"מטרתי אינה צנועה. נראה לי שבנקודת זמן זו יש צורך בשינוי האנושות." ‒ ג'יל פֶּרְס (Jill Purce)
"מדי יום ארבעים אלף ילדים מתים בעולם מחוסר מזון. אנחנו האוכלים יתר על המידה במערב, המאכילים בעלי חיים בדגנים כדי לייצר בשר, אוכלים את בשרם של ילדים אלה." ‒ תיץ' נהאט האן (Thich Nhat Hanh)
"טוּב אנושי אמיתי, בכל טוהרו וחירותו, אינו מגיע אל קדמת הבמה אלא כשמושאיו נטולי כוח. המבחן המוסרי האמיתי של האנושות, מבחנה היסודי, הוא מבחן עמדותיה כלפי אלה הנתונים לחסדיה: בעלי החיים. ומבחינה זאת המין האנושי נחל כשלון חרוץ, כשלון עמוק עד כדי כך שכל השאר נובעים ממנו." ‒ מילן קונדרה, סופר, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"
ההולוגרף [חיבור בכתב ידו של המחבר, ר.ג.]
השפעות בחירתנו לאכול מזונות מן החי הינן מרחיקות לכת ומורכבות. הן מעמיקות אל תוך המגמה הבסיסית ומערכת האמונות שלנו, וגם אל תוך יחסינו זה עם זה והסדר החברתי שיחסים אלה יוצרים. מכל זווית אפשרית נגלה שהרגלי האכילה שהתרבות כופה עלינו מקהים אותנו, מעוורים אותנו ומגבילים אותנו. שעבודם של בעלי חיים ואכילתם מזהמים ללא רחם את הסביבה הנפשית והגופנית שלנו, מקשיחים את לבנו וחוסמים רגשות ומוּדעוּת, מולידים פחד, אלימות ודיכוי ביחסינו, עושים שַמות בכוכב הלכת היקר שלנו, מענים והורגים באכזריות מיליארדי יצורים מבועתים, ממיתים אותנו מבחינה רוחנית והופכים אותנו לחסרי אונים על ידי הכשלת התבונה הטבועה בנו ויכולתנו להבחין בקשרים יסודיים.
יישוב הדילמה האנושית רבת-הפנים פירושו השלמה עם מנטליות הדיכוי שמחייבות ארוחותינו. כשאנחנו מתעלמים, כמנהגנו, קיומנו ומפעלינו הופכים להונאה עצמית, נעשים אירוניים, הרסניים ואובדניים. ואולם כשאנחנו רואים את מנהגי האכילה שלנו נכוחה, כפי שהם, ונענים לקריאת נפשנו להבנת השלכות מעשינו, אנחנו נפתחים לחמלה, לתבונה, לחירות ולחיי אמיתותו של הקשר שלנו עם החיים בכללותם. בדבר זה טמונה מהפכה חיובית עצומה, מהפך רוחני שבכוחו להזניק את התרבות שלנו בקפיצת מדרגה אבולוציונית, מהדגשת הצריכה, השליטה והעיסוק בעצמי לטיפוח היצירתיות, השחרור, ההכלה ושיתוף הפעולה. האם אנו מוכנים למהפכה רוחנית שכזאת? אם נסרב, מן הסתם יתעצמו הסכסוכים, המתח וההרס, עקב מספרינו הגדלים והטכנולוגיה הנצלנית. מתי מוכן הזחל לגלגול הבא? הסימן המובהק הוא דעיכת התיאבון האימתני שלו משום שדחף פנימי מסיט את תשומת לבו לכיוונים אחרים.
המהפכה הרוחנית והתרבותית שקוראת לנו חייבת להתחיל במזון שלנו. המזון הוא הקשר העיקרי שלנו עם האדמה ומסתוריה, ועם התרבות שלנו. זהו יסוד הכלכלה שלנו והמטפורה הרוחנית הפנימית המרכזית של חיינו. אי אפשר להפריז בשיעור השינוי הרוחני הקולקטיבי שיתרחש כשנעבור ממזון המתקבל מדיכוי אלים למזון של נועם וחמלה. המפתח לטבעונות הוא היותה אורח חיים. איש אינו יכול להיות צמחוני בתיאוריה בלבד! בניגוד לרבות מן התורות הדתיות שהן בעיקר תיאורטיות ופנימיות, הטבעונות היא מעשית לגמרי. המניע לטבעונות הוא חמלה, לא טוהר פרטי או בריאות או ישועה אישית. הטבעונות היא דרך חיים גלויה וממשית, הנובעת מתחושת אכפתיות וקשר ומחזקת אותה.
גם אם כבר נאטמנו עד כדי כך שאיננו מתרגשים מסבלם של בעלי חיים ואיננו מסוגלים לגלות אכפתיות אלא לסבלם של בני אדם אחרים, מהר מאוד נבין שייסורי האדם הנובעים מאכילת מזונות מן החי תובעים מאתנו לבחור בתפריט צמחי. מיתתם של בני אדם ברעב, החורבן הרגשי הדרוש להריגת בעלי חיים ולכליאתם, זיהום ובזבוז מים, קרקע, נפט ומשאבים חיוניים אחרים, ואי הצדק והאלימות שביסוד מערך ייצור מזונותינו שמִן החי, כל אלה מחייבים אותנו לנטוש את הרגלי האכילה שהתרבות טבעה בנו. ככל שאנחנו קולטים את הקשרים ונפתחים למשוב, ייעשה לנו ברור יותר ויותר שאחת המתנות האדירות ביותר שכל אחד מאתנו עשוי להעניק לעולם, למשפחת האדם, לדורות העתיד, לבעלי החיים, לעצמנו ולאהובינו, היא לעבור לטבעונות ולהקדיש את חיינו לעידודם של אחרים לעשות כן.
