"לָמָּה–לִּי רֹב–זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי" "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם—גַּם כִּי–תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ—הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ." ישעיהו, א: יא, טו–טז.
"אכזריות לבעלי חיים היא כאילו האדם לא אוהב את אלוהים. . . יש משהו נורא כל כך, שטני כל כך, בלענות את אלה שמעולם לא פגעו בנו, ושאינם יכולים להגן על עצמם, שהינם נתונים לגמרי לכוחנו." הקרדינל ג 'ון הנרי ניומן (1801-1890)
תרבות הרעייה
רובנו לא חושבים על התרבות שלנו כתרבות רועים. כשאנו מסתכלים סביב, אנו רואים בעיקר מכוניות, כבישים, פרברים, ערים, מפעלים, ובעוד ישנם שדות עצומים של חיטה, וצאן ובקר מלחכים עשב באזורים הכפריים, אנחנו עלולים לא להבין שכמעט כל הדגן מגודל לשם האכלת בהמות, וכי רוב המיליארדים העלומים של ציפורים, יונקים, ודגים שאנו צורכים הינם כבולים מחוץ לטווח ראייה במחנות ריכוז עצומים בשם חוות תעשייתיות.
למרות שזה לא מובן מאליו לנו היום כפי שהיה לאבותינו לפני כמה אלפי שנים, התרבות שלנו היא, כמו תרבותם, למעשה תרבות רעייה, מאורגנת סביב הבעלות וההמצרה של בעלי חיים ואכילתם.
זה היה בערך לפני עשרת אלפי שנים, כאשר שבטים נודדים בחבל הארץ הכורדי של צפון מזרח עיראק החלו לביית כבשים והחלו מהפכה עם השלכות עצומות. אנתרופולוגים מאמינים שהדבר היה תוצאה של שיטות הצייד של שבטים אלה, אשר החלו מחברים את עצמם לעדרים מסוימים של כבשי בר, בוררים אותם, ויותר ויותר שולטים בניידות שלהם, במזונם, ובחיי הרבייה שלהם. בסופו של דבר הם למדו לסרס ולהרוג את הכבשים הזכרים כך שהעדר כלל בעיקר נקבות עם איילים אחדים; מזה הם למדו הרבעה סלקטיבית כדי ליצור חיות עם תכונות רצויות יותר. עזים בויתו כנראה זמן קצר לאחר הכבשים, ובעקבותיהן הבקר, אלפיים שנה מאוחר יותר ממערב ומצפון, ולאחר מכן סוסים וגמלים אלפיים עד ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר. מושגים טעונים של בעלות על רכוש ושל שושלות זכריות וטוהר שושלת הופיעו בהדרגה, ולכך יש ראיות רבות כאשר התקופה ההיסטורית החלה לפני כארבעת אלפים שנה.
לתרבות המערבית שלנו ניתן לראות שיש שני שורשים עיקריים: יוון העתיקה והלבנט הקדום (האגן המזרחי של הים התיכון והמזרח התיכון). בקריאה בכתבים המוקדמים ששרדו מתרבויות אלה מלפני כשלושת אלפים שנה, כמו האיליאדה והאודיסאה של הומרוס, והאיזכורים בתנ"ך של מלכים קדומים ומלחמותיהם, אנחנו מוצאים כי אלו היו תרבויות שמכוונות סביב אכילת בשר, רעייה, עבדות, כיבוש אלים, עליונות גברית, והקרבת קורבנות של בעלי חיים לאלים שלהם, ברובם זכרים . עבור תרבויות הרעייה העתיקות, בעלי חיים כבולים היו לא רק מזון; הם היו גם עושר, ביטחון, ועוצמה. הכסף וצורת ההון הראשונים היו כבשים, עיזים ובקר, שכן רק הם היו נכסים נצרכים עם שווי מוחשי. למעשה, המילה "הון" (capital) נובעת מהמילה הלטינית "ראש" (capita), דהיינו ראש של בקר וצאן. הקפיטליסטים הראשונים היו רועי צאן, אשר נלחמו זה בזה על אדמה והון ויצרו את הממלכות הראשונות, יחד עם עבדות, מלחמות שגרתיות, כוח המרוכז בידי אליטה עשירה שבבעלותה בקר. המלה האנגלית pecuniary המתייחסת לממון באה מן המילה הלטינית pecus, כלומר בקר, והמטבע הרומי העתיק denarius נקרא כך משום שהוא היה שווה ערך לעשרה חמורים. בעלי חיים בתרבויות הרעייה העתיקות הגדירו אם כך את הערך של זהב וכסף – בעלי חיים למזון היו הסטנדרטיים הבסיסיים של עושר ועוצמה. עובדה זו נותנת לנו תובנה לגבי הכוח הפוליטי של תעשיות החקלאות והחלב שממשיך עד עצם היום הזה.
