דיאטת השלום העולמי – פרק 8: המטאפיזיקה של המזון

הורדת פרק 8 בפורמט PDF

"אין דבר קשה יותר מלהעיר מישהו אשר רק מעמיד פני ישן." – הבישוף דזמונד טוטו

"כל היצורים רועדים בפני אלימות. כולם פוחדים ממוות. כולם אוהבים חיים. ראה עצמך באחרים. או-אז במי תוכל לפגוע? איזה נזק תוכל לעשות?" – בודהה

"כולם, במוקדם או במאוחר, מתיישבים לסעודה של תוצאות." – רוברט לואיס סטיבנסון

אכילת תנודות

מזונות מן החי מרכזים הן רעלים פיזיים והן רעלים מטאפיזיים. הרעלים הפיזיים במזונות מן החי כגון שומני טראנס, פתוגנים, ושאריות חומרי הדברה, תרופות, והורמונים, מלבד פגיעתם בבריאות הגופנית שלנו, יכולים גם להפריע לנו מבחינה נפשית ורגשית. שינויים במצב הרוח, עצבנות, ואובדן קשב הן תופעות לוואי ידועות של תרופות וכימיקלים והכוח של חומרים פסיכואקטיביים מתועד היטב. אנחנו מגלים מחדש את מה שפיתגורס לימד אותנו: שלאכילת מזונות מן החי ישנן השפעות שליליות על התודעה שלנו; מנגנון ביוכימי אחד הידוע בכך הוא הורמון המין טסטוסטרון. תיאורטיקן התודעה קן וילבר כותב,

"מחקרים על טסטוסטרון – במעבדה, בתרבויות, בעוברים, ואפילו מה שקורה כאשר ניתנות לנשים זריקות טסטוסטרון מסיבות רפואיות – כולם מובילים למסקנה פשוטה. אני לא מתכוון להיות גס, אבל נראה כי בעצם יש לטסטוסטרון שני מניעים עיקריים, ורק שניים: לזיין את זה או להרוג את זה.

          וזכרים נושאים את הסיוט הביולוגי הזה כמעט מיומם הראשון, סיוט שנשים בקושי יכולות לדמיין (למעט כאשר הן מקבלות זריקות טסטוסטרון למטרות רפואיות, אשר מטריפות אותן. כפי שניסחה זאת אישה אחת, "אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מין. בבקשה, אתה לא יכול להפסיק את זה?")

מחקרים הראו שוב ושוב כי רמות גבוהות של טסטוסטרון קשורות להתנהגות תוקפנית-הרסנית, חוסר סבלנות, ועצבנות. בנוסף, מובן כעת כי דיאטות הגבוהות בשומן בעלי חיים ודלות בסיבים צמחיים מובילות לשימור וריכוז בגוף של הורמוני מין כמו הטסטוסטרון. הסיבים שבירקות, דגנים, ובמזונות צמחיים אחרים נקשרים להורמונים מחזוריים אלו ושומרים על רמתם דרך SHBG (הורמון המין הנקשר גלובולין), שרמתו עולה עם צריכת מזון צמחי. ניל ברנרד כותב,

"במחקר ההזדקנות בגברים של מסצ'וסטס, מחקר גדול, מתמשך של גברים בגיל העמידה ומעלה באיזור בוסטון, חוקרים מצאו כי אותם גברים עם יותר SHBG בדם שלהם הם פחות שתלטנים ותוקפנים. ייתכן מאוד כי תזונה טובה יותר יכולה להפוך אותך לבן זוג שקל יותר להסתדר איתו."

מחקרים הראו גם כי ילדים עם חוסרים תזונתיים שקורים לעיתים קרובות בשל תזונה דלה בירקות, פירות, דגנים, וקטניות נוטים יותר להתנהגות אלימה ואנטי-סוציאלית ככל שהם מתבגרים.

מעבר לרמה פיזית זו של מכניזם ביולוגי כגון רמות הורמונים, רעלים, וחומרים מזינים, ישנם כוחות מטאפיזיים הפועלים למרות שיש המתעלמים מהם. רעלים מטאפיזיים – כלומר, תנודות (ויבראציות) מרוכזות של אימה, צער, תסכול, וייאוש המחלחלות למזונות מסויימים – הם בלתי נראים ולא מוכרים לחלוטין על ידי המדע הקונבנציונאלי, אך הם עלולים להיות אפילו יותר מטרידים עבורנו מרעלים פיזיים כי הם פועלים ברמה של רגשות ותודעה, אשר הם מימדים חיוניים יותר של עצמנו מאשר הכלי הפיזי שלנו.

על ידי רכישת או הזמנת מוצרים מן החי אנו גורמים סבל ישירות וזורעים זרעים של ייאוש ואלימות אכזרית. יהיה זה נאיבי לחשוב שזרעים אלה פשוט נעלמים באוויר. האימה, הכאב, והתסכול שאנו גורמים ליצורים בעלי תחושות, שגופותיהם ומוחותיהם מעוּנים מעבר לכל דמיון, הם כוחות חזקים ביותר שמשפיעים עלינו, הסוכנים הגורמים להם, במובנים רבים. כאשר אנו מזינים את התאים שבאמצעותם אנו חושבים ומרגישים עם הבשר וההפרשות של בעלי חיים מעונים אלה, אנחנו סופגים את התנודות של פחד, מחלה, ואלימות, לא משנה כיצד אנחנו מנסים להסוות זאת עם לשון נקיה, יופמיזם והסחות דעת.