הדבר מחייב לפקפק בהנחות היסוד של תרבותנו ובעמדותיה, ולהשתחרר מהן לא להלכה בלבד אלא למעשה, לא רק בתיאוריה אלא בפועל. "עזיבת הבית" הפנימית הזאת מחייבת, מבחינות רבות, פריצת דרך רוחנית. עיקר הפעולה הוא לחדול מן ההתעלמות וההינתקות מן הסבל שאנחנו כופים על אחרים בבחירת מזונותינו. הנכונות להביט, לראות ולשוב להיקשר עם כל שכנינו ולחיות קשרי-גומלין אלה מניעה אותנו באופן טבעי לבחור במזון, בבידור, בביגוד ובמוצרים הגורמים כמה שפחות סבל מיותר ליצורים חיים פגיעים. כשאנחנו עושים זאת, אנחנו נעשים גם קשובים יותר להשפעות פעולותינו בעולם. השינוי הרוחני שלנו מעמיק, וככל שגוברת רגישותנו , אנחנו משתוקקים יותר להרעיף את הברכה גם על אחרים ולהיות לקולם של חסרי הקול. משנעשינו טבעונים, אנחנו טבעונים לתמיד, משום שהמניע שלנו אינו אישי ועצמי אלא מניע המבוסס על דאגה לאחרים ועל הקשר הוודאי עם יצורים חיים אחרים.
הדחף הזה לגלות חמלה ולהגן על הפגיעים מושרש בנו עמוקות, ואף על פי שהוא מדוכא על ידי תרבות הרעייה שלנו, יש ראיות רבות מאוד לכך שהוא משתוקק לבוא לידי ביטוי, אצל כולנו כמעט. כולנו נרתמים, למשל, להצלתו של בעל חיים אחד כשאנחנו מכירים את סיפורו, ותבונתנו וחמלתנו ניעורו על ידי הקשר עם בעל חיים זה. ככל שהקשר מתחזק, כן אנו מבינים יותר ואוהבים יותר, ואהבה זאת מניעה אותנו לא רק לעזוב את הבית ‒ להטיל ספק בעמדות השליטה וההדרה של התרבות שלנו ‒ אלא גם לשוב הביתה, לדבר בשמם של הפגיעים.
היפוכה של אהבה אינה שנאה אלא אדישות. כשאנחנו מרימים את הרעלה ורואים את הסבל שגורמים הרגלי האכילה שלנו, כשאנחנו מקושרים עם מציאותם של יצורים חסרי הגנה הסובלים סבל כה נורא בגלל העדפות המזון שלנו, אדישותנו מתמוססת והיפוכה, החמלה, מתעוררת לחיים ודוחקת בנו לפעול למען הסובלים. סכנה עיקרית היא האפשרות שנעזוב את הבית אך לא נשוב, כלומר אנחנו עשויים לפקוח את עינינו לנזק הטבוע במנהגה של התרבות להפוך יצורים חיים למוצרים, בלי להביא הכרה זאת בחזרה אל תרבותנו על ידי כך שנהפוך לקולם של יצורים אלה. אם הבנתנו אינה מבוטאת בדרכים משמעותיות בעינינו, היא עשויה להיכלא בתוכנו ולהחמיץ, ליהפך לציניות, לכעס, ליאוש ולמחלה. הדבר אינו משרת אותנו או כל אחד אחר.
לכולנו יש מתנות ייחודיות שנוכל לתרום למשימה הבוערת ביותר שניצבת לפנינו בנקודה זאת של האבולוציה האנושית: שינוי מנטליות השליטה שירשנו על ידי שחרור אלה ששעבדנו לשם מאכל. הרכיבים המכריעים הם אימוץ אורח חיים טבעוני, חינוך עצמנו, טיפוח הפוטנציאל הרוחני שלנו וסיוע בחינוך אחרים. המהפכה הרוחנית זקוקה לכולנו, בלי קשר לאמונותינו הדתיות, ללאום שלנו, למעמדנו או לכל משתנה אחר. כל אחד ואחת מאתנו מחזיק בידו פיסה של פאזל שבכוחו לתרום, וההצלחה הכוללת תלויה בגילוי הכשרונות והלהט בכל אחד ואחת מאתנו, ובתרומתם בהתמדה.
קרבנות, פושעים ומשקיפים מן הצד
כשאנחנו נעשים טבעונים ונעשים קלים יותר בחיינו על פני האדמה, ייתכן שגם נתחיל להבין כמה חזק אנחנו מושפעים ממנהגי אכילת-הכל הרווחים בקרב רוב רובם של עמיתינו אזרחי כדור הארץ. כאוכלי-כל, החרות שלנו לאכול כרצוננו כמעט כל יצור חי שאיננו אדם מגבילה את חרותם של אחרים, בדרכים רבות. לדוגמה, נהרות ואגמים מזוהמים בידי משק-החי ואיננו יכולים עוד ליהנות משחייה בהם. האוויר ומי התהום שלנו מזוהמים שלא לצורך בידי התעשיות המנצלות בעלי חיים. עלינו לסבול למראה חברינו ניצודים ומעונים בידי ציידים ודייגים או למראה כרזות המציגות תמונות זוועה של בשר בעלי חיים מבושל. כספנו נלקח מאתנו בידי הממשלה לתמיכה בחוואים ובמשקי חלב, במשק המתועש ובמפעילי משחטות וכן במפעלי בקרת טורפים שללא כל צורך הורגים עוד ועוד מחברינו, ויערות שיכולנו ליהנות מהם נהרסים כדי לספק שטחים עצומים של חקלאות חד-ענפית, גידולי דגנים למאכל משק החי. מחירי המוצרים והשרותים שאנחנו רוכשים גבוהים מן הנחוץ משום שעליהם להביא בחשבון לא רק את מסי הממשלה המסבסדים את מזון בעלי החיים ובאופן מלאכותי מוזילים מזונות אלה יחסית למחירם האמיתי, אלא גם את מחירו האדיר של הביטוח הרפואי שמשלמים התאגידים עבור עובדיהם אוכלי-הכל והוא מוטל בעקיפין על כל הצרכנים, בדמות מחיריהם הגבוהים יותר של כל המוצרים. הטיפולים הרפואיים היקרים הדרושים לאוכלי-כל בגלל מחלות לב, סרטן, מחלות כליה, שַמנוּת (אוביסיטי) וכן הלאה, מעלים את שיעורי הביטוח הרפואי אל מעבר להישג ידם של רבים מבעלי ההכנסות הנמוכות. מכונת המלחמה האמריקנית נכפית גם היא על כולנו; מוטל עלינו לא רק לסייע במימונה אלא גם לחזות בה הורסת את חייהם של בני אדם עניים כדי לספק את הנפט הזול המתחייב מבזבוז שפע האנרגייה והדגנים על מזונות מן החי. כשאנו, כטבעונים, נעשים רגישים לאלימות של מערכת המזון, אנחנו רואים בנוסף שגם אוכלי-כל הם קרבנותיה של מערכת מזון זאת.