על ידי המצרה ושיעבוד של חיות גדולות ועוצמתיות, האבות הקדומים של התרבות המערבית ייסדו מיתוס בסיסי ותפיסת עולם אשר חיה עוד היום בלב התרבות שלנו. "הגביע והלהב" של רייאן אייזלר ו"סדר לא-טבעי" של ג 'ים מייסון מסכמים ומעכלים את עבודתם של היסטוריונים ואנתרופולוגים, ונותנים כמה פרספקטיבות מעניינות על שינויים בערכי היסוד שהתרחשו כאשר בני האדם החלו להשתלט על חיות גדולות עבור מזון, וכיצד שינויים אלה משפיעים עלינו היום.
חשוב לציין כאן כי המחקר והפרשנות של ההיסטוריה הינם סובייקטיביים לשמצה. אנו יכולים להבחין בחיי הפרט שלנו שהחוויות וההבנה שלנו של העבר משתנים כאשר אנחנו משתנים. זה כמובן נכון גם לגבי העבר הקולקטיבי העצום והמורכב שנוצר על ידי מיליוני אנשים. כאשר אנו עוברים לנסות ולהבין פרהיסטוריה – עבר תרבותי לפני תיעוד בכתב – הדבר הופך להיות אפילו יותר סובייקטיבי. כפי שההיסטוריונית סינתיה אלר כותבת,
"פרהיסטוריה היא עדיין בד ענק ריק ברובו. כך תרחישים שונים להפליא יכולים להיות מצויירים עליו, בהתאם לנטיות של הוגים בודדים."
רייאן אייזלר שואבת מהעבודה של אנתרופולוגים וסופרים רבים, במיוחד מריה גימבוטס, ז'קטה הוקס, ומרלין סטון, כדי לטעון כי היו בעצם שני סוגים של חברות, שהיא מכנה "שותפות" ו"שליטה". בחברות השותפות, גברים ונשים הם בעיקרון שווים ועובדים יחד בשיתוף פעולה, ואייזלר מנסה להוכיח כי זו הייתה הנורמה עשרות רבות של אלפי שנים בחיים האנושיים, לפני התרחבות תרבויות השליטה הפטריארכלית שהתבססו על רעיית בעלי חיים. התרחשות מאוחרת יחסית זו, לפני חמשת עד שבעת אלפים שנה, היתה בשל מה שגימבוטס מכנה הפלישות הקורגניות של רועים מלחמתיים מאסיה המרכזית לתוך מזרח אירופה ולאגן הים התיכון. בהביאם תרבות שבה גברים ראו נשים כמיטלטלין, הם ככל הנראה הגיעו בשלושה גלים במשך בערך אלפיים שנה, תוקפים באלימות, הורסים, ומשנים מהותית את תרבויות השותפות הבוגרות והשלוות יותר. על פי אייזלר, גימבוטס, ואחרים, תרבויות קודמות אלו נטו לאכול מזונות לקט וגינה, להעריץ אלות פריון, להקים קהילות בעמקים פוריים, להשתמש במתכות כדי ליצור קערות ולא נשק, ולא עסקו במלחמה.
תרבויות השליטה הפולשניות אספו חיות ואכלו בעיקר בשר בעלי חיים וחלב, סגדו לאלי שמים זכריים תקיפים כמו אנליל, זאוס, ויהוה, התיישבו על גבעות והקימו עליהן מבצרים, השתמשו במתכות כדי ליצור כלי נשק, והיו כל הזמן מתחרים ונלחמים. קונפליקט אלים, תחרות, דיכוי של נשים, וסכסוכי מעמדות, על פי אייזלר, לא צריכים לאפיין את הטבע האנושי, אלא הם מוצרים חדשים יחסית של לחץ חברתי והתנייה שהובאו על ידי תרבויות הרעייה הפולשניות אשר את ערכי השליטה שלהן ירשנו.
מאיפה באו תרבויות פטריארכליות פולשניות אלו ומה עשה אותן כאלו?
בספר מאוחר יותר, "הנאה מקודשת", אייזלר מצטטת את המחקר של הגיאוגרף ג 'יימס דה-מאו, אשר מייחס את התפשטות ההגירות של הפולשים הקורגניים ורועים אחרים לשינויים אקלימיים קשים אשר "יצרו רצף מורכב של אירועים – רעב, כאוס חברתי, נטישת אדמה, ומסת הגירה – שבסופו של דבר הוביל לשינוי מהותי" באבולוציה התרבותית האנושית. רעיית בהמות, אייזלר מציינת, "נוטה להוביל לצחיחות," ול "ייצור מחזור אכזרי של דלדול סביבתי ותחרות כלכלית גוברת על אדמות מרעה ההולכות ונהיות נדירות – ולכן גם לנטייה לתחרויות אלימות על גבולות טריטוריאליים." היא מוסיפה כי הנוהג של רעיית בעלי חיים מייצר את המאפיינים הפסיכולוגיים המקשיחים של תרבויות השליטה:
". . . רעייה מסתמכת על מה שהוא בעצם השעבוד של יצורים חיים, יצורים שיהיו מנוצלים בשל המוצרים שהם מייצרים. . . וכי בסופו של דבר ייהרגו. . . . זה גם מסייע להסביר את השריון הפסיכולוגי (או המתה של רגשות "רכים") שדה-מאו מאמין שאפיינו את מקורותיהן של חברות נצרות מוקדמת או חברות שליטה. . . . יתר על כן, כאשר מישהו מורגל לחיות מבעלי חיים משועבדים (עבור בשר, גבינה, חלב, עורות, וכן הלאה) כמקור הכמעט בלעדי להישרדות, הוא יכול ביתר קלות להיות מורגל לראות את השעבוד של בני אדם אחרים כמקובל."
אם באמת היו תרבויות קודמות שהיו הרבה יותר שלוות, מוכוונות לשותפות, ושוויונית, כפי שאייזלר ורבים אחרים טוענים, או שמא סכסוך אלים, זכרים, ותחרות תמיד שלטו במבנים האנושיים התרבותיים והסוציואקונומיים, עדיין הינו נושא הנידון בלהט בקרב אקדמאים. מה שנראה שאינו מוטל בספק, למרות זאת, היא ההשפעה על התודעה האנושית של המצרה ושיעבוד חיות גדולות למאכל. ג'ים מייסון לוקח את עבודתה של אייזלר רחוק יותר בעניין זה, ומפתח עוד קשרים היסטוריים ופסיכולוגיים בין השליטה בבעלי חיים ושליטה באנשים אחרים. הוא מציין כי המהפכה החקלאית הציגה שינויים עמוקים עבור תרבויות לקט עתיקות, והפכה את היחסים שלהן עם הטבע מאלו של מאוחדות לאלו של נפרדות ונסיון לשלוט בו. מתוך הפרדה זו, שני סוגים של חקלאות נוצרו – צמחים ובעלי חיים – וההבחנה ביניהם היא משמעותית.
גידול צמחים וגינון היא עבודה נשית יותר; צמחים מטופלים ומטופחים, וכשאנחנו עובדים עם מחזורי הטבע, אנחנו חלק מתהליך המשפר ומגביר את החיים. עבודה צנועה ומחזקת-חיים תומכת במקומנו ברשת החיים. מצד שני, חקלאות בעלי חיים גדולים תמיד היתה העבודה של גברים ונדרש כוח אלים מלכתחילה כדי לאחסן בעלי חיים חזקים, לשלוט בהם, לשמור עליהם, לסרס אותם, ובסופו של דבר, להרוג אותם.
מייסון גם מדגיש את ההשפעה החשובה שנראה שיש לחיות על ההתפתחות הפסיכולוגית ובריאות האדם, כמו גם את המאפיינים האלימים הפסיכו-סוציאליים שחוקרים מוצאים בהתבוננות בתרבויות ברחבי העולם, הרועות חיות גדולות. בצטטו את האנתרופולוגים פול שפרד ואנתוני לידס, הוא כותב כי שפרד מציין את עמודי התווך של תרבויות רעייה בכל העולם: "עוינות אגרסיבית לזרים, המשפחה החמושה, מסוכסכים ותוקפים בארגון היררכי שבו הזכר מרכזי, החלפה של ציד במלחמה, אמנויות משוכללת של הקרבה, גאווה יחידנית וחשד." מייסון מצביע על הדמיון מבחינות אלו בין שבטי המדבר של המזרח התיכון, רועי איילי צ'וקצ'י בסיביר המזרחית ש"אוהבים להתפאר ב'מעללי כוח, מעשי גבורה, אלימות והתנהגות הירואית, סיבולת מוגזמת והוצאה מופרזת של אנרגיה'," לבין תרבות הרודיאו / קאובוי האמריקאית שלנו.
בהסתמך על עבודתם של אייזלר, מייסון, ואחרים, אנו יכולים לראות כי התרבות שבה אנו חיים היום היא המשך מודרני של תרבות הרעייה שהתעוררה במזרח התיכון ובאגן הים התיכון המזרחי, וכי האמונה המגדירה המרכזית של התרבות הזו היא עדיין זהה: בעלי חיים הם סחורות לשם בעלות, שימוש, ואכילה. בהרחבה, טבע, קרקעות, משאבים, ואנשים נראים גם הם כמו סחורות לשם בעלות, שימוש, וניצול. למרות שזה נראה לנו הגיוני היום כתושבים מודרניים של תרבות רעייה וצריכת-חיות קפיטליסטית, זוהי השקפה עם השלכות עצומות: המסחור של חיות ציין את המהפכה האמיתית האחרונה בתרבות שלנו, והגדיר לגמרי מחדש יחסי אנוש עם בעלי חיים, הטבע, האלוהי, וזה עם זה. בתרבויות הרעייה הישנות חיות הפכו בהדרגה מדיירים מסתוריים ומרתקים של עולם משותף לאובייקטים מנוכסים בלבד לשימוש, מכירה, מסחר, כבילה, והריגה. לא עוד פראיים וחופשיים, הם טופלו בזלזול גדל והולך ובאלימות, ובסופו של דבר הפכו בזויים ונחותים בעיני התרבות המתעוררת של רועים. חיות בר החלו להיראות אך ורק כאיומים פוטנציאליים להון המקנה; כמו כן, אנשים אחרים גם כן החלו להיראות כמו איומים על חיות המשק, או כמטרות אפשריות לפשיטה אם היו בבעלותם בעלי חיים. להילחם באחרים כדי להשיג את הבקר והצאן שלהם היתה האסטרטגיה העיקרית לרכישת הון; המילה בסנסקריט אריאנית עתיקה למלחמה, gavyaa, פשוטה כמשמעה "התשוקה לעוד בקר".
נראה כי מלחמה, רעיית בעלי חיים, דיכוי של הנשי, קפיטליזם והתשוקה ליותר הון / בעלי חיים היו מקושרים זה לזה מאז לידתם העתיקה במסחור של בעלי חיים גדולים. ככל שהחיות שנאספו היו גדולות וחזקות יותר, כך היו התרבויות אימתניות, אכזריות, ואלימות יותר כדי לשלוט בהן בהצלחה ולהגן עליהן מפני חיות בר ואנשים בוזזים. החיות הגדולות ביותר היו בקר וסוסים, והתרבויות רועות-הבקר שהוקמו במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון עסקו בלחימה אכזרית מעבר לכל דמיון אחד עם השני וגם נגד אנשים חלשים יותר במשך אלפי שנים, מתפשטות בהדרגה ובכוח ומפזרות את ערכי הרעייה ואת תרבותן ברחבי אירופה ורוב אסיה. מאירופה, תרבות בקר זו הגיעה בסופו של דבר לאמריקה. היא ממשיכה להתפשט עד היום באמצעות תאגידים רב לאומיים כמו ConAgra, קרגיל, סמית'פילד, ומקדונלד'ס, כמו גם באמצעות פרוייקטים בחסות הבנק העולמי והאו"ם, מיסיונרים דתיים, וארגוני צדקה המעודדים עבדות חיות כמו פרויקט הייפר.
בלב החיים של תרבות עתיקה זו שהפכה למה שאנו מכנים כיום הציוויליזציה המערבית, היתה העליונות המוחלטת של בני אדם על פני בעלי חיים, מחוזקת דרך ארוחות יומיות. עושר ויוקרה לגברים החל להימדד במונחים של כמה חיות משק היו בבעלותם ומה גודל שטח האדמה שנשלט למרעה. המודל לחיקוי עבור נערים צעירים הפך לזה של קפיטליסט מתחיל ומצליח, הרועה והלוחם המאצ'ואיסט: קשוח, רגוע, מרוחק מבחינה רגשית, ומסוגל לאלימות ללא הנד עפעף. נשים, בעלי חיים, ואנשים שנכבשו או נתפסו היו חפצי נכס התורמים לכמות ההון הכוללת; מלחמות, אף כי מחרידות ללוחמים ולכלל האוכלוסייה, היו שיטות עוצמה בשימוש על ידי האצולה העשירה כדי להגביר את צבירת הבקר/ההון, האדמה, כוח, ויוקרה.
יעזור להבין שהמנטליות של שליטה המאפיינת את התרבות שלתוכה נולדנו פורחת על ראיית והדגשת הבדלים והתעלמות מהדומה, כי זה מה ששיעבוד והריגת בעלי חיים מחייבים את כולנו לבצע. כרועים השליטים של בעלי חיים, אנחנו חייבים להתאמן ללא הרף לראות את עצמנו כנפרדים ושונים מהם, כעליונים ומיוחדים. החמלה האנושית הטבעית שלנו יכולה להיות מודחקת על ידי למידה להוציא אחרים ולראות אותם כלא-כמותנו במהותם. בלעדניות זו נחוצה לשם גזענות, אליטיזם, ומלחמה, מכיוון שכדי לפגוע ולשלוט באנשים אחרים אנחנו חייבים לשבור את הקשרים שליבנו באופן טבעי מרגיש איתם. המנטליות של שליטה היא בהכרח מנטליות של הדרה.
זה ברור אם נסתכל מקרוב שרבות מהנחות היסוד והפעילויות של תרבויות רעייה עתיקות עדיין מגדירות את התרבות שלנו כיום. הפעילות האחת המגדירה ביותר של התרבויות העתיקות הללו היתה, כמו שהינה גם היום, סעידה קבועה של מזונות המושגים מגופותיהם של חיות נשלטות ונשללות. מלחמות עדיין מעשירות את מעמד האליטה המבוססת תוך שמיליונים נושאים בנטל של אותן מלחמות, ועשירי העולם מוזנים בבעלי חיים המפוטמים בדגנים ודגים בעוד שהעניים רעבים. המערכת הכלכלית הקפיטליסטית שלנו והמוסדות הפוליטיים, המשפטיים, והחינוכיים התומכים בה עדיין נותנים לגיטימציה למסחור וניצול בעלי חיים, טבע, ואנשים; לשליטה שלנו בבעלי מצוקה ובזרים; להפצה בלתי שוויונית ובלתי צודקת של טובין המבוססת על טורפנות (שלעיתים קרובות מיופה במילים כמו "תחרות" ו"סחר חופשי"), לדיכוי, ולמלחמה. כשהתפתחנו מבחינה חברתית, עשינו כמה רווחים שאין להכחיש בצמצום חריגות מסוימות, וכן במתן הגנה כלשהי לחלש ולפגיע. עם זאת, ככלל, עלינו לתהות מדוע ההתקדמות שלנו הינה כל כך איטית וקשה. התשובה לכך הינה על הצלחות שלנו ומשם מתרחבת לשטחי האכלה, משחטות, מעבדות מחקר, מפגני רודיאו, קרקסים, מסלולי מירוץ, וגני חיות; לצייד, דייג, ופעילויות לכידה; לבתי כלא, גיטאות, מלחמות, ומערך התעשייה הצבאית; ולאונס וההרס המתמשכים שלנו של העולם החי.
עקרון פיתגורס
"כל עוד בני האדם טובחים בבעלי חיים, הם יהרגו אחד את השני. אכן, מי שזורע את זרעי הרצח והכאב לא יכול לקצור שמחה ואהבה."
פיתגורס
לפני למעלה מאלפיים שנה ביוון העתיקה, הצורך במהפכה חיובית המבוססת על חמלה כלפי בעלי חיים היה מובן בבירור ונוסח על ידי פיתגורס. כיום מוכר כגאון אשר תגליותיו הינן עדיין בעלות חשיבות קריטית, פיתגורס נשאר חידה, כאשר חלק מהתובנות שלו התקבלו בהתלהבות ונעשה בהן שימוש ואחרות זכו להתעלמות. המשפטים (תיאורמות) שלו הניחו יסודות חיוניים במתמטיקה ובגיאומטריה ולפיכך גם איפשרו התקדמות באדריכלות, עיצוב, בנייה, קרטוגרפיה, ניווט, ואסטרונומיה. פיתגורס ותלמידיו גם גילו והחילו את העקרונות של הרמוניות שהן בבסיס מרווחי תדרים טונאליים, וכך פיתגורס מוכר כאחראי לייסוד סקאלת שבעת הטונים שעליה המוזיקה המערבית נוסדה, עם יחסי התדרים המתימטיים המדוייקים שלה.
בכל התחומים הללו התרבות שלנו לקחה ונהנתה בקנאות מהגאוניות של פיתגורס, אבל את העיקרון הבסיסי שהוא לימד וחי על פיו -חמלה לכל החי – היה לנו הרבה יותר קשה לקבל. ההוראה החד משמעית שלו כי האושר שלנו תלוי בטיפול בחיות בטוב לב נתן השראה לאפלטון, פלוטרכוס, פלוטינוס, הגנוסטים, והאבות הראשונים של הכנסייה הנוצרית, ועד 1850, כאשר המילה "צמחוני" נטבעה, מי שנמנע מאכילת בעלי חיים נקרא "פיתגורייני". העיקרון שעליו הכריז, כי אנחנו אף פעם לא יכולים לקצור שמחה ואהבה תוך זריעת זרעים של כאב ומוות בטיפול שלנו בבעלי חיים, רודף אותנו עד היום.
אלפיים שנה אחרי פיתגורס בא ליאונרדו דה וינצ'י הנהדר, עוד גאון אשר אמנותו ותגליותיו עזרו להוביל את הרנסנס. שוב התרבות שלנו התעלמה מהמילים רואות-הנולד שלו על ההשלכות החמורות של הארוחות שלנו: "מגיל צעיר נמנעתי מהשימוש בבשר, ותגיע השעה כאשר בני האדם ייסתכלו על הרצח של בעלי חיים כפי שהם עכשיו מסתכלים על רצח של אנשים." עם אלברט איינשטיין, שכתב, "שום דבר לא יועיל לבריאות האדם ויגדיל את סיכויי ההישרדות של החיים על פני כדור הארץ כמו האבולוציה לדיאטה צמחונית" ומהטמה גנדי, ג'ורג' ברנרד שו, אמילי דיקינסון, אלברט שווייצר, ואחרים, היה זה אותו הדבר – בשמחה לקחנו את המתנות שלהם, פרט למקרים שבהם הם שברו את הטאבו של תרבות הרעייה ואיתגרו את הפרה הקדושה של אכילת מזון מן החי.
המהפכה הטבעונית
הערכים המרכזיים של תרבות הרעייה הישנה עדיין מגדירים את התרבות שלנו, כמו הטקס הראשי שלה, אכילת חיות מומצרות. הדחף העמוק שלנו להתפתח לרמה רוחנית בוגרת יותר של הבנה וחיים, וליצור סדר חברתי המקדם יותר צדק, שלום, חופש, בריאות, שפיות, שגשוג, קיימא, ואושר, דורש מאיתנו בצורה מוחלטת להפסיק לראות חיות כאובייקטים של אוכל שנצרך ולעבור לדרך אכילה על בסיס צמחי. הדבר יברך אותנו בצורה אדירה, ישחרר אותנו משגרת הנוהג, ההכחשה, וההקרנה של אלימות, ויעזור לנו לפתח שוויון וטוב-לב-אוהב במערכות היחסים שלנו כמו גם לפתח את יכולתנו לשלווה פנימית. על ידי זריעת וטיפוח זרעים של הכללה ורגישות, נוכל לקצור הבנה של ההדדיות שלנו ויכולת לחיות בשלום.
משמעות הדבר היא לעשות הרבה ניכוש פנימי, כי תרבות הרעייה שלתוכה נולדנו זרעה בנו זרעים של תחרותיות, שחצנות, חרדה, וניתוק. על ידי ראיית בעלי חיים ואנשים כמו "אתה" ולא כמו "זה", ובאמצעות טיפוח מודעות וחמלה, נוכל לטפח בתוכנו את הזרעים של שיתוף פעולה ואכפתיות. אנחנו מבורכים על ידי בירוך אחרים; בכך שאנו משתמשים באחרים או מוציאים אותם או מבקשים לשלוט או להשתלט עליהם, אנו הופכים להיות לכודים בתוך סבל ומשועבדים לאשליה של נפרדות, המהווה את האוריינטציה הבסיסית של תרבות הרעייה. כאשר אנו מטפחים מודעות בשים לב לתוצאות של בחירות המזון שלנו ומאמצים במסירות דרך אכילה המבוססת על צמחים, מסרבים להשתתף בשליטה על בעלי חיים ובהקהיית המודעות שהדבר דורש, אנו אומרים אמירה מעמיקה שנובעת מהיכולת שלנו ליצור קשרים ואף מחזקת יכולת זו. אנו הופכים לכוח של רגישות, ריפוי, וחמלה. אנחנו נעשים למהפכה של אחד, תורמים לבסיס של עולם חדש עם כל ארוחה שאנו אוכלים. כאשר אנו חולקים עם אחרים את הרעיונות שלנו, אנו מקדמים את מה שעשוי להיות המהפכה הכי מרוממת ומרפאת שהתרבות שלנו חוותה אי פעם. למעשה, כאשר אנו מדברים על המהפכות השונות אשר לכאורה שינו את התרבות שלנו, כגון המהפכה התעשייתית, המהפכה המדעית, ומהפכת תקשורת המידע, אנחנו מחמיצים את התמונה הגדולה. אף אחת מכל אלה אינה למעשה מהפכה כלל, משום שהן כולן התרחשו בתוך ההקשר של תרבות של מסחור, ניצול, ושליטה. "מהפכות" אלה לא שינו את ערכי התרבות הבסיסית; אם בכלל, הן חיזקו אותם! מהפכה של ממש חייבת להיות הרבה יותר יסודית מאשר אלה.
המהפכה הנדרשת על ידי הכמיהה שלנו לשלום, חופש, ואושר חייבת לספק בסיס חדש לתרבות שלנו, להעבירה הלאה מערכי הרעייה של דיכוי וניתוק לעבר ערכי פוסט-רעייה של כבוד, טוב לב, שוויון, רגישות, וחיבור. מעל לכל, המהפכה הזו חייבת לשנות את מערכות היחסים שלנו עם הארוחות שלנו – הטקסים השגורים ביותר שלנו – ועם המזון שלנו, הסמל הפנימי והחיצוני הכי חזק שלנו. אין שום פעולה אשר באופן עמוק, רדיקלי, וחיובי יותר תחבוק שינויים מהפכניים אלה מאשר אימוץ תזונה צמחונית מסיבות אתיות. אין שום פעולה חתרנית יותר לסדר הרעייה המבוסס מאשר לטפח מודעות על מנת להתעלות מעל ראיית חיות כסחורות בלבד. אנחנו מתעוררים מחלום רע של המצרה וטרף של בעלי חיים.