פיזיקאים מתחילים לראות שמץ מהאמת שמיסטיקנים וחכמים הצביעו לכיוונה במשך מאות שנים, שהעולם שנגלה לנו דרך חושינו הוא תופעה של תנודה. אנרגיה שרוטטת בתוך טווח מסוים הופכת לנתפסת עבורנו כ"חומר", ותנודות מחוץ לטווח זה, אם כי לא בהכרח נתפסות על ידי החושים שלנו, עדיין קיימות. בעמידה בחדר חשוך ושקט, לדוגמה, אנו עשויים שלא לראות או לשמוע שום דבר, אבל אם נדליק רדיו או טלוויזיה, אנו פתאום נהיה מודעים למוסיקה, שיחות, פרסומות ותוכניות טלוויזיה שהיו איתנו בחדר, בלתי נתפסות משום שהיה חסר לנו הציוד לתפוס אותן. באופן דומה, אנו עשויים להסתכל על בֵּיצה ולראות רק דבר גשמי, אבל אם היה לנו את הציוד האינטואיטיבי הדרוש, יכולנו להיות הרבה יותר מודעים לביצה כישות תנודתית. למרות שמוחנו עלול להיחסם מלראות, מלהרגיש, או מלחוש את הביצה כמערכת אנרגיה תנודתית, הגוף שלנו, שגם הוא מערכת תנודתית, יושפע ממנה ברמת התנודה הבסיסית. הגוף שלנו יודע איזו תנודה הוא אוכל, כמו שגם יודע השכל שלנו ברמות עמוקות יותר מעבר למודעות.

כולנו בוודאי חווינו הימצאות במקום יפה פיזית תוך הבחנה שאם אנחנו כועסים, מקנאים, או פוחדים, או אם האנשים שאיתנו מרגישים כך – היופי הפיזי לא ניתן להערכה. ההיפך הוא גם נכון. עליזות, אצילות, חמלה, אנרגיה גבוהה, ותנודות טהורות יכולות להפוך כל סביבה פיזית לגן עדן, ופחד או כעס יכולים להפוך כל גן עדן (למשל, כדור הארץ שלנו) לגיהנום או לכלא בכפייה. חוסר היכולת שלנו להכיר באופן מלא, להעריך, ולהגן על היופי הבלתי נדלה והמרהיב של כדור הארץ שלנו ושל היצורים שחיים בו נובע מהקהיית הרגישות הפנימית שלנו לתדרים של אנרגיה תנודתית – חוסר התחושה שמונע מאיתנו לצרוח או לבכות כאשר אנו נוגסים בנקניקייה או בצ'יזבורגר.

ברמה של תדר תנודתי, הגוף שלנו יודע ומגיב לתנודות של סביבות ומצבים, של יחסים, של רגשות, ובעיקר של מה שאנו אוכלים. ידוע מזה דורות שחלב של אמא שכועסת או מוטרדת לעיתים קרובות יגרום לתינוק שלה לחולי. בעוד שרוב המדענים ממשיכים להגביל את מחקריהם להסברים מטריאליסטיים לתופעות שונות, הפיזיקה המודרנית, למשל, מדגימה שחומר הוא אנרגיה ושתודעה היא מהותית, באופן בסיסי מהותית הרבה יותר מאנרגיית-חומר.

הן עקרון אי הוודאות והן אפקט הצופה, הבסיסיים בפיזיקת הקוונטים, רומזים שהקיום של אנרגיית-חומר הוא בלתי נפרד ומותנה על ידי תודעה; היקום אינו פיזי במהותו אלא נובע ממודעות, מתודעה. מקס פלאנק, אבי תורת הקוונטים וזוכה פרס הנובל, כתב, למשל, "כל חומר נוצר ומתקיים רק בזכות כוח… אנו חייבים להניח מאחורי כוח זה את קיומו של מוח תודעתי ואינטליגנטי. מוח זה הוא המטריצה של כל החומרים."

שלושה אלה – תודעה, אנרגיה, וחומר – מתחילים סוף סוף להיות מוכרים כמה שהם: אחדות. תודעה ואנרגיית-חומר מַתְנות, מתמזגות, ותלויות באופן הדדי זו בזו בדרכים עמוקות ומסתוריות לחלוטין. תודעה היא ראשונית ומהותית, ומה שנראה כמו חומר-אנרגיה הוא בסופו של דבר ביטוי של תודעה. זוהי תודעה, למשל, שבסופו של דבר מרפאת; המגוון העצום של שיטות ריפוי יכול להיראות כולו כפלסבו, כמו שאנדרו וייל דן בהרחבה ב"בריאות וריפוי", משום שהן פועלות רק במידה שהמוח מאמין בהן, משמאניזם לעשבי מרפא לדיקור לניתוח ולתרופות. צורות רוחניות מסוימות של ריפוי מכירות באמת בסיסית זו, ולמרות זאת המוסדות המבוססים של התרבות שלנו עדיין משקפים את הדעות הקדומות החומרניות והרדוקציוניסטיות באופן גורף של המנטליות הבסיסית שלנו, שרגישותה מבוטלת על ידי תירגול קבוע מילדות של חסימת המודעות והרגישות במהלך הארוחות היומיות שלנו.

כשאנו נהיים יותר קשובים לאנרגיה ולתנודות, אנו רואים באופן ישיר את הקשר בין תודעה לחומר. חיינו ברמה הפיזית הם תמונה חיצונית של המחשבות והתחושות שלנו – התודעה שלנו. מספר בני אדם אינטואיטיביים וחיות לא-אנושיות רבות עשויים להיות רגישים הרבה יותר למידע אנרגטי עדין מאשר רובנו; האינטליגנציה הטבעית שלהם חשה תנודות אנרגיה במצבים ובפרטים, והם עשויים לדעת ישירות מהי התודעה שמאפשרת מצב מסוים, או שמופגנת כקבוצה או כבודדים. לדוגמה, חוקרים נדהמים לעתים קרובות לראות אנטילופות ואריות נחים ברוגע בסמיכות זה לזה ותוהים כיצד האנטילופות באופן שגרתי חשות מתי אריות הם מסוכנים ומתי הם שבעים. זה ידוע כי אנשים אינטואיטיביים, כמו גם חתולים, כלבים, חזירים, ובעלי חיים רבים אחרים, הינם רגישים לתנודות של רגש וכוונה שהם מזהים באנשים, וכי יש להם גישה למידע אשר לגביו רובנו חסרי מודעות.

אם נעיף מבט נוסף בביצה, בבייקון או בגבינה שאנחנו רוכשים ואוכלים, אנו רואים בבירור כי הם התגלמות חיה ותנודתית של אכזריות, אלימות, שיעבוד, זוועה, וייאוש. התודעה המיוסרת של בעלי החיים והתודעה המתקשחת של בני האדם המתעללים ביצורים בעלי חישה ומנצלים אותם לשם בצע כסף התערבבו ויצרו "מזון" שהוא רעיל ברמות העמוקות ביותר. הוא יוצר מהומה ומחלה במימדים הפיזיים, הנפשיים, הרגשיים, הרוחניים, והחברתיים של ההוויה שלנו. אם היינו יכולים להסתכל על ביצים, מוצרי חלב, ועל בשר בעלי חיים מעובד בעיניים נאורות שרואות מעבר למראה פיזי, היינו מתכווצים, מזועזעים מן הרעיון של גרימת סבל כזה, ועוד יותר מעצם הרעיון להגיש זאת כמזון לאהובינו ולעצמנו.

תרבויות רבות מכירות בכך שמזון שהוכן עם אהבה ותשומת לב אכפתית לפרטים הוא בריא יותר ממזון שהוכן תוך אדישות או, אפילו גרוע יותר, עם רוגז או כעס. מסיבה זו, לדוגמה, במנזרי זֶן רבים, רק לנזירי המדיטציה הבכירים והמתקדמים ביותר מותר להכין אוכל במטבח המנזר. בהודו, אימהות מעוּדדות כבר מאות שנים לבשל במצב רוח אוהב, רגוע, ומדיטטיבי כדי שהאוכל שהן מכינות לילדיהן יטפח אותם לא רק פיזית אלא גם רגשית ורוחנית. הם מאמינים כי זוהי האנרגיה האוניברסלית, או פּרַאנה, שבמזון שנותנת לנו אנרגיה. שדה התנודה של האדם המכין את האוכל הוא גם כן צורה של פראנה ויכול להגדיל או להקטין את התנודה הבריאה של המזון. ישנן תרבויות ודתות רבות אחרות המכירות בכך שמזון הוא אמצעי אינטימי של אנרגיה ומודעות, ושכאשר הוא מוכן עם אהבה, תשומת לב, והכרת תודה, התנודות הללו מברכות ומעניקות תמיכה למקבלים ברי המזל של המזון.

זה גם ידוע לכל שכאשר מזון נאכל בגישה של שימת לב והערכה, הוא מזין יותר מאשר אם הוא נאכל בדיעה מוסחת, נחפזת, או רגוזה. המורה הזן-בודהיסטי ת'יך נאט האן כותב, למשל, ב"השלום הוא כל צעד", "הרהור לגבי המזון שלנו במשך כמה שניות לפני האכילה, ואכילה בשימת לב יכולים להביא לנו הרבה אושר." מסורות נזיריות ויוגיות הכירו מזמן ביתרון של אכילה במודעות ותוך תפילה כמדיטציה, להיות באופן מלא ברגע ההווה של האכילה, והרהור במקור המזון ומתן תודה על כך. מאמינים שנוהג זה מגביר את האנרגיה ואת הערך התזונתי של האוכל שלנו על ידי פתיחותנו אליו באופן מלא יותר.

אכילה היא פעולה של התחברות. גם אם אנחנו אוכלים לבד, אנחנו לא לבד. האוכל שאנחנו אוכלים מחבר אותנו עם מקצבים, כוחות, ושפע של טבע ושל היקום שלנו, עם נוכחותם של אלה שטיפחו וליקטו את המאכלים שאנחנו אוכלים. שדות, יערות, אוקיינוסים, נהרות, חיות בר, חקלאים, וחנוונים כולם איתנו ונהיים חלק מאיתנו כאשר אנחנו לועסים ומעכלים את המזון. אנשים שאנו חושבים עליהם בזמן שאנחנו לועסים ומעכלים את המזון שלנו הופכים גם הם לחלק מאיתנו. בכל התרבויות, ארוחות הן אירועים של היקשרות חברתית ואחווה. כאשר אנו אוכלים יחד כמשפחה או כקהילה, ובמיוחד אם אנחנו עושים זאת תוך יחס של הערכת האוכל וההזדמנות להיות ביחד, אנו מחזקים את קשרי ההבנה והאהבה בינינו.

אם אנו צורכים מזונות מן החי, כל המרכיבים הללו של אנרגיה ותודעה מופחתים על ידי האלימות והפחד הטמונים ברטט של המאכלים שאנחנו אוכלים. ת'יך נאט האן אומר זאת בפשטות:

"כאשר אנו אוכלים ביצה או תרנגולת, אנו יודעים כי הביצה או התרנגולת יכולות להכיל גם הרבה כעס. אנחנו אוכלים כעס, ולכן אנו מביעים כעס. . . . לכן היו מודעים. היו זהירים במה שאתם אוכלים. אם אתם אוכלים כעס, אתם תהפכו לכעס ותבטאו אותו. אם אתם אוכלים ייאוש, תביעו ייאוש. אם תאכלו תיסכול, תביעו תיסכול."

מכיוון שיש רטט ברור וחזק ביותר של אלימות, פחד, וייאוש במזונות מן החי, כאשר אנו מכינים את האוכל אנחנו לרוב לא נעשה זאת בזהירות, אלא בצורה מכנית ובמהירות, כדי למנוע את התעוררות הרגישות הטבעית שלנו. אנחנו גם נוטים לאכול מזונות אלה באופן מנותק. כדי לשמור על העמדת הפנים שלנו שאנחנו איננו מודעים לזוועה הברורה שעל הצלחות שלנו, אנחנו אוכלים במהירות, מעסיקים את עצמנו ודעתנו מוסחת. מזון מהיר והתיעוש של אכילה הן תוצאות מובָנות של אכילת מזון מהחי לאורך תקופה ממושכת. הטירדה האגרסיבית של התרבות שלנו והכיוון של התבוננות החוצה והתרחבות מושרשים היסטורית וגם כעת באִי הנוחות שלנו עם האופן שבו אנו נוהגים בחיות שאנו אוכלים וקשיות הלב שאנחנו מטפחים כלפי סבלם.

מזון, כמו כל חומר פיזי למראה, הוא אנרגיה ורטט והוא ביטוי של תודעה, ולמרות שחשוב להכין, לאכול, ולחלוק אוכל בקשב, נוכל לראות כי זה חשוב להתבונן עמוק יותר מעבר לזה, למקור האמיתי של המזון שלנו. כאשר אנו מעודדים אלימות ועבדות ברכישות המזון שלנו, זה בלתי נמנע שהתודעה של אלימות ועבדות תינטע בהוויה הפסיכופיזית שלנו, תקהה את הרגשות שלנו ותחתור תחת הניסיונות שלנו להכין ולאכול את המזון בקשב ובתודה. חומר, אנרגיה, ותודעה אינם ניתנים להפרדה, והאכזריות המגולמת באופן בלתי נמנע במזונות מן החי היא רעלן חזק שאיננו מכירים בו, הגורם נזק לא רק לבריאות הגופנית שלנו, אלא גם לבריאות הרגשית והרוחנית שלנו.

עם עיניים של מלאך

מזונות מן החי הם גם רעילים לנו ולעולמנו מסיבה אחרת. ממש כפי שאנו חייבים להקשיח את עצמנו ולהפחית את רגישותנו כדי לייצר ולאכול אותם, כך גם התרבות שלנו חייבת לייצר אנשים קשוחים מסוימים כדי לתמרן ולהרוג את היצורים האומללים. כאשר אנו הופכים למטרה את טיפוח האכזריות וחוסר הרחמים אצל אנשים מסוימים, כולנו נפגעים. במזימתנו להעמיד פנים שאנחנו לא מכירים בכאב שאנחנו גורמים, אנו ממיתים את החמלה, האינטליגנציה, והיצירתיות של הילדים שלנו ושל כל בני מיננו.

אנחנו מחרישים את החמלה שלנו בקרקסים, במופעי רודיאו, בזירות מירוצים, בגני חיות, ובמקומות אחרים בהם כלואים בעלי חיים ומשמשים לשם הבידור שלנו. במקומות אלו רוב האלימות והאכזריות מוסתרות מעיני הציבור. אולם אם נחשוב על מקומות אלה באופן עמוק ונשכיל את עצמנו, האלימות הטבועה בהם הופכת לברורה ומטרידה. הדרך היחידה, למשל,  לגרום לחיות שאינן מבויתות כמו פילים, קופים, נמרים, דולפינים, כלבי ים, ולוויתנים לעשות תעלולים היא על ידי גרימת כאב ופחד דרך הכאה ומכות חשמל, ו / או באמצעות מניעת מזון. מאמני קרקס לומדים לשלוט בפילים על ידי הכאתם עם מקל המיוחד לצורך זה, להרקיד דובים בכך שכתינוקות הם נאלצו לעמוד על לוחות מתכת לוהטים בזמן שה"מאמנים" שלהם ניגנו מוסיקה, ולגרום לדולפינים לעשות תעלולים רק משום שאחרת הם יעמדו בפני הכאב של רעב. גני חיות כולאים בעלי חיים חפים מפשע, קונים ומוכרים אותם כדי להגדיל את ההכנסות שלהם ואת מספר החיות "התינוקות", אשר הינן ללא ספק האטרקציות הרווחיות ביותר, ואילו חיות מבוגרות בדרך כלל מגיעות למתקני "צייד" שבהם יירו בהן מטווח אפס ספורטאים לשם "הנאה". אנחנו מקהים את הרגישות שלנו כאשר אנו משתמשים בבעלי חיים לשם בגדים, רהיטים, תכשיטים, ומוצרים אחרים, מכבים את המודעות שלנו לאימה ולייסורים שנגרמו ליצורים חיים כדי לספק לנו אותם. ואנחנו מחניקים את האמפתיה שלנו במכוני מדע, מחקר וחינוך, שבהם אנו מלמדים זה את זה שהסבל שבעלי חיים שאינם בני אדם עוברים הוא חסר חשיבות. זה מתחיל אולי עם פרויקטים בבית הספר של הדגרת אפרוחים, מתקדם דרך המעבדה בביולוגיה של נתיחת צפרדע, ומגיע לשיאו במיליוני בעלי חיים שמעוּנים על ידי חוקרים העובדים עבור מוסדות הצבא, התעשייה, המדע, והחינוך.

הבסיס להקהיה תרבותית זו, כמובן, הן הארוחות שלנו, הפעילות החברתית הבסיסית שלנו. וכדי ליצור את הארוחות הללו, אנחנו חייבים לעבור הקהיה נוספת בבחירת וקניית מוצרים מן החי. בכל פעם שאנחנו עושים את ההחלטה לרכוש את הביצים, הנוזלים, או הבשר של בעלי חיים, אנחנו מחזקים את הניתוק בין הצרכן לבין הנצרך. כאשר אנו מוציאים את הארנקים ומשלמים עבור בשר של חיה או הפרשותיה, באותו רגע אנחנו מעודדים ישירות אלימות, פחד, עבדות, מוות, ואת ההתפשטות של זיהום רעיל. באותו רגע הזרעים נזרעים. אנחנו הבוס של המאפיה שמשלם לרוצח השכיר כדי להרוג, וגם אם אנחנו לא אוחזים בסכין, החולצה הלבנה שלנו מוכתמת.

אם היינו יכולים להסתכל על העולם בו אנו חיים עם עיניים של מלאך, יֵשוּת ערה באופן אינטואיטיבי, ולראות תנודות אנרגיה ולא רק צורות פיזיות, היינו רואים שהמלחמות והאלימות על כדור הארץ שלנו נוצרות מתוך קומפלקס נרחב של מקומות שבהם ההקהיה מתרחשת: אינספור מטבחים וחדרי אוכל, פונדקים, בתי מלון, מסעדות, אתרי נופש, מזנונים, חנויות מזון מהיר, סופרמרקטים, חנויות, אטליזים, קניונים, דוכני גלידה, אניות, מאהלים, זירות מירוצים, אזורי פיקניק, קרקסים, מרכזי כנסים, ירידים, בתי ספר, אצטדיוני ספורט, כנסיות, בתי קזינו, בתי סוהר, בסיסי צבא, בתי אבות, גני ילדים, בתי חולים, גני חיות, ומוסדות לחולי נפש שבהם בשר חיות, ביצים, ומוצרי חלב נקנים ונמכרים, מוכנים ונאכלים. אנו מצמיתים חמלה ומתעלמים מאמת כמעט בכל בית, מרכז קניות, ומוסד בתרבות שלנו. עד שנראה אותם כפי שהם, כוחות בלתי נמנעים אלה ימשיכו לטפח הכחשה ואלימות בכל משתמש תמים לכאורה. העובדה שאנחנו לא יכולים לראות זאת, ומניחים שדרך החיים שלנו היא שפויה, אנושית, מכובדת, וטובת לב, רק מראה עד כמה עיוורים נעשינו.

המלאך האינטואיטיבי שלנו, המביט על עולמנו, יראה לא רק את המיליונים על גבי מיליונים של המקומות מקהי הרגישות ברחבי הערים, הפרברים, והקהילות הכפריות שהקמנו. הוא גם היה רואה מרכזים עצומים פועמים ומקרינים פחד, אלימות, אימה, ותסכול: עשרות אלפי מפעלי חווה, בתי מטבחיים, מכלאות, שטחי האבסה, מִדגִים ומפעלי דיג שבהם בעלי חיים משועבדים, מעונים, ונהרגים באכזריות במיליארדים מדי שנה. רוב המפעלים הללו, אף שהם עצומים, וכולאים והורגים עשרות ואף מאות אלפי נפשות, הינם מוסתרים מעיני הציבור. ספינות מוות ענקיות צפות ופועלות הרחק בלב ים. מתקני עיבוד חיות ממוקמים בכוונה רחוק מן הכבישים הראשיים וממרכזי האוכלוסיה, מגודרים למניעת כניסת הציבור. השמות שלהם מעורפלים בלשון נקיה, כמו "קרוליינה מוצרי חלבון", שלט שראיתי פעם על בניין גדול, מאיים למראה, הרחק מן הכביש הראשי. אבל עבור המלאך האינטואיטיבי שלנו, הם אינם מוסתרים כלל, אלא מתנוססים כענק, כמגדלים מעל הנוף, העוצמה וכמות הסבל הרועמת בין קירותיהם מתנשאת גבוה כשדות רטט עכורים של יגון, אימה, בהלה, וייאוש. קרינת צורות מחשבה של התעללות, שליטה, ושיעבוד מקדירה את השמים, מתפשטת לתוך הקהילות הסמוכות, ומזהמת את שדות האנרגיה ושדות התודעה שמקשרים בין כולנו, בני אדם ובעלי חיים כאחד. אנרגיה שלילית מסיבית ובלתי פוסקת זו , הייאוש והכאב של מיליונים על גבי מיליונים של אינדיבידואלים רגישים הנכלאים ונהרגים ללא צורך עבור התשוקות המותנות שלנו, היא אולי הזיהום החמור ביותר שאנו בני האדם יוצרים. ההשלכות של זיהום זה יוצרות גלים דרך הרשתות הנרחבות והמורכבות של מחשבה, אנרגיה, והכרה שבונות את מערכות היחסים האנושיות שלנו בין בני האדם זה עם זה, עם בעלי חיים ועם הטבע, ועם הילדים שלנו, החלומות שלנו, והשאיפות שלנו.

אנשים רבים הבינו את ההשלכות הטרגיות של זיהום זה של שדה התנודה של כדור הארץ עם הסבל של אחינו ואחיותינו בעלי החיים. טולסטוי, למשל, כתב כי כל עוד יש לנו בתי מטבחיים, יהיו לנו שדות קרב. לדברי הסופר זוכה פרס הנובל יצחק בשביס זינגר, "כל עוד אנשים ישפכו את הדם של יצורים חפים מפשע לא יכול להיות שלום, לא חירות, ולא הרמוניה בין אנשים. טבח וצדק אינם יכולים לשכון יחדיו." צ'רלס פילמור, מייסד שותף של אסכולת האחדות של נצרות מעשית בקנזס סיטי, כתב בשנת 1903,

"בסן פרנסיסקו לפני מספר שנים אנשים רבים חלו באופן חמור מאכילת בשר שנקנה בחנות מסוימת. רופאים חקרו ומצאו כי נבלת שור צעיר מסוים היתה המקור, והניחו כי הוא היה חולה. בהמשך החקירה התגלה שזו היתה שגיאה – השור היה בריא בצורה יוצאת דופן וחסון – למעשה חסון וחזק כל כך שהוא נלחם על חייו במשך למעלה משעה אחרי שהחל הניסיון להרוג אותו. הוא היה בהשתוללות של פחד וכעס; עיניו היו אדומות ופיו הקציף בזמן שהקצבים ניסו להרוג אותו. הרופאים החליטו כי הכעס והאימה של שור זה הרעילו את הבשר שלו באופן דומה לזה של אֵם כועסת הפוגמת בחלב שלה, דבר שידוע שגורם לתינוק להיות חולה.

          תקרית זו היתה רק הגזמה של התנאים הקיימים בצורה מתונה יותר בכל בשר חיה המוצע כמזון בשווקים שלנו. לפני שהן נשחטות בהמות אלו עוברות התעללות בדרכים שקשה לתאר. בקרו במכלאות, ברכבות-מעבר, בבתי מטבחיים ובמכוני עיבוד בשר, אם אתם רוצים עדות על סבלן של בהמות השדה האומללות. וסבל זה בדיוק, דרך חוק הטבע של תנודות מנטליות סימפטתיות, מועבר אל הבשר של מי שאוכל את הגופות של חיות אלו. פחדים לא מוגדרים, אימת סיוטי לילה, וההפרעות הרבות בקיבה ובמעיים שאנשים סובלים, ייתכן שבמידה רבה נובעים ממקורות בלתי נחשדים אלו.”

פילמור כתב לפני מאה שנה בזמן שנראה משונה, כאשר למעשה יכולנו לעקוב אחר בשר עד לחיה המסוימת ממנו הגיע. אריק שלוסר, מחברו של הספר Fast Food Nation (אוּמַת מזון מהיר), אומר כי בכל אחד מההמבורגרים שלנו ייתכן שיש את הבשר של עשרות בעלי חיים שונים, מכל חלקי כדור הארץ. הסבל שחיות חייבות לשאת בו כיום הינו בהחלט הרבה יותר גרוע גם הוא, עם תנאי הכליאה הקיצוניים, מניפולציות סמים מוזרות והטלות מומים מכאיבות שנהוגים בחוות המפעל המתועשות. ובעוד אנו עשויים לדון בזהירות בכולסטרול ובשאריות הורמון מלאכותי במזונות בעלי חיים, האומללות המוחלטת שאנו אוכלים והאפקט הרעיל שלה לעולם לא נידונים ברצינות. אנחנו מעוּורים על ידי חומרנות התרבות שלנו, תוצאה טבעית של הרגלי האכילה שלנו.

בשנת 1910 פילמור הרחיב על רעיונותיו הקודמים, וכתב:

"כל חיה תילחם על החיים שלה. אם כן מה יכול להיות מצבה הנפשי של חיה שאולצה באכזריות לתוך מכלאות ומכוניות צפופות, ולבסוף נלקח ממנה גופה בסביבה המבהילה ביותר? האם זה יכול להיות אחרת מאשר שהתודעה שלה כולה חדורה בתנודות אלימות של אימה שפועלות ומגיבות בכל המישורים שאיתם בעלי חיים באים במגע? אתם חושבים שאתם אוכלים חומר הנקרא בשר, אבל העובדה היא שאין דבר כזה במציאות. הבשר עשוי להיראות לכם במובן החיצוני כמסה מתה, חסרת תנועה, אבל, אם עין הנשמה שלכם יכולה היתה להיפתח, הייתם רואים זרמים נפשיים הקיימים בכל אטום שלה, מתנהגים ומגיבים זה אל זה באופן פרוע ומבולבל, כמו החיה שמגופה היא היתה חלק. אתם לוקחים לתוך מקדש גופכם אלמנטים שיטרידו אותו, אלמנטים שיהיה לכם קושי לחיות איתם בהרמוניה."

גם אם אנו מנסים להכין ולאכול מזונות מן החי לאט ובתשומת לב, הן המציאות והן המחשבה שלנו על מה שאנחנו מכינים ואוכלים מטרידות את החוש הטבעי שלנו של חמלה כלפי יצורים חיים אחרים. על ידי חילול חיות, אנחנו יוצרים שדות אנרגיה שמחללים אותנו וחוסמים את המטרה שלנו על פני האדמה: לגלות חוכמה, אהבה, והבנה. במקום זאת, הפכנו לסוכנים של כיעור ומוות, משרתים את האינטרסים של קונגלומרטים תעשייתיים ענקיים ותאגידים שקיימים בעיקר כדי למקסם את רווחיהם וכוחם האגוצנטריים. ואנחנו הקשחנו את עצמנו ואת הילדים שלנו, אשר, כמו ספוגים חפים מפשע, סופגים את העמדות והאמונות שלנו ומעבירים אותם לילדיהם כמו שההורים והסבים שלנו עשו.

מסיכות ופחד

ההתקשחות הפסיכולוגית שלנו היא שריון שמגן עלינו מפני הרגשת הצער והכאב שהיינו מרגישים באופן טבעי. היא מפחיתה את רגישותנו ומסתירה את הטבע האמיתי שלנו מפני עצמנו. כשלוקחים זאת בחשבון, זה מרתק לבחון את ההצלחה הפנומנלית של מסע הפרסום העוצמתי והיקר של "שפם החלב", אשר נוצר וקודם על ידי הממשלה שלנו (ממשלת ארה"ב) באמצעות חוק קידום נוזל החלב ב-1990. את שפם החלב ניתן לראות כמסיכה אבטיפוסית, ומסע הפרסום פונה לידיעה העמוקה שלנו שכדי להתעלל בחיות ולאכול את גופן והפרשותיהן עלינו לחבוש מסיכה. השפם הלבן הקטן מעורר הכרה בלתי מודעת שמוצרי חלב מסתירים אכזריות נוראה, אך עדיין הטוב המשויך לצבע הלבן מספק את ההקלה הרגשית לה אנו כמהים. בעבודה על רמות התת-מודע של סמלים אבטיפוסיים, תעשיית החלב מקדמת את מוצריה באמצעות ניצול הדו-ערכיות העמוקה שלנו לגבי מזונות מן החי, המסומלת על ידי המסיכה, והופכת אותה להקלה פסיכולוגית או קתרזיס על ידי שהיא מראה את מסיכות שפם החלב על פניהם של האלים של התרבות שלנו: הדמויות הבולטות ביותר באתלטיקה, בבידור, במדע ובפוליטיקה. המסיכה מייצגת את חיפוי התרבות שלנו על הסבל החבוי בתעשיית החלב ואת השליטה האכזרית בנשי, וומפני שזהו הדבר האחרון שאנחנו רוצים לתמוך בו ולקחת חלק בו, אנחנו מתיימרים להיות בלתי-מודעים לסבל המעורב בו.

צל סמוי זה של אלימות יוצר שדה אנרגיה שלא ניתן לרסנו בתרבות שלנו. כל חוקרי בעלי חיים יודעים שפחד הוא אחד מהרגשות החזקים והבסיסיים ביותר עבור כל בעלי החיים (כולל אותנו), ופחד קיצוני הוא מציאות שאין יכולת לברוח ממנה עבור חיות בחוות המפעל ובבתי המטבחיים שלנו. אלברט שווייצר, בהפצירו לתת חסד לחיות, כתב, "כאב הוא אדון נורא יותר. . . אפילו מהמוות עצמו". על ידי גרימת כמויות אדירות של כאב גם אקוטי וגם כרוני לחיות שאנו אוכלים, אנחנו מייצרים כמויות אדירות דומות של פחד חריף ומתמשך. אנחנו אוכלים אימה ולכן מוקסמים ממנה, נמשכים למחריד, לגרוטסקי, ולאַלים. המשיכה שלנו לדם, למוות, לאימה, ולאלימות היא ביטוי של הצל המודחק של האכזריות הסיטונאית שלנו בהרג של בעלי חיים, מעודנת ומושלכת אל ביטויים אינספור באמצעי תקשורת ההמונים ובתעשיית הבידור הפופולרי. אלימות ואימה בסרטים, בספרים, ובמוזיקה מרתקים ומושכים אותנו רק בגלל שאנחנו אוכלים באופן קבוע אלימות ואימה ולכן שותפים לדבר העבירה. הסכינים, החרבות, והרובים שמחלחלים אל אמצעי התקשורת הפופולרית משקפים את רובי ההרג וההמם שיורים מסביב לשעון בבתי המטבחיים ואת הסכינים הארוכות שגורמות לחיות לדמם שם ואז לחתוך את בשרן שאותו נצרוך. למרות שאנחנו מסתירים ומדחיקים את האלימות של הארוחות שלנו, היא מתפרצת על מסכי הקולנוע והטלוויזיה שלנו, בלתי מוכחשת, מרתקת, ומעניינת כל כך שאיננו יכולים לעמוד בפניה.

בחגיגת וטיפוח אימה ואכזריות בתקשורת, אנחנו זורעים אותם זרעים זהים בתודעה והם ישאו פרי באלימות נוספת. אלימות גוברת בתקשורת, במיוחד בטלוויזיה, כבר מקושרת באופן ודאִי עם אלימות גוברת בילדים הצופים בטלוויזיה. האלימות שאנו מתרגלים נגד חיות לאוכל, מעודנת ומושלכת דרך הטלוויזיה כאלימות נגד אנשים, ואז הופכת לאלימות על ידי ילדים, כשבעלי החיים הם המטרות הקלות והפגיעות ביותר. דיִג, ציִד, והתעללות בחיות מחמד וחיות בר שנתפסו הן כמה מהדרכים שילדים מבטאים אלימות מוטמעת זו, אשר נותנת לגיטימציה נוספת לנוהג הנפוץ ביותר של אלימות כלפי בעלי חיים – שחיטתם ואכילתם. הקשר בין אלימות של ילדים נגד בעלי חיים ואלימותם מאוחר יותר נגד בני אדם, אבחנה שעכשיו מבוססת היטב, היא עוד תזכורת לעיקרון פיתגורס לפיו היחס הלוקה שלנו כלפי חיות חוזר בהכרח כבומרנג בצורת אכזריות זה אל זה, ולסבל הבל יתואר שנגרם בשל כך.

טיפוח חמלה

מעגל האלימות המתחיל על שולחן ארוחת הערב שלנו מהדהד דרך המשפחות שלנו, הקהילות שלנו, ודרך כל מערכות היחסים שלנו, ומכה גלים לתוך תחום המודעות המשותפת שלנו. אם היתה לנו ראייה צלולה של מלאך, היינו רואים שהדבר מהדהד סביב כדור הארץ בדרכים שקשה לחשֵב וצומח לממדים קשים לחישוב. מה שאנחנו, ומה שכל היצורים והגילויים הינם בסופו של דבר, הוא תודעה. תודעה מתבטאת באמצעים, שהם התגלמויות מקודשות לשם ביטוי, צמיחה, והתפתחות התודעה. כולנו חלקים של משהו הרבה יותר גדול, ולכולנו יש מטרה ייחודית ותרומה לתת. הרעיון שתודעה היא רק תופעת לוואי של חומר הוא היפוך מוטעה. זהו מיתוס החומרנות שהמנטליות הרדודה, המאוימת והמחבלת של שליטה המציאה ומפיצה על מנת לשמור על העיוורון שלה להבנה הכואבת אך המשחררת לגבי ההדדיות של כל החיים ולגבי הטבע הרוחני המהותי של כל היצורים החיים. שום יצור אינו רק דבר גשמי או אובייקט, ולפיכך שום יצור לעולם לא יכול להיות מצרך או פריט מנוכס. אנחנו כולנו גילויים מסתוריים לאין שיעור של תודעה, ובשלות רוחנית הינה התעוררות מהמגבלות המנזקות של חומרנות ובדלנות, מלווה בתחושת אהבה וחמלה כלפי כל היצורים.

רעיון זה כבר נוסח בידי מיסטיקנים, קדושים, וחכמים מכל המסורות והתרבויות מאז ומעולם. שני בני אותה תקופה, לפני 2,500 שנה בהודו – מהווירה, מייסד מסורת הג'ייניזם, וגאוטמה בודהה – הטיפו על הצורך הרוחני היסודי של טיפוח גישה של אהימסה, או אי-נזק, ביחסי חסידיהם הן עם בני אדם והן עם בעלי חיים. הבודהה אומר, למשל, בסוטרת מהפרינירוונה, "אכילת בשר הורסת את גישת החמלה הנרחבת." מילרפה, המשורר הקדוש הטיבטי הבודהיסטי בן המאה ה-12, שר, "מורגל זה מכבר להרהר באהבה ובחמלה, שכחתי את כל ההבדלים ביני לבין אחרים." הנוצרי המיסטי סנט איזק הסורי שחי במאה השביעית שואל,

"מהו לב צדקה? זהו הלב אשר בוער באהבה לבריאה כולה, לאדם, לציפורים, לחיות. . . לכל היצורים. מי שיש לו לב כזה לא יכול לראות או להעלות על דעתו יצור מבלי שעיניו ימלאו דמעות מכוח חמלה עצומה אשר כובשת את ליבו; לב שהוא מרוכך ואינו יכול עוד לשאת ראיית אחרים סובלים או ללמוד מסבל כלשהו, אפילו הכאב הקטן ביותר שנגרם ליצור מסוים. לכן אדם כזה לעולם לא מפסיק להתפלל עבור בעלי החיים… מונע על ידי הרחמים האינסופיים השוררים בליבם של אלה אשר הופכים למאוחדים עם אלוהים."

ג'ון ווסלי, מייסד המתודיזם מהמאה ה-18, כותב, "אני מאמין בליבי, כי אמונה בישו יכולה ותוביל אותנו אל מעבר לדאגה בלעדית לרווחתם של בני אדם אחרים לדאגה רחבה יותר לרווחתן של הציפורים בחצר האחורית שלנו, של הדגים בנהרות שלנו, ושל כל יצור חי על פני כדור הארץ."

הסופי האיסלאמי סנט מיסרי מהמאה התשיעית אומר, "אף פעם אל תחשוב על מישהו כנחות ממך. פקח את העין הפנימית ותראה את התפארת האחת מאירה בכל היצורים."

אלברט איינשטיין מנסח את זה כך:

"האדם הוא חלק מהשלם, שנקרא על ידינו "יקום", חלק מוגבל בזמן ובמרחב. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ורגשותיו, כמשהו נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של התודעה שלו. אשליה זו היא סוג של כלא עבורנו, המגביל אותנו לרצונות האישיים שלנו ולחיבה לכמה אנשים הקרובים לנו. המשימה שלנו חייבת להיות לשחרר עצמנו מכלא זה על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו לחבוק את כל היצורים החיים ואת כל הטבע ביופיו."

על ידי שבירת האחיזה המסמאת של חומרנות, אנו יכולים לראות את הקשרים העדינים המחברים את כולנו זה לזה. כולנו יודעים כי למחשבות ולרגשות יש כוח. ראינו, הן בחיינו הפרטיים והן בחיינו הציבוריים, עד כמה יכולות להיות יעילות תחושה חזקה ומחשבה צלולה בהגעה לתוצאה – מכיוון שכך נוצר שדה אנרגיה שימשוך אחרים עם נטיות רטט דומות, ובכך ניתן עוד חיזוק לצורת מחשבה אנרגטית זו. שדות מחשבות אלה ייצרו עצמם באופן דומה. ברור, למשל, שאדולף היטלר הבין את העוצמה של שדות מחשבה על תודעת המונים, וכי עמיתיו עשו שימוש במודע בסמלים, סיסמאות, ומחשבה ממוקדת כדי ליצור שדה רטט של גאווה וכיבוש שמיליוני אנשים לא עמדו בפניו במה שהיתה, למרבה האירוניה, אולי החברה הכי משכילה ולכאורה רציונלית של אותו זמן.

האחדוּת של התודעה האנושית הודגמה גם בדרכים חיוביות, וההשפעה של אנשים שמאוחדים במחשבות אוהבות ובתפילות לשלום תועדה באופן נרחב. ישנם חוקרים הקוראים לאפקט זה "אפקט המהרישי", שכן אנשים המתאמנים במדיטציה טרנסנדנטלית ערכו ניסויים רבים על ההשפעות שיש לקבוצה של מודטים המקרינים שדה ממוקד של שלום והרמוניה על שיעור הפשע וסמנים חברתיים אחרים בערים מסוימות. התוצאות היו מרשימות ומשמעותיות. כמה חוקרים, כמו ד"ר לארי דוסי, מתעדים וחוקרים את ההשפעות הדומות של תפילה על ריפוי הגוף. שימושים אלה של מדע חומרני כדי להוכיח את מה שאנחנו כבר יודעים הם אירוניים. חומרנות כיסתה והתעלמה מהאמת שכולנו קשורים, שבמקום פריטי חומר נפרדים עם מוחות שמאפשרים הגעה לתודעה, אנחנו תודעה אינסופית הבאה לידי ביטוי כישויות בזמן ובמרחב. העדות לכך היא מרשימה, גם באמרותיהם של אנשים מוארים רוחנית וכן בלבבבותינו, במחשבות, ובחוויות מחיי היומיום, אם רק נפקח את עינינו לראות! האפקט שאין להכחישו של תפילה (תודעה) בקידום ריפוי פיזי הוא רק דוגמה אחת לכך.

לפיכך, הזיהום בשדה התודעה המשותף שלנו על ידי הייסורים המרים שעוברים על מיליארדי חיות שנהרגות לשם הפיכה למזון הוא עובדה לא מוכרת המעכבת את הקידמה החברתית שלנו והתורמת באופן עצום לאלימות האנושית ולמלחמות שמתפרצות כל הזמן סביב העולם. היאספות יחד כדי להתפלל ולדמיין שלום זהו ללא ספק רעיון נאצל, אבל אם אנחנו ממשיכים לסעוד על גבי הסבל של אחינו השכנים אנחנו יוצרים תפילה כבירה ומתמשכת לאלימות, לטרור, ולעבדות. זוהי התפילה של הפעולות שלנו, וזוהי המציאות הנחווית על ידי מיליארדי יצורים רגישים שנתונים לחסדינו ושאיננו מגלים כלפיהם שום מידת רחמים.

עד שלא נחיה את תפילותינו לשלום ולחופש על ידי מתן שלום וחופש לאלו הפגיעים והנתונים בידינו, לא נמצא לא שלום ולא חופש. שמחה, אהבה, ושפע הינם זמינים לנו תמיד, ויוגשמו בחיינו בה במידה שנבין כי הם ניתנו לנו רק כפי שאנו נותנים אותם לאחרים. המחיר שעלינו לשלם עבור אהבה וחופש הוא גביע הגלידה, הסטייק, וליקר הביצים שאנו צורכים כלאחר יד. אנחנו מותנים נפשית לנתק את האוכל שלנו מן החיה אשר כדי לספק אותו התעללו בה ללא מחשבה, אולם שדות הרטט שנוצרים על ידי בחירות המזון שלנו משפיעים עלינו עמוקות בין אם אנחנו מעמידים פנים שאנו מתעלמים מהם ובין אם לא. תירגול מודע של אכילה מאיר קשרים נסתרים אלה, מטהר את המוח שלנו, את הלב, ואת פעולותינו, ומסיר מסיכות פנימיות ושריון כך שנעשה פשוט מאוד לראות זאת.