בדרכים רבות נוכל להיות חלק מן הפתרון, במקום להיות חלק מן הבעיה. כשאנו קונים או אוכלים מזונות מן החי, אנחנו עצמנו נעשים סוכני העבירה התרבותית שבאלימות האכזרית והמיותרת (אם עדיין נותר בנו שמץ של ספק בעניין זה, הצפייה בכמה מן הסרטונים המוזכרים ברשימת המקורות של הספר תראה לנו את קצה קצהו של קרחון הזוועה המתמשכת והנרחבת להדהים).
בפשעים אלימים המבוצעים בפרהסיה יש שלושה תפקידים: הפושע, הקורבן והצופה מן הצד, או העד. היטב ידוע שמבצעי פשע מקווים שהצופים יחשו ויפנו את מבטם משם, כדי שהפושעים יוכלו להמשיך בהצלחה בפעולותיהם המזיקות; והיטב ידוע שהקרבנות מקווים שהצופים ירימו קול, יפעלו, יתערבו וירתיעו את מבצעי הפשע או יגרמו להם לחדול מפעולותיהם המזיקות.
בנושא אכילת מזונות מן החי ישנם פושעים וקרבנות רבים וצופים ספורים בלבד. מבצעי הפשע לעולם מעודדים זה את זה ומביטים בצופים בחשד ובעוינות; ואילו את קול הקרבנות אי אפשר לשמוע.
אם נעמיק להביט, נראה שמבצעי הפשע הם עצמם קרבנותיה של אלימות ‒ בדיוק משום כך נעשו פושעים ‒ ואלימותם פוגעת לא בבעלי החיים בלבד אלא גם בעצמם ובצופים מן הצד. כל השלושה לכודים בחיבור מכאיב והצופים מן הצד הם המחזיקים בידיהם את הכוח הממשי. בכוחם להפנות את מבטם ולהתעלם, ובכך להעניק הסכמה שבשתיקה, או להיות עדים של ממש ולהביא ממד שלישי של תודעה ומודעות אל מעגל האלימות שמבצע הפשע וקורבנו לכודים בו לבלי הפרד. הצופה מספק מופת של אי-אלימות ומדבר בשם הקורבנות נטולי הקול (וברמה פחות גלויה, בשם מבצעי הפשע, שגם הם עצמם קרבנות מעשיהם). מבצעי הפשע עשויים לגנות את הצופים באשמת גישה שיפוטית כלפיהם ולהאשים אותם שעוררו בהם, במבצעי הפשע, הרגשה רעה ורגשי אשם, ואולם הצופים מן הצד פשוט מתפקדים כמצפונם של מבצעי הפשע, המבקש מהם להיעשות מודעים יותר ולחדול מן האלימות שלהם, לתועלת הכל. האשמה והבושה שחשים מבצעי הפשע בגלל מעשיהם האלימים נובעות מתחושות החמלה והאכפתיות הטבועות בהם, תחושות שחסמו והם מחללים אותן. עמדתם כלפי הצופים מן הצד עשויה להיות אפילו התמרמרות: "אם בא לך להיות צמחוני אז יופי, אבל אל תגיד/י לי מה לעשות". במבט ראשון הדבר נשמע הגיוני, אבל חיש מהר אנחנו רואים שזה נשמע הגיוני רק בגלל הנתק והדעה הקדומה הטבועים בתרבות שלנו. מבצעי הפשע לא היו מעזים לומר "אם לא בא לך להכות ולדקור את כלב המחמד שלך אז יופי, אבל אל תגיד לי לא להכות ולדקור את שלי". כולנו מודעים לכך שאיננו רשאים להתייחס לאחרים, בעיקר לחסרי הישע, כאוות נפשנו, ויודעים שאם נפגע בהם, זכותם המלאה של אנשים לדרוש מאתנו לחדול.
בתור מבצעי הפשע, תחום האמת שהגדירו צופים מן הצד, קשובים ובהירי ביטוי, מעמיד לפיכך בפנינו אתגר עצום. בסופו של דבר ייתכן שניענה לאתגר, נבחן את עמדותינו, וכשנבין שלהתנהגותנו אין שום הצדקה מוסרית, נחדל ממנה ונצטרף לשורות הצופים מן הצד. גם בתור צופים אנחנו עומדים בפני אתגר אדיר, להגיב על המצב באופן יצירתי, באהבה, בהבנה ובאמצעים מיומנים, ולחתור לחיות ביִשוּר גובר והולך עם ערכי החמלה, היושר והיושרה. ככל שהחיים שלנו מתואמים לערכים שלנו, כן חזק יותר שדה-האמת שאנחנו מקרינים וכן גדל בעינֵי מבצעי הפשע משקלם של המלים, המחוות והמעשים שלנו. איש מאתנו אינו חף מפשע לגמרי שכן במידה זאת או אחרת כולנו מילאנו וממלאים את כל שלושת התפקידים. כלא-טבעונים, הנתק הרוחני והמוסרי שלנו מאתגרים אותנו, דוחקים בנו להאט, לעצור, לתת את הדעת, לשוב ולהתחבר, לאמץ את צִלנו המנושל ולהתחיל בתהליך ההחלמה. כטבעונים, אי-העקיבות שלנו וחששנו מפעולות תגמול מאתגרים אותנו, דוחקים בנו לתת את הדעת ולהעמיק את תהליך ההתעוררות וההחלמה שלנו על ידי מאמץ להתאים את המחשבות, את המלים ואת המעשים שלנו להבנתנו את הקשרים בין כל היצורים, ולהכיל ביתר שלמות שלום ואהבה אמיצה. טיפוח מודעות הינו חיוני למימוש אושר, שלום וחרות.
ומה באשר לקרבנות, בעלי החיים? מיהם יצורים אלה, חסרי ההגנה והיכולת להשיב מלחמה, הנענשים כה קשות בידי מערכת ממוכנת, חסרת לב שפותחה לשם סיפוק עצמי ורווח?