המהפכה של חמלה אשר צומחת בתודעה ובתרבות שלנו מחייבת שנפסיק לאכול חיות לא רק בשל סיבות שמכוונות לבריאות-עצמית או סיבות כלכליות, אלא גם מן הלב, מתוך דאגה לבעלי החיים, בני האדם, והרשת העצומה של חיים מחוברים אשר נפגעים ונהרסים על-ידי ארוחות המבוססות על חיות. המילה שמסכמת מוסר ומניע בסיסיים אלו הינה "טבעוני", שנטבעה ב- 1944 באנגליה על ידי דונלד ווטסון. ווטסון לא היה מרוצה מהמילה "צמחוני" מכיוון שאינה לוקחת בחשבון מוטיבציה ומתייחסת רק להוצאה של בשר בעלי חיים מהתזונה. הוא לקח את שלוש האותיות הראשונות ושתי האותיות האחרונות של המילה וג'טריאן (vegetarian, צמחוני), אבל רצה שהמילה תבוטא אחרת לגמרי,"וי-גן" (vegan, טבעוני) כדי להדגיש את החשיבות המהפכנית שלה. ההגדרה שלה בתקנון האגודה של החברה הטבעונית באנגליה אומר, "טבעונות מציינת פילוסופיה ודרך חיים המבקשת לשלול – ככל שאפשרי ומעשי – כל צורה של ניצול של, ואכזריות כלפי, חיות עבור אוכל, ביגוד, או כל מטרה אחרת; ובמשתמע, מקדמת את הפיתוח והשימוש בחלופות ללא-חיות לטובת בני אדם, בעלי חיים, והסביבה."
המילה "טבעוני", מילה חדשה ומאתגרת יותר מ"צמחוני" משום שהיא כוללת כל יצור המסוגל לחוש במעגל הדאגה שלה ומתייחסת לכל צורה של אכזריות מיותרת מפרספקטיבה אתית בעיקרה, עם מוטיבציה של חמלה ולא של בריאות או טוהר, מכוונת לרעיון העתיק שכבר בוטא במשך מאות רבות, במיוחד במסורות הרוחניות של העולם. היא מעידה על מנטליות של הכללה רחבת ידיים ומסוגלת לחבוק מדע ואת כל הדתות בגלל שהיא ביטוי של הכמיהה לשלום אוניברסלי, צדק, חוכמה, וחופש.
התנועה הטבעונית העכשווית מושתתת על טוב-לב-אוהב ועל תשומת לב להשפעות שלנו על אחרים. היא מהפכנית כי היא מתעלה מעל ומבטלת את הליבה האלימה של תרבות הרעייה בה אנו חיים. היא נוסדה על לחיות את האמת של הדדיות, ובכך למזער במודע את הסבל שאנו כופים על חיות, בני אדם, ומערכות חיים; היא משחררת את כולנו מן העבדות של להפוך לסחורות בלבד. היא מסמלת את לידתה של תודעה חדשה, התקומה של אינטליגנציה וחמלה, ואת הדחייה הבסיסית של אכזריות ושליטה. היא התקווה האמיתית היחידה שלנו לעתיד המין שלנו כי היא מתייחסת לסיבה במקום להיות מוטרדת רק מתוצאות.
מן התודעה החדשה הזו אנו יכולים להשיג כמעט כל דבר; היא מייצגת את השינוי המהותי החיובי האישי והתרבותי שאליו אנו מייחלים, והיא מחייבת אותנו לשנות משהו בסיסי: הרגלי האכילה שלנו.
זה מצחיק איך אנחנו רוצים שינוי מבלי שנצטרך לשנות!
אולם המהפך המהותי הנדרש היום מחייב את השינוי המהותי ביותר – שינוי ביחסים שלנו עם מזון ועם בעלי חיים, אשר יגרום לשינוי בהתנהגות שלנו. לכמה, רק להיות טבעוני נראה כמו צעד שטחי – האם משהו כל כך פשוט באמת יכול לשנות אותנו? כן! בהתחשב בכוח של תכנות מילדות ושל האינרציה של התרבות שלנו וחוסר הרגישות לאלימות נגד בעלי חיים, הפיכה ללהיות באמת טבעוני אדוק יכולה להיות רק תוצאה של פריצת דרך רוחנית אמיתית. פריצת דרך זו הינה הפרי של בשלות ומאמץ, אולם זה לא הסוף, אלא ההתחלה של התפתחות רוחנית ומוסרית נוספת. טבעונות היא עדיין נדירה מאוד אפילו בקרב אנשים המחשיבים עצמם בעלי שאיפות רוחניות בגלל שהכוחות של ההתניה החברתית המוקדמת הם כל כך קשים לשינוי.
אף על פי כן, אנו נקראים לזאת; אחרת התרבות שלנו לא תשיג מאומה מלבד הרס נוסף והתאבדות בסופו של דבר.
דיאטת השלום העולמי 