשיו, שקדים, קוקוס, ואגוזים אחרים; וגרעיני חמנייה, שומשום, זרעי דלעת, קקאו, זרעי פשתן, צנובר וזרעים אחרים. מזונות מסוימים הם פרחים נושאי זרע, כמו ברוקולי, כרובית, כרוב ניצנים, וארטישוקים, או פירות נושאי נבגים כמו פטריות, או פקעות עמילניות כמו תפוחי אדמה ובטטות. כמה הינם שורשים, כמו גזר וסלק, או עלים, כמו עלי סלק, כרוב, וחסה, או גבעולים, כמו אספרגוס, סלרי, וקני סוכר.
מאחורי המזונות הצמחיים שעל הצלחות שלנו, אנו רואים פרדסים וגינות, שדות, יערות, ועונות שנה, ואנשים המטפחים ומטפלים בצמחים. אם הם גדלים באופן אורגני עם שיטות קיימא בקנה מידה קטן, אנו רואים את היופי ואת השפע של האדמה מניבים מזונות טעימים ובריאים לידיים שנוהגות באכפתיות ועובדות בהרמוניה עם המקצבים של הטבע.
במבט עמוק, אנו רואים כי יש מעט מאוד סבל שנגרם על ידי אכילת מאכלים אלו; רוב המזונות הצמחיים הם פירות וזרעים שנשרו מעשבים, צמחים, עצים, גפנים, וצמחים אחרים. בנוסף, שלא כמו בעלי חיים, שהם ניידים ולכן צריכים מערכת עצבים עם קולטני כאב לעזור להם להימנע מהתנהגויות של פגיעה עצמית, לצמחים אין דבר מקביל למערכת העצבים הגופנית או לקולטני כאב. מכיוון שהם מושרשים ונייחים, אין כל סיבה לטבע להעניק או לפתח מנגנונים אשר יסייעו להם בכך שיאפשרו להם לחוש כאב. (בעוד כמה עשויים לטעון כי צמחים מסוגלים בכל זאת לסבול, זו תהיה רק עוד סיבה שלא לצרוך מזונות המבוססים על החי, מכיוון שנדרשות כמויות עצומות של דגנים כדי לייצר בשר, ביצים, מוצרי חלב, ודגים מעובדים. הדבר גם דורש את ההרס של יערות, ערבות, וסביבות גידול חיות בר לצורך מרעה ולגידול דגנים אלה, והרס של מערכות אקולוגיות ימיות. ראה פרק 11 לקבלת פרטים נוספים.)
מזון מן החי הוא או הבשר עצמו ואיברים של חיות מתות, או הפרשות בעלי חיים המופקעות עבור אוכל. בקבוצה הראשונה של המזונות ישנו בשר שריר של מגוון בעלי חיים הנהרגים בכדי לייצר את המזונות שהם במרכז השולחן של רוב הארוחות בתרבות שלנו. הבשר של דגים, סרטנים וצדפות מכונה בדרך כלל על ידי מין בעלי החיים, כגון טונה, שפמנון, סלמון, לובסטר, סרטנים, ושרימפס. למרות שדו חיים וזוחלים נאכלים פחות בארה"ב מאשר במדינות מסוימות, צפרדעים, צבים ותנינים בכל זאת מגודלים כאן כדי לייצר רגלי צפרדע ובשר צב ותנין עבור צריכה אנושית. הבשר של ציפורים מכונה גם הוא לפי מינים של בעלי חיים, כמו כאשר אנו אוכלים תרנגולת, הודו, ברווז, אמו, ופסיון, והבחנה נעשית לעיתים קרובות בין סוגים וצבעים שונים של הבשר, כמו חזה ורגל, בשר לבן ובשר כהה. בניגוד לאמור לעיל, בשר של יונקים אחרים, נקרא לעתים נדירות על ידי המינים המסוימים אלא לפי "החיתוך" של הבשר, כמו ירך, סינטה, צלי כתף, צלעות, עצם T, חזה בקר, או בייקון, צלעות כבש, בשר עגל, טלה, בשר ציד, בשר טחון, המבורגר, נקניקיות, נקניק, ופסטרמה. איברים פנימיים מסוימים נאכלים גם כן, ובעיקר הכליות והכבדים של יונקים צעירים, הכבדים המפוטמים של ברווזים ואווזים (פואה גרא), וכן, לעתים פחות קרובות, רקמת הקיבה (מעיים) והלב, לשון, מוח, וכפות הרגליים של חיות מסוימות (כמו בג'לי בשר קר). החלב של פרות, כבשים ועיזים מיניקות נשתה ונאכל כחמאה, יוגורט, שמנת, ומגוון של גבינות. גבינות נוצרות באמצעות רנט, רירית הקיבה של עגלים שנשחטו, כדי להקריש את החלב. ביצי ציפורים מופקעות גם הן עבור מזון, כמו גם הדבש המופרש מן הגוף של דבורים.
בניגוד לצמחים, שבאופן טבעי מייצרים מזונות בריאים ומזינים שכוללים מעט אם בכלל סבל כלשהו, חיות נשלטות באופן שגרתי ומותקפות במטרה להשיג את החלב, הבשר, והביצים שאנחנו בני האדם אוכלים. הדבר בבירור כרוך בסבל, מכיוון שכולנו יודעים בוודאות מוחלטת כי נטילת סכין וחיתוך לתוך העור של כלב, פרה, חתול, עוף, ארנבת, או אדם הינה שונה לחלוטין מחיתוך לתוך הקליפה של עגבניה או אשכולית; שנגיסה ברגלו של חזיר לא יכולה להיות מושווית עם נגיסה בתפוח טרי. האתולוגיסט הנודע קונרד לורנץ אמר פעם כי מי שלא יכול לראות את ההבדל בין קיצוץ כלב לקיצוץ חסה צריך להתאבד לטובת החברה. אנו יודעים היום כי כל בעלי החוליות ניחנו במערכות עצבים מרכזיות עם קולטנים שהם רגישים למגוון של גירויים מכאיבים, כולל להיחתך, להישרף, להימחץ, להיות מרותק, לקבל שוק חשמלי, ולהיות נתון לקור ולחום, לריחות רעילים, לשטפי דם ושפשופים, וכי הם מרגישים כאב פסיכולוגי כפי שאנו היינו מרגישים כאשר הם מוגבלים פיזית, התינוקות שלהם נגזלו מהם, או שהדחפים המולדים שלהם מסוכלים באופן שיטתי.
תרבות ההכחשה
ככל שנתעלם ממשהו ביתר שאת, כך לאותו דבר יש כוח רב יותר עלינו והשפעתו עלינו חזקה יותר. בחיפוש בלתי מוסח לתוך מזונות הבאים מבעלי חיים והמיוצרים בשיטות מודרניות, לא נוכל להימנע מלמצוא אומללות, אכזריות, וניצול. לפיכך, אנו נמנעים מהתבוננות עמוקה באוכל שלנו אם הוא בא מן החי, והנוהג הזה של הימנעות והכחשה בקשר לאכילה, הפעילות הבסיסית ביותר שלנו וטקס חיוני, נישא באופן אוטומטי אל תוך כל חיינו הציבוריים והפרטיים. אנחנו יודעים, עמוק בפנים, שאנחנו לא יכולים להסתכל עמוק לשום מקום, כי אם נעשה זאת, נצטרך להסתכל עמוק לתוך הסבל העצום שבחירות המזון שלנו גורמות באופן ישיר. כך אנחנו לומדים להישאר רדודים ולהיות עיוורים מרצון אל חיבורים שיכולנו לראות. אחרת, החרטה והאשמה שלנו תהיינה כואבות מנשוא. האמת המודעת גם תהיה בקונפליקט חזק מדי עם הדימוי העצמי שלנו, ותגרום לדיסוננס קוגניטיבי חמור ולהפרעה רגשית. אנו בוחרים להתעלם, וכך בוחרים להיות בורים ולא קשובים.
כשאנו לא מוכנים ולא מסוגלים לראות, להתמודד, ולקחת אחריות על האוקיינוס הנסתר של אימה שהפעילות הבסיסית ביותר שלנו גורמת לאלו שהם רגישים ופגיעים כמותנו, אנחנו צריכים לפצל את עצמנו אל סכיזופרניה של נימוס והתנהגות נאותה שמתקיימים במבוכה לצד אכזריות חסרת רחמים העולה וצפה בכל פעם שאנו משיגים או אוכלים מזון הבא מבעלי חיים. אני מאמין כי פיצול זה הינו הפצע היסודי והבלתי מוכר שממנו אנו בני האדם המודרניים סובלים, וממנו פצעים ופיצולים רבים אחרים נובעים באופן טבעי ובהכרח. זה כה עמוק ונורא עד כי זהו טאבו לדבר על זה בפומבי.
בבחירתנו להיות עיוורים למה שאנחנו בעצם עושים כאשר אנו קונים, מכינים, ואוכלים מזון, אנחנו עיוורים לא רק כלפי הזוועה והסבל שאנו יוזמים ואוכלים, אלא גם אל יופיו של העולם שסביבנו. חוסר יכולת נרכש זה לראות ולהעריך את יופיה המהמם של אדמה זו מאפשר לנו להרוס יערות ואוקיינוסים ובאופן שיטתי להרוס את העולם הטבע. כשאנו הופכים ללא-רגישים לכאב שאנו גורמים יומיום לבעלי חיים חסרי הגנה, אנחנו גם הופכים לא-רגישים ליופי ולזוהר של הבריאה שאנו מדכאים ושממנה אנחנו מתנתקים בכל ארוחה.
הקהיית הרגישות של מיליוני ילדים ומבוגרים- בהיקף המסיבי אשר צריכת מיליונים של בעלי חיים מעונים יומיום דורש- זורעת זרעים אין-ספור של אלימות אנושית, מלחמה, עוני, וייאוש. תוצאות אלה הן בלתי נמנעות, שכן לעולם לא נוכל לקצור שמחה, שלווה, וחופש עבור עצמנו בעודנו זורעים זרעים של פגיעה ושל שיעבוד אחרים.
אנחנו יכולים לדבר על אהבה, טוב לב, חופש, ועולם עדין יותר, ועם זאת אלו הן הפעולות שלנו, במיוחד אלה המבוצעות דרך הרגל, הקובעות אילו תוצאות עתידיות אנו ואחרים נחווה. מעגלי האלימות שהבעיתו אנשים הן היסטורית והן כיום הינם מושרשים באלימות של הארוחות היומיומיות שלנו. אף כי חיות לא יכולות להגיב בענישה כמו שאנשים אחרים יכולים, האלימות שלנו כלפיהן מגיבה ומענישה אותנו.
יורשים אכזריות
על ידי כליאת והריגת בעלי חיים למזון, הבאנו את האלימות לתוך גופנו ומוחנו והפרענו למימדים הפיזיים, הרגשיים, הנפשיים, החברתיים, והרוחניים של האני שלנו בדרכים עמוקות וקשות שליטה. הארוחות שלנו מחייבות אותנו לאכול כמו טורפים ובכך לראות את עצמנו ככאלה, מטפחים ומצדיקים התנהגויות ומוסדות טורפניים שהם האנטיתזה של הכוללניות ושל טוב הלב המלווים צמיחה רוחנית. בגלל שאכזריות היא בלתי נמנעת בכליאה, הטלת מומים, ושחיטה של חיות לצורך מזון, אולצנו מילדות להיות מוסחים ומוציאים לפועל לא קשובים של אכזריות. אף אחד מאיתנו לא בחר מעולם במודע ובאופן חופשי לאכול חיות. כולנו ירשנו את זה מהתרבות ומהחינוך שלנו.
כשנכנסים כיום למחלקת מזון לתינוקות בכל חנות מכולת, אנו רואים זאת מיד: מזון תינוקות בטעם בשר בקר, עוף, עגל, וטלה, ואפילו מזון תינוקות בטעם לזניה. הורים, סבים, חברים ושכנים בעלי כוונות טובות כפו עלינו את הבשר ואת ההפרשות של בעלי חיים עוד מלפני שיכולנו לזכור. כעוללים, אין לנו מושג מה הם "עגל", "תרנגול הודו", "ביצה", או "בקר", או מהיכן הם באים. אנחנו לא יודעים איזו זוועה באה על יצורים חסרי ישע בכדי ליצור את המרקחות הזמינות בקלות שמואכלות בכפית לפיות הקטנים בהם בוקעות השיניים שלנו. אנחנו מגלים לאט, ועד שנגלה- האכזריות והסטיות המעורבות בכך נראות לנו טבעיות ונורמליות. אף פעם לא אומרים לנו שאנו בני האדם לא נועדנו לאכול את הכמויות הגדולות של מזונות מן החי הטיפוסיות לתרבות שלנו. אף פעם לא מספרים לנו על תנאי הכליאה הקיצוניים, על הסירוס ללא הרדמה השגרתי ועל הטלות מום אחרות ועל ההרג האכזרי ולעתים קרובות רשלני הלוטש עיניו בנו כל יום מהקערות והצלחות שלנו, ואשר אנו לועסים ללא מחשבה תוך כדי צפייה בטלוויזיה, קריאה, או שיחה.
לכן, החיבור העמוק והמבורך ביותר שלנו עם האדמה ועם המסתורין של תודעה רוחנית אינסופית – הארוחות היומיומיות שלנו – הפך לטקסים של הסחת הדעת, רגישות מודחקת ואשמה במקום טקסים של הכרת תודה פותחת לב, חיבור, ברכה, ואהבה. המחיר שאנו משלמים עבור כך הוא בלתי ניתן לחישוב וכולל, בין היתר, את הקהיית האינטיליגנציה והחמלה המולדות שלנו, וכתוצאה מכך אובדן של שלום, חופש, ושמחה.
הצמתת האינטיליגנציה
אינטליגנציה היא היכולת ליצור קשרים משמעותיים, והדבר נכון עבור כל מערכות החיים, כמו בני אדם, חיות, קהילות, וחברות. השתתפות בטקסים יומיומיים אשר מדכאים את היכולת שלנו ליצור קשרים פוגעת קשות באינטליגנציה שלנו, אפילו בתוך השפע העכשווי שלנו של מידע-כביכול, והורסת את היכולת שלנו להתמודד ביעילות עם הבעיות הקשות שאנו מייצרים. מכיוון שאנחנו מיומנים בניתוק מהסבל שאנו כופים על בעלי חיים, אנחנו באופן טבעי ובהכרח הופכים להיות מיומנים בניתוק מן הסבל שאנו כופים על אנשים רעבים, על מערכות חיים ביולוגיות, על קהילות שנהרסו במלחמה, ועל הדורות הבאים. הכישורים שלנו בחסימה-בכוח של תגובות גם הופכים אותנו למוסחים בקלות ומופעלים במניפולציה על ידי האינטרסים של חברות שרווחיהן תלויים בחוסר היכולת שלנו ליצור קשרים משמעותיים.
חמלה היא אינטליגנציה מוסרית: זו היכולת ליצור קשרים והדחף הנובע מכך לפעול כדי להקל על סבלם של אחרים. כמו אינטליגנציה קוגניטיבית, היא מדוכאת על ידי הנוהג של אכילת חיות. היכולת להתנתק, המתורגלת בכל ארוחה, מתגלה במסווה מצמרר יותר במדען המודרני המקפיא לאט כלבים למוות כדי ללמוד על הפיזיולוגיה האנושית, בחיילים מודרניים המביטים ישירות לתוך עיניהם של אזרחים חסרי ישע והורגים אותם, בציידים המרמים ורודפים אחרי חיות חסרות ישע והורגים אותן בשביל הספורט, וכן באין-ספור פעילויות תרבותיות אחרות המאושרות חוקית.
כל עוד אנחנו נשארים, במהות, תרבות הרואה בעלי חיים כמצרכים וכמזון בלבד, יש תקווה מועטה להישרדות שלנו. התרגול השיטתי של התעלמות, דיכוי, ובידול שהוא מהותי לארוחות היומיות שלנו מנתק אותנו מן החוכמה הפנימית שלנו ומתחושת השייכות ליקום מיטיב ומבורך. על ידי התעלמות פעילה מהאמת של החיבור שלנו, אנחנו נאלצים לבצע רצח עם והתאבדות, ולנטוש את האינטיליגנציה והחמלה המולדות שינחו אותנו.
"אני-אתה" לעומת "אני-זה"
בשנת 1920 הפילוסוף מרטין בובר הציג וניסח הבחנה חיונית ביחסים שלנו עם אחרים ובתחושת העצמי הנובעת מהם, תחושה אשר חשיבותה מוערכת יותר ויותר. בהציעו שאנחנו לא מפתחים את תחושת ה"אני" שלנו בבידוד, אלא דווקא דרך מערכות יחסים עם אחרים, הוא המשיך ואמר כי כאשר אנו מתייחסים לאחרים כמודעים ובעלי רגשות, חוויות, תשוקות, ומטרות, אנו מפתחים תחושת "אני-אתה" של העצמי. כאשר אנו מתייחסים לאחרים כאובייקטים, כחסרי רצונות משמעותיים, מטרות, או תודעה משל עצמם, אנו מפתחים תחושת "אני-זה" של עצמנו. בטיפוח תחושת "אני-אתה" של העצמי, אנו מטפחים כבוד ורגישות כלפי אחרים וכלפי עצמנו. בטיפוח תחושת "אני-זה" של העצמי, אנו נוטים להתייחס לאחרים כאל מכשירים לשימוש. תחושה זו של "אני-זה" מובילה לראייה משמימה ומבטלת אופי של טבע, בעלי חיים, ואנשים אחרים, ולהתקשות פנימית המגינה עלינו מלחוש את הכאב של מי ושל מה שבהם אנו עושים שימוש וניצול. על פי בובר, תחושת "אני-זה" של העצמי דורשת ומטפחת חוסר רגישות פנימי שמוביל להשתוקקות הולכת וגוברת לצרוך יותר דברים. שאיפה אירונית ובלתי אפשרית זו להשיג אושר וסיפוק על ידי עצמי כאובייקט נפרד וחרד המפחית אחרים לכדי מכשירים לשימוש להנאה ולרווח, היא הכוח המניע העיקרי מאחורי צרכנות ותיעוש היוצא משליטה, קפיטליזם של חברות,והרס סביבתי וחברתי שמנטליות זו בהכרח מביאה לידי ביטוי.
בעוד התובנות של בובר הינן בהחלט פרובוקטיביות ומאירות, נראה שהוא נכשל בלזהות את הדינמיקה העמוקה האחראית לתחושת "אני-זה" של העצמי: בחירות המזון שאנו לומדים מלידה, שבהן יצורים מסתוריים, רגישים ואינטליגנטיים מוקטנים תדיר וללא עוררין לכדי דברי מזון בלבד אשר מנוצלים, נהרגים, ונאכלים. זה מדהים, אנחנו עשויים לחשוב, שבובר לא יכול היה לעשות את ההקשר הברור למדי הזה במשך למעלה מארבעים שנה של מדיטציה וכתיבה על מנטליות ה"אני-אתה" ו"אני-זה" . אבל מה שהוא כה ראוי לציון מעבר לכך הוא כי מתוך אלפי סופרים מובילים וחוקרים במדעים הפיזיים, מדעי האדם ומדעי הרוח במהלך המאה האחרונה כמעט אף אחד לא הפיק משפט בנושא! מוחות גדולים אלה היו בין החדשניים והאמיצים ביותר של זמנם, מוכנים להסתכן במחלוקת ומעזים להציע לעולם רעיונות חדשים רבים בתיאוריה סוציולוגית חברתית, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תיאוריית מערכות, במדע, כלכלה, היסטוריה, ממשל, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה, דתות השוואתיות, ורוחניות. כיצד יכול משהו מרכזי כל כך וברור בחיינו ובחשיבתנו – הטיפול שלנו בבעלי חיים לצורך מזון – להיות משהו שמתעלמים ממנו – והינו בלתי נראה – לרבים כל כך – כה הרבה זמן?
זה מטריד לחשוב על ההרים של ספרים, מאמרים, מסות, הרצאות, ותיעוד המיוצרים על ידי ואודות המוחות הגדולים של המודרניות – ולהבין עד כמה הנושא הזה אינו מוזכר. הרעיון כי האלימות השגרתית שלנו נגד חיות לצורך מזון יכולה להיות הכוח המניע הראשוני מאחורי סבל אנושי ומלחמה הצליח להישאר כמעט לחלוטין כזה שאין להעלות על הדעת עד עצם היום הזה. אפילו הקולות הקיצוניים והעכשווים יותר אינם מוכנים או מסוגלים ברצינות לגעת בנושא זה, כפי ש(לא) עשו כמעט כל הסופרים והמנהיגים העכשוויים בתחום פוטנציאל האדם, רוחניות, איכות הסביבה, צדק חברתי, בריאות הוליסטית, ושלום. אין הכוונה בשום אופן להעביר ביקורת על מי מהאנשים הטובים האלה ותרומותיהם ורעיונותיהם, אלא הכוונה היא להדגיש את ההתנגדות המדהימה שהתרבות שלנו כולה מפגינה בלהתמודד עם ההתנהגות המגדירה שלה, שהיא ברורה ושתלטנית כמו פרסומות לצ'יזבורגר ועוף מטוגן אבל באותו זמן גם בלתי נראית כמו אוויר ובלתי נגישה להפליא. זאת משום שכולנו הסכמנו כי, בכל מחיר, חייבים להתעלם מאמת זו.
אחת התרומות הראויות לציון של קרל יונג היתה לבטא את הדמות של ארכיטיפ הצל: זה מה שהעצמי כולל, אבל מכחיש ומדכא. למרות שהוא מודחק, הצל יישמע והוא ללא יוצא דופן מתבטא בדרכים מזיקות ואולי אף חתרניות. ההתעללות שלנו בבעלי חיים למאכל היא הצל הגדול ביותר של תרבותנו. האשמה הקולקטיבית שלנו דוחפת אותנו לא רק להסתיר את האלימות שאנו אוכלים, אלא גם להחצין אותה: באורח החיים האגרסיבי שלנו, בסרטים, ספרים, משחקים, ואמצעי מדיה אחרים, ובאלימות שאנו מסבים הן במישרין והן בעקיפין זה על זה.
כולנו תעלומות
הנוהג המתמשך שלנו של הפיכת חיות למוצרי מזון, מלבד הפרת הסדר הטבעי בדרכים עמוקות שגורמות סבל עצום שאין מכירים בו עבורנו ועבור בעלי החיים האחרים, גם מעוור אותנו למה שאנחנו ובעלי חיים אחרים היננו למעשה. (חשוב לומר "בעלי חיים אחרים" כאן, כי להפריד אותם מאיתנו היא טקטיקה של הדרה המשמשת להנצחת הניצול והאכזריות כלפי יצורים אלה. זה גם מחזק את הרעיון המגוחך כי בני אדם הם לא חיות – יונקים עם גוף, מוח, בלוטות, מערכות רבייה , דחפים, ומערכת עצבים. אנו חשים כאב והנאה כמו בעלי חיים אחרים, ואנו חשים, חולמים, ומתייחסים חברתית לבני המין שלנו כמו שעושים בעלי חיים אחרים.)
אנו טועים אם אנחנו מצמצמים את עצמנו לעמדה של יישויות גשמיות גרידא אשר נולדות, חיות זמן מה, ומתות. שלא כמו בעלי חיים אחרים, אנחנו לא יצורים פיזיים במהותנו; אנחנו במהותנו תודעה. כולנו ביטויים של הכוח המיסתורי היצירתי והאינסופי שיולד ומקיים יקומים של גילוי, וגופינו ומוחותינו הם קדושים, כמו גם הגופים והמוחות של כל היצורים. כמונו, לבעלי חיים יש רגשות ורצונות; הם מקננים, מזדווגים, רועבים, והם הנושאים המודעים של חייהם. הם עושים כל מאמץ, כפי שאנו עושים, כדי להימנע מכאב וממוות ולעשות מה שמביא להם אושר וסיפוק. מה שאנו בני האדם היננו ביסודנו היא תעלומה ענקית.
מוסדות המדע, הדת, החינוך, והממשלה עשו מעט מאוד, בסופו של דבר, כדי לגלות לנו באיזו דרך עמוקה או מתמירה מה אנו בני האדם היננו בעצם. אנחנו נשארים אולי מסתוריים לעצמנו כפי שהיינו בימי משה, בודהה, קונפוציוס, וישו. חלק עשויים לטעון כי אנו יודעים יותר ובהחלט התפתחנו יותר; אחרים עשויים לטעון כי אנו יודעים פחות על מה שחיוני באמת, ומוסחים יותר וחשוכים יותר מאשר בתקופות קודמות.
אף אחד, אם כן, לא יכול לטעון כי אנחנו איננו תעלומות לעצמנו, למרות כל החקירות המדעיות והתיאולוגיות שלנו. ובדיוק כמו שאנחנו לא יודעים בעצם מה הוא גבר או מה היא אישה, אנחנו גם לא יודעים מה הם סוסה או סוס, או כלב, פיל, נשר, דולפין, תרנגולת, דג חרב, לובסטר, תנין, עכבר, פרפר, תולעת, דבורת דבש, או זבוב. הם כולם מסתוריים לחלוטין לגבינו, אולי אפילו יותר מסתוריים מאשר אנחנו לעצמנו. הם באמת אחרים, והבנה מהותית זו צריכה ליצור בנו תחושה של ענווה, תהייה, וכבוד. אולם, למרבה הצער, אנחנו ממציאים קטגוריות מנטליות עבור אינסוף בני המסתורין שאנו פוגשים, כמו "שחורים", "עבדים" ו"עובדי אלילים", או "חיות מזון", "בשר צייד", "מזיקים", ו"חיות מעבדה."
קטגוריות אלו, והאלימות שבה אנו מטפלים ביצורים הנהדרים שכך סיווגנו, אינן משנות מן היסוד או מוזילות את טבען המקודש והחידתי. הן רק מעיבות על ומשעבדות את מוחותינו עם החשיבה המעוותת הנולדת מהגישה הפוסלת שלנו שמזיקה לנו.
האור של המקור הרוחני האינסופי של כל החי זורח בכל היצורים. דרך ראייה והכרה באור אצל אחרים, אנחנו משחררים אותם ואת עצמנו. זוהי אהבה. לעיתים קרובות אנו נכשלים בלראות זאת כי מעולם לא חווינו אחרים שראו זאת בנו, וכך אנחנו כולאים את עצמנו, שוגים במגבלות הרדידות במקום העמוק והחופשי.
על ידי ראיית בעלי חיים אחרים כחפצים אשר מנוצלים לאוכל, קרענו את המרקם של הרמוניה חיונית כה עמוק עד שיצרנו תרבות המשעבדת את עצמה, לעיתים קרובות מבלי לדעת זאת. השליטה בבני אדם על ידי בני אדם היא תולדה של שליטה בבעלי חיים אחרים לשם מזון. כמו שג'ים מייסון הוכיח ב"סדר לא טבעי", קיים קשר היסטורי חזק בין שעבוד של בני אדם על ידי בני אדם אחרים לבין שעבוד של חיות עבור מזון. מנטליות משעבדת זו של שליטה והדרה טמונה בליבה של המחלה הרוחנית המאפשרת לנו לנהל מלחמה כלפי כדור הארץ וזה כלפי זה.
אהבה זה להבין
כשהייתי צעיר, לעתים קרובות תהיתי אם התרבות שלנו באמת צריכה היתה להיות כפי שהיא. גיליתי שלא. כולנו יכולים לתת תרומה עמוקה ביותר למהפך תרבותי ולשלום בעולם דרך הארוחות שלנו, אשר הן החיבור החיוני ביותר שלנו אל התרבות שלנו ולעולם הטבע.
התאמצות לטפח את המודעות שלנו ולראות מעבר להטמעה התרבותית החזקה שעברנו מביאה להבנה. ריפוי, חסד וחופש באים מהבנה. אהבה מבינה. מתוך הבנה, אנו יכולים לאמץ את האחריות שלנו ולהפוך לכוח שמברך את העולם עם חיינו, במקום להנציח ניתוק ואכזריות דרך אחרים. עם מודעות, ההתנהגות שלנו משתנה באופן טבעי, ושינויים בודדים בהתנהגות, היוצרים גלים דרך רשת של מערכות יחסים, יכולים להוביל לשינוי חברתי ולהביא מימדים חדשים של חופש, שמחה, ויצירתיות לכולם. הכל מתחיל בקשר האינטימי ומרחיק הלכת ביותר שלנו עם הסדר הטבעי, הסמל הרוחני הראשוני ביותר שלנו, והטקס החברתי הבסיסי ביותר שלנו: אכילה.
דיאטת השלום העולמי 
הייתי מציע להוסיף הערת מחבר על הצד היהודי של טקסי האכילה. ביהדות יש ברכה על פירות "בורא פרי העץ", על ירקות "בורא פרי האדמה" על מיני דגן "מוציא לחם מן הארץ" אבל על מזון מהחי אין ברכה. אם יהןדי יאכל ארוחה המורכבת מחלב ביצים דגים בשר ועופות בלבד, הוא לא חייב בשום נוהג טקסי רשמי של ארוחה יהודית כשרה, דהיינו נטילת ידיים, ברכה לפני וברכת המזון. למעשה, כדי לצאת ידי חובה קבעו חכמים שעל מזון מהחי בלבד יברך לפני בלא נטילת ידיים ולומר רק "שהכל נהיה בדברו", ברכה שאינה קשורה ספציפית לאכילה טקסית, ובמקום ברכת המזון הארוכה והטקסית יגיד רק "ברוך שברא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי ברוך חי העולמים", גם ברכה חסרת משמעות אכילה טקסית.
אם לאדם טוב עם עצמו, הוא יקרין את זה החוצה לעולם שסביבו. כל אחד ואחת יכולים לשפר את חייהם או לנסות לעשות את זה. אפשר להתחיל בקטן, כל בוקר לנסות ולראות את הדברים הטובים שיש לו בחייו. תמיד עוזר לעבור דברים קשים, אם אנחנו מוצאים נקודות חיוביות בחיינו.