הקשר שלנו לבעלי חיים
הגם שאנו נולדים לתוך תרבות המדגישה את מה שמבדיל אותנו מבעלי חיים אחרים, נסיוננו בפועל מלמד אותנו אחרת. לא נוח לנו לאכול בעלי חיים אלא אם כן הדרנו אותם מן הקטגוריות המשמשות אותנו להגדרה עצמית, אך ההבדלים בינינו ובין בעלי החיים פחותים בהרבה ממה שהרגלי האכילה שלנו מכריחים אותנו להאמין. אלה מאתנו שחיים בחברת בעלי חיים, לדוגמה, יודעים ללא ספק שיש להם אישיות ייחודית והעדפות, רגשות ודחפים, ושהם מרגישים ונמנעים מכאב נפשי וגופני. נוסף על כל הראיות האנקדוטיות על כך שבעלי חיים מתנהגים באופן אלטרואיסטי, גם כלפי בני מינם וגם כלפי בעלי חיים ממינים אחרים, יש גם ראיות מחקריות, כגון הניסויים האכזריים שבהם קופים אינם מקבלים מזון אלא אם כן הפעילו מכת חשמל מכאיבה לקופים אחרים. החוקרים גילו שהקופים מעדיפים לרעוב ובלבד שלא להכאיב לקופים אחרים, במיוחד אם התנסו בעצמם במכות חשמל שקיבלו קודם לכן. האלטרואיזם של הקופים הפתיע את החוקרים (ואולי הביש אותם מעט?). הגם שהדבר הוא טבענו האמיתי, אין מנוס מלתהות אם גם אנחנו היינו נוהגים באצילות נפש שכזאת.
נוסף על כושר האמפתיה, בעלי החיים מסוגלים גם לסבל נפשי והם מרבים להפגין התנהגות אופיינית כשהטיפול האכזרי שלנו בהם כופה עליהם מחלת נפש. הכליאה הקיצונית של בעלי חיים המנוצלים למאכל, לפרווה, למחקר ולבידור מסבה לבריאותם הנפשית והרגשית נזק כה עמוק עד שהם חוזרים על אותה התנהגות שוב ושוב ללא הרף, התנהגות שבטבע אינם מפגינים לעולם. שימפנזים וחזירים חובטים את ראשיהם בסורגי כלוביהם במשך שעות, פילים מניעים את ראשיהם הנה והנה ומרימים את רגליהם ללא הרף, ושועלים הכלואים בכלובים צפופים בחוות פרווה חגים בטירוף במעגלים ומתנודדים באופן מכמיר לב, משתגעים מחוסר היכולת לממש את דחפיהם הטבעיים. כבעלי החיים הללו, אנחנו, בני האדם, עשויים לחזור על התנהגויות סטריאוטיפיות כשנפשנו מופרעת וכשאנחנו מאבדים את הקשר שלנו עם תכלית קיומנו.
ככל שאנחנו מיטיבים להכיר בעלי חיים, כן קורסות להן כל התכונות שלטענתנו מייחדות אותנו מבעלי החיים, כגון שימוש בכלים, יצירת אמנות, חוויית רגשות "נעלים", הכרה במגוחך, שימוש בשפה ועוד ועוד. כמובן, יש תכונות וכישורים ייחודיים לנו בלבד. לכל מין יש תכונות וכישורים ייחודיים לו. אכילת בעלי חיים גורמת לנו עצבנות בלתי מודעת עד כדי כך שאנחנו מדגישים באופן נוירוטי את מה שמייחד אותנו ואת מה שמבדיל אותנו מהם. זה מאפשר לנו להוציא אותם ממעגל הדאגה שלנו.
נוסף על הבית המשותף שאנו חולקים על כוכב הלכת היפהפה הזה שבחלל החיצון, בעלי החיים חולקים איתנו גם את הפגיעוּת למוות על כל מה שנובע ממנה. קשה לקבוע אם חיינו כבני אדם אכן השתפרו במרוצת המאות והאלפים, למרות מאמצינו הנועזים. אמנם יש בידינו מנעמים ואפשרויות שאיש מאבותינו לא חלם עליהם, אך יש לנו גם מתחים, מחלות ותסכולים שאיש מהם לא היה יכול בכלל להעלות בדעתו. ואולם לגבי בעלי החיים המצב הורע בעליל, במיוחד בדורות האדם האחרונים. ככל שתעשיות ייצור המזון הביאו את העדרים ואת הלהקות פנימה לתוך מחנות ריכוז, התפתחה יותר צורת הרעייה הקיצונית הקרויה "המשק המתועש". כיום מתפתחת צורה קיצונית חדשה של משק מתועש, הפועל על יסוד הנדסה גנטית: בעלי החיים בו עוברים התערבות ברמה הגנטית ובכך מאבדים את שלמותם הביולוגית ואת זהותם. על כך נוסף ההרס חסר התקדים של בתי הגידול הטבעיים וצמצום אוכלוסיות חיות הבר עקב ציד, לניסויי תרופות ותמרוקים, לבידור ולשימושים אחרים. בדרך זאת עברו בעלי החיים מיצורים החופשיים מהתערבות האדם ליצורים הניצודים מדי פעם, ליצורים הנתונים לחזקתם של רועים, לכליאה, ולבסוף לכליה או למוטציות גנטיות ולכליאה כחפצים דוממים לשימוש האדם, כמעין רכושו על פי רישום פטנט.
נראה שכתרבות עדיין אנחנו נבערים עד כדי כך שלא נימנע ממעשה אלימות אלא אם כן נחשוש מעונש או מתגמול – ומאחר שבעלי החיים אינם מסוגלים לא להעניש ולא לנקום, אין להם כל הגנה מאתנו. הנסיבות הקיצוניות החדשות שבעלי החיים נאלצים לסבול כעת בלי כל ייסורי מצפון או מודעות מצדנו תובעות מאתנו לאמץ אוריינטציה קיצונית בהרבה המתייחסת לשורשי המנטליות האלימה שלנו. ייתכן שהזרם המרכזי בתרבות שלנו רואה כקיצוניות את הסינגוּר על מהפכה טבעונית הדוחה מכל וכל את חפצון בעלי החיים, אך רק בכוחה של עמדה קיצונית-לכאורה שכזאת לשמש כתרופה להתעללות הקיצונית שאנחנו כופים על בעלי החיים. למעשה, הטבעונות אינה קיצונית מנקודת המבט של אופיינו הטבעי, המשתוקק לאהבה, ליצירתיות ולאבולוציה רוחנית.
גן עדן וגיהנום מעשי ידינו הם. אנחנו חיים בתרבות שבאופן עיוור מנצלת בעלי חיים ומעודדת את השליטה בחסרי הישע על ידי החזק, הגברי, העשיר, המיוחס. תרבות זאת כוננה כמובן אמצעים פוליטיים, כלכליים, משפטיים, דתיים, חינוכיים ואחרים להגנה על בעלי השררה מהשפעות פעולותיהם וללגיטימציה של האלימות וחוסר השוויון הדרושים לקיום המערכת. מאות שנים היא פיתחה מערכת מורכבת של דת ומדע, אשר ברוח הרדוקציוניזם והמטריאליזם מכחישה בדרכים רבות את המשכיות ההשלכות. אחד הביטויים הרבים לדבר הוא סירובה להשלים עם הרעיון שאנחנו, כתודעה, עשויים לחוות ממדים רבים וחיים מרובים, ובמיוחד את רעיון יכולתה של תודעת האדם לשוב ולהיוולד כתודעתם של בעלי חיים. מטעמים מובנים הרעיונות האלה מנועים על ידי תרבות הרעייה שלנו, אך הם נתפסים כהגיוניים וכאמיתיים בתרבויות רבות אחרות שאינן מתעללות בבעלי חיים באכזריות ובשיטתיות כפי שעושה התרבות שלנו ב-10-8 אלפי השנים האחרונות. מבצעי עבירות וקורבנות מתחלפים בתפקידיהם שוב ושוב באינספור דרכים גלויות וסמויות. מחזור האלימות עשוי להשתרע על פני ממדים רחבים יותר ממה שתרבות הרעייה שלנו מוכנה להודות, ויש מסורות חכמה רבות המאששות זאת. עד שנראה מהרמה הגבוהה ביותר, מוטב שניתן דעתנו לדברים שאמר כל מורה רוחני נאור בכל תקופה: היו טובים זה לזה.
מן השפיות והלאה, ובחזרה
הנחות היסוד של תרבותנו, שנולדנו לתוכן, הן לקויות ונפסדות. אם לא נפקפק בהן ולא נשנה אותן, הן יוסיפו להניע אותנו עמוק יותר ויותר לתוך טירוף תרבותי, כפי שהן עושות לבעלי החיים שאנו שולטים בהם ללא רחם. ההכרה בטירוף של פעולותינו ואמונותינו היא הצעד הראשון והחיוני לריפוי ולהתעוררות. הסימנים גלויים וברורים: ייצור והפעלה של כלי נשק המוניים בעוד מיליוני בני אדם גוועים ברעב, תקיפת כדור הארץ החי שלנו בפראות עד כדי כך שמספר המינים שנכחדו בעשרים וחמש שנים בלבד גדול ממספר המינים שנכחדו בשישים וחמישה מיליוני השנים הקודמות להן, והתערבות גנטית ביצורים חיים, בחוסר התחשבות נמהר לגבי השפעת היצורים המלאכותיים הללו על המרקם העדין של קהילות מסכת החיים בכדור הארץ.
הכוחות החזקים של התקשורת והבנקאות המונעים מאתנו לראות דבר מכל אלה ממשיכים בהפצת תרבות הרעייה והנחות היסוד המדכאות והנפסדות ברחבי העולם. דוגמה אחת היא התאגידים הרב-לאומיים המרוויחים מסבל בעלי החיים, ובהם רשתות ענק קמעונאיות וקונגלומרטים חקלאיים ענקיים של משק חי הלוחצים ללא לאות להרחבת משקיהם המתועשים ומשחטותיהם גם לתרבויות פחות מתועשות. חברות אלה, שהינן פחות אמידות והן אוכלות הרבה פחות בעלי חיים לנפש, מייצגות שווקים בעלי פוטנציאל עצום לצמיחה רווחית. חברות הכימיקלים, חומרי ההדברה, התרופות, מרוויחות כולן מהתפשטות כזאת ומעודדות אותה. ארגוני צדקה כגון "פרוייקט העֶגלָה" (Heifer Project), המחדירים חקלאות חיות למדינות מתפתחות, תורמים בדרך כלל תרומה ישירה לאותה מנטליות לא אנושית המלמדת בני אדם להתייחס לבעלי החיים במונחי תוצרתם בלבד: בשר, חלב, זבל, כסף [the four Ms: meat, milk, manure, money]. ארגון "פרוייקט העגלה" אינו אלא מסווה לאגרוף הברזל של האכזריות, המנחיל את משטר השליטה וההתעללות של תרבות הרעייה הרחק ובאופן נרחב ככל האפשר ואגב כך גם מקשיח את לבבות ילידי המקומות ההם. כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, גם ממשלת ארה"ב, בתכניות סיוע החוץ שלה, משמשת כסוכן של תעשיית משק החי החזקה של ארה"ב: היא קונה את תוצרי התעשייה להפצה בחו"ל ורוקחת הלוואות ותכניות המאלצות מדינות עניות לאמץ את דגם החקלאות המתועשת האמריקנית, המבוססת על נפט (דגם המועיל לבנקאות ארה"ב ולחברות הנפט ומספק שווקים לתוצרת התעשיות האמריקניות ‒ הבשר, החלב, הביצים, הכימיקלים, התרופות והרפואה). שני שלישים מייצוא הדגנים של ארה"ב משמשים להאבסת בהמות במקום להאכלת בני אדם רעבים.
כמה וכמה תנועות, ארגונים ותכניות נאצלים ומרוממי נפש עושים לקידום שלום, צדק חברתי, שוויון, הגנת הסביבה והקלת סבלם של בני אדם פגיעים, שלא שפר עליהם מזלם או שנדחקו לשוליים. לרוע המזל, כמעט כולם אינם משכילים לגעת במקורן של כל הבעיות הללו, שליטתנו בבעלי חיים למאכל. ואולם ככל שבני אדם למדים יותר על השפעות אכילתם של מזונות מן החי, אנו עדים למספרים גדלים והולכים של יחידים וקבוצות הפעולים ביצירתיות להעלאת המודעות לעניין זה ובכך מסייעים לחיסול שורשי הרעב, האכזריות, הזיהום והניצול.
'אוכל במקום פצצות' (Food Not Bombs), למשל, מארגן מתנדבים ותרומות מזון להאכלת בני אדם רעבים, שידם אינה משגת לקנות מזון, במזון אורגני טבעוני, ביותר מ-175 ערים ברחבי האמריקות, אירופה ואוסטרליה [גם בישראל. ר.ג.]. הוא מבוזר בעולם ורשתי בגישתו ולכל הקבוצות המקומיות יש אוטונומיה לארגן את פעולותיהן כרצונן.
חסידיה בעולם של צ'ינג האי, מורה רוחנית וייטנאמית נודעת שיש לה מאות ואלפי תלמידים, הקימו מסעדות טבעוניות בערים רבות ותורמים מזון טבעוני, בגדים, מחסה וסיוע לקרבנות אסון, לאסירים, לילדים ולקשישים במדינות ברחבי העולם. הגם שהיא מחייבת את תלמידיה למדוט שעתיים וחצי ביום, להישבע לא לאכול בשר וביצים, להימנע מאלכוהול ומסמים ולא לעסוק בעבודות המקדמות ניצול בעלי חיים או בני אדם, התנועה שלה מוסיפה להתפשט. הדבר מוכיח את יעילותה של גישה רוחנית, משום שבפחות מעשרים שנה היא הייתה הסיבה המיידית למעברם לטבעונות של מאות אלפי בני אדם. התעקשותה על התחייבות תלמידיה לצמצם את האכזריות בארוחותיהם, במקום שתעכב את תנועתה דוקא מקדמת אותה. בני אדם בעלי רצון אמיתי בצמיחה רוחנית מסוגלים כנראה לאמץ שינוי יסודי בחייהם, ואולי אפילו מקדמים בברכה את ההזדמנות.
אלה רק שתי דוגמות מעודדות של המהפכה הטבעונית, דוגמאות של השתרשות החמלה, הצדק והשוויון בתרבות שלנו ובעולם. מומנטום חיובי נבנה ללא ספק למרות הכוחות המבוססים של השליטה האלימה המבקשים לדכאו. כמו לידה או גלגול, מיתוס חדש נאבק בקרבנו להיוולד ולהחליף את מיתוס הרעייה שאבד עליו הכלח, והתמורות המתחוללות הן אולי גדולות ומשמעותיות יותר ממה שהן נדמות. אמצעי תקשורת ההמונים מתעלמים מהן ומזלזלים בהן,אך מה שנדמה כשינויים קטנים עשוי לתפוס תאוצה פתאומית לכשיגיע למסה קריטית. זה חיוני שכולנו נתרום למהפכה החיובית שעתידנו מזמֵן לנו.
השלכות להמשך מחקר ודיון
מחקר ודיון יסודיים יותר ופתוחים יותר על השלכות בחירת מזונותינו יגבירו את המודעות התרבותית שלנו לתוצאות השליליות שבאכילת מזונות מן החי ‒ תוצאות בריאותיות, כלכליות, סביבתיות, נפשיות וחברתיות ‒ ויאירו את שפע היתרונות של אורח חיים המבוסס על מזון צמחי, יתרונות לכל. יש למעשה אינסוף הזדמנויות ליתר מחקר ולדיון ציבורי לשם העמקת הבנתנו את מנהג חיפצונם של בעלי החיים ואכילתם, ולחקר חלופות חיוביות יותר. למשל חקר יתרונותיהם של תפריטים מבוססי צומח על בריאותם של יחידים, ובקנה מידה רחב יותר, השפעת המעבר לדיאטות מבוססות צומח מבחינות איכות האוויר והמים, זמינות מזון לבני אדם רעבים, צמצום הדרישה לנפט, לאנטיביוטיקה, לתרופות, לכימיקלים, למשאבים, וההשלכות של פינוי מיליוני דונמים של קרקע המשועבדים כיום למרעה בעלי חיים או לגידול מזונם. אפשר לחקור את הפוטנציאל לריפוי אקוסיסטמות ולהחייאת אוכלוסיות של חיות בר ולדון בו, וגם בממדים החברתיים, הפוליטיים, הרפואיים, הנפשיים והרוחניים של שינויים אלה.
הקשרים הנפשיים בין התעללות בבעלי חיים והריגתם ובין התעללות בבני אדם והריגתם נחקרים זה כבר ומתפרסמים, ואין ספק שאפשר להמשיך הלאה בנושא זה, לחקור את הזיקה שבין אכילת מזונות מן החי ובין שמנוּת, הריון בקרב נערות, התמוטטות מבנה המשפחה, מחלות, עקה, קהות רגשית, חרדה, התאבדות וכן הלאה. תחום אחד שיש בו חוסר עקיבות משווע ורצוי לחקור אותו הוא הנחת היסוד המיוחסת לניסויים בבעלי חיים ועל פיה נוכל אנו להיות בריאים יותר על ידי הריסת בריאותם של יצורים חיים אחרים. רווחתנו קשורה ברווחתם של כל היצורים החיים; איננו יכולים לקצור בריאות בעצמנו על ידי זריעת זרעי מחלה ומוות באחרים. בכליאתם של בעלי חיים, עינוּיָם והדבקתם במחלות בשם שיפור בריאותנו, אנחנו מפגינים לא רק יוהרה אלא גם איוולת רבה. תוצאות מעשינו נראות זה כבר, במחלות החדשות המוסיפות לצוץ, לצדן של מחלות ישנות שמתפשטות ופעמים רבות נעשות עמידות לתרופות שלנו, שנעשות הרסניות יותר ויותר. דוגמה אחרת למחקר שכזה היא חקר הקשר שבין אכילת מזונות מן החי ובין השימוש הגובר בסמים כגון אלכוהול, סמים נרקוטים ותרופות. בשנת 1915, בתקופת תנועת ההינזרות ממשקאות שהולידה בסופו של דבר את "תקופת היובש", כתב צ'רלס פילמור:
"נקבעה הקביעה, ולא שמענו חולקים עליה, שמעולם לא היה שיכור צמחוני. הנה אם כן התרופה לשכרות, יעילה הרבה יותר מכל התרופות שאנשים נוטלים. את העובדה שהפסקת אכילת הבשר תשים קץ גם לתשוקה למשקאות חזקים כגון בירה, ויסקי, יין, תה וקפה, את זה יכול כל אחד לבחון על גופו. חדל מאכילת בשר למשך חודש בלבד, והנה ייעלם לו אותו צמא לא טבעי המלווה את דיאטת הבשר וגם עוקב אחריה. סיבה פיזיולוגית לדבר. הבשר לעולם מצוי בדרגה זו או אחרת של רקב והרקבון מוגבר כשהבשר נכנס לקיבה. הסטייק העסיסי שחובבי הבשר ממצמצים בשפתיהם למראהו רווי בשתנן מלוח, אשר בקיבה דרוש לו נוזל. פיזיולוגים טוענים שמיץ זה שבסטייק הוא שתן בעל החיים שנעצר בדרכו לכליות. כשאדם אוכל את גוש הזה הוא לא רק הופך את גופו לביב בשר בעל-החיים המרקיב, אלא גם מחדיר לקיבתו חומר מגרה התובע מיד ממיס מצנן.
כשהקיבה מלאה תמיד בקדחת הבשר המרקיב ותובעת משקה מצנן, פלא הוא שלא כל בני האדם שיכורים. חדלו מאכילת בשר וחיש מהר יאמץ האדם את ההינזרות ממשקאות, בלי צורך אף לא בחוק אחד. שום אדם שיאכל את המזון שהטבע הכין עבורו לא ירגיש צורך במשקה חזק, אפילו לא תה או קפה. אם כן, המרפא הבטוח למנהג השתייה הוא לחדול מאכילת בשר וכל מזון מן החי, לרבות חמאה וביצים. דגנים, ירקות, אגוזים ושמנים מכילים את כל הרכיבים הנחוצים לקיום הגוף."
נוסף על הקשר הפיזיולוגי שפילמור מתאר בין אכילת מזונות מן החי ובין התשוקה למשקה חזק, ייתכנו עוד כמה קשרים הניתנים למחקר ולדיון רחבים יותר במאבקה של תרבותנו כנגד ההשפעות הנוראות של ההתמכרות לסמים ולאלכוהול. יש קשרים נפשיים די מובנים מאליהם, שנדונו לעיל. תרבות הרעייה שלנו מטבעה היא מתאכזרת לילדיה, מאלצת אותם להינתק ממי שהם אוכלים ולהתרחק מתחושות האמפתיה הטבעיות שלהם. התאכזרות זאת ובני לוויתה הרעייה והנתק, היא ודאי גורם רב עוצמה בתרומתו לצריכת חומרים מזיקים ולפתולוגיות אחרות. התרופות, ההורמונים, צבעי המאכל, חומרי השימור והכימיקלים הרעילים המצויים במזונות מן החי ייתכן שתורמים להתמכרות לאלכוהול ולסמים, וכך גם העובדה שמזונות מן החי משופעים ויברציות של סבל, אומללות, יאוש וחוסר תוחלת ‒ ויברציות שידחפו בני אדם רגישים שאכלו אותם לשימוש בסמים ולהתמכרות. ומאחר שאיננו קוצרים לעולם אלא את מה שזרענו באחרים, באופן בלתי נמנע נמצא את עצמנו קוצרים את תוצאות ניסויי ה"מחקר" המעוותים שלנו בבעלי חיים, כלומר עוד ועוד התמכרות. לבסוף, ישנה גם נקודת המבט המַקרוביוטית, הרואה במזונות מן החי כחומרי יאנג קיצוני בהשפעתם האנרגטית על הגוף, שכן הם מכווצים את שדה האנרגייה והגוף באופן טבעי ובלתי נמנע חושק אז במזונות ובחומרים שהם מאוד יִין ומרחיבים. מזונות אלה של יִין קיצוני הם אלכוהול, סוכר לבן, סמים מכל סוג כמעט, טבק וקופאין. דגנים, קטניות וירקות נוטים להיות לא הרבה מדי יִין ולא הרבה מדי יאנג; הם מאוזנים ולכן אינם מרבים השתוקקות למזונות כלשהם. אכילת מזונות קיצוניים מאלצת את הגוף להתנודד דרך קבע בין שני הקטבים, להשתוקק לסירוגין למזונות מכווצים כגון בשר, גבינה, ביצים ומלח ובין חומרים מרחיבים כגון ממתקים, קפה, אלכוהול, סמים וטבק, עד זרא.
איך אפשר להסב תשומת לב לקשרים הללו בפורומים ציבוריים? אולי, למשל, אפשר לייעל את תכנית "שנים-עשר השלבים" הפופולארית על ידי הכרה בכוח הערמומי של אכילת מזונות מן החי ככוח מניע בדחף הנפשי, הרגשי והגופני לצרוך אלכוהול וחומרים מזיקים אחרים. שנים-עשר השלבים של הארגונים 'אלכוהוליסטים אנונימיים', 'מכורים אנונימיים', 'אכלני יתר אנונימיים', ותכניות דומות מבוססים כולם על העקרון הנצחי של הסתמכות על תמיכתם של אחרים בעלי נטיות דומות על ידי הקמת קבוצות תמיכה קבועות והסתמכות על "כוח גדול מאתנו להשיב אותנו אל השפיות". תכניות שנים-עשר שלבים הן יעילות משום שהן נוקטות גישה רוחנית ביסודה ודוחקות במשתתפים להתעלות נפשית ורוחנית לרמת תודעה גבוהה יותר מן הרמה שעוררו בה את הבעיה. הן מעודדות התבוננות פנימית, הכרה ענווה בהשפעות המזיקות של פעולות עבר על אנשים אחרים ותיקון המעוות, ושיפור המגע המודע עם הישות העליונה, והסתמכות לא על הרצון אלא על השאיפה להגשמת רצונה של הישות העליונה.
לרוע המזל, בעלי חיים אינם נכללים ברשימת "נפגעי פעולות העבר", ובאכילת בעלי חיים ובניצולם איש אינו מטיל ספק. יש בכך כדי להסביר מדוע מלמדים את משתתפי קבוצות ה'אלכוהוליסטים אנונימיים' כי לעולם יהיו אלכוהוליסטים ולעולם אסור להם לשתות אפילו משקה קטן, שכן בהמשך אכילתם של בעלי חיים הלחצים היסודיים נותרים. הגוף והנפש עדיין מתאווים, כמובן, לאלכוהול, לסמים, לממתקים, ליִין המוחלט ולהסחת הדחת מן הזוועה הנאכלת מדי יום ביומו בעת הארוחות. הכללת בעלי החיים במעגל הברואים הרלבנטיים שאנו פוגעים בהם בפעולותינו תאפשר לנו להגיע לשורשי ההתמכרויות ההרסניות המציקות לבני האדם בתרבות שלנו. אין בכך לומר שכל דפוסי ההתנהגות שביסודם התמכרות ייעלמו בהכרח עם המעבר לאורח חיים טבעוני, אך זוהי נקודת מוצא רבת עוצמה; בדק בית נפשי, עיניים פקוחות וטיפוח שקט פנימי, סבלנות, נדיבות והודיה גם הם ממדים חיוניים של בריאות נפשית.
אם נצמצם את שיעור ניצולם של בעלי החיים למאכל, נגלה ירידה מקבילה בשיעורי החולי, מחלות הנפש, הסכסוך וההרס הסביבתי והחברתי. במקום להרוס את גופו של כדור הארץ ולחסל ולכלוא את ברואיו, אנחנו יכולים להצטרף אליו ולהיות כוח של יצירת יופי והפצת אהבה, חמלה, אושר, שלום והלל. כשאנחנו מביטים בטבע בעין רוגעת, אנו רואים חגיגה חסרת כל רסן של יופי חי. בעלי החיים בטבע הינם חוגגים ומסתוריים גם יחד. הם משחקים, שרים, רצים, ממריאים, מדלגים, קוראים בקול, רוקדים, שוחים, מבלים יחד ומתַקשרים באינסוף דרכים נעלמות.
שחרור בעלי החיים יאפשר לנו, בני האדם, לשוב ולהצטרף לחגיגה ולתרום לה באהבתנו וביצירתיות שלנו. תחרות וניצול של בני אדם אחרים עשויים להתמוסס ולהיעלם ככל שנשיב לעצמנו את הרגישות הטבעית. כדור הארץ שלנו יירפא מעצמו כשנחדל מהרג הדגים ושאר בעלי החיים הימיים ומזיהום המים ובזבוזם בדרכים הרסניות. היערות וחיי הבר ישובו משום שנזדקק להרבה פחות אדמה חקלאית לשם הזנת כולם בתפריט על בסיס צמחי, וכדור הארץ כולו ייפטר מן הלחץ הבלתי נסבל שמפעילים עליו בני האדם אוכלי-הכל. אנחנו ניפטר מן השיתוק המונע מאתנו לטפל באופן יצירתי בהתדלדלות הדלקים הפוסיליים ושאר האתגרים שלפנינו.
שינוי זה בתודעתנו עשוי לקדם את המהפכה הראשונה למן תחילתה של תרבות הרעייה, עם בִּיוּתַן של הכבשים והעזים, לפני עשרת אלפים שנה. המהפכה ההיא גירשה אותנו מגן עדן אל תחושה קיומית של נתק, הולידה תחרותיות וטיפחה צמצמנות מנותקת וטכנולוגיה מטריאליסטית. הדחף האבולוציוני מגמתו כעת שונה לגמרי, כמובן, לעבר אינטגרציה, שיתוף פעולה, חמלה, הכללה וגילוי האחדות הבסיסית שלנו עם כל החי. ככל שאנחנו חוקרים, דנים ומעמיקים בהבנת הקשר נפש-גוף, הקשר אדם-חיה והקשר שלנו עם כל השלמים הגדולים יותר שאנו משובצים בהם, כן תתברר לנו תכליתנו הרוחנית.
זכות-יתר ועבדות
המסר המוחדר בנו באורח טקסי על ידי הארוחות שלנו, מוכתב על ידי תרבותנו, הוא, ביסודו של דבר, מסר זכות היֶתֶר. כבני אדם אנו רואים את עצמנו כנעלים על בעלי חיים, הנתפסים בעינינו כחפצים לשעבוד ולהמתה לשימושינו ולהנאתנו, ועם מנטליות רעייה זאת של מעמדנו המיוחד והמיוחס יחסית לבעלי חיים אנו יוצרים באופן בלתי נמנע קטגוריות אחרות של ייחוס. עושר, מיגדר וגזע קובעים את היקף זכויותינו בהיררכיה האנושית, שקצותיה הם גברים לבנים עשירים מזה ונשים וילדים לא-לבנים עניים מזה. ואולם אפילו לבני אדם עניים יש זכויות יתר מסוימות על פני בעלי חיים, ומבנה חברתי זה עצמו, ההיררכי והסמכותני – מחלחל, שקוף ונתפש כמובן מאליו ‒ הוא התוצאה הבלתי נמנעת של חיפצון בעלי חיים ואכילתם.
העִלית העשירה מממשת את זכויות היתר שלה ואת סמכותה בכל מוסדות החברה שלנו ומנצלת את המזון כשיטה לקיום שליטתה. מאחר שיש קשר ישיר בין איכות מזוננו ובין בריאותנו הנפשית והגופנית ואיכות חיינו, הורדת איכות מזוננו עשויה להפוך אותנו לחולים יותר, חלשים יותר וממוקדים פחות, אלימים יותר, לחוצים, מסוממים, מבולבלים ומשוללי כוח. זוהי אולי האג'נדה האמיתית שביסוד המאמצים המרושעים להחליש את אמות המידה לגבי מזונות אורגניים ולהחדיר לשוק מזונות רעילים מאוד עקב קרינה, הנדסה גנטית, הוספת צבעים מלאכותיים, משפרי טעם מזיקים כגון מונו-סודיום גלוטמט, חומרי שימור כימיים, מסרטנים ידועים כגון אספרטיים והורמונים מהונדסים גנטית ומסוכנים כגון rBGH והורמוני גדילה מסרטנים. כל זאת בנוסף לקידום ארוחות על בסיס מזונות מן החי, המרכזים את המגוון הגדול ביותר והחזק ביותר של רעלנים ומטבעם הם מזונות מבלבלים ומחלישים. על ידי שליטה במזון והפצת ג'אנקפוד ומזון שמקורו בבעלי חיים, המיוחסים ביותר יכולים לבלבל ולהחלות את האוכלוסייה כולה, במיוחד את הפגיעים ביותר והבלתי מושכלים. קיימים קשרים מתועדים היטב, למשל, בין התדרדרות מקורות המזון שלנו ובין פתולוגיות חדשות שזה לא כבר הומצאו כגון הפרעת קשב.
אנחנו חייבים לחקור קשרים אלה ביתר הרחבה ולדון בהם, וגם לבחון היטב את האופן שבו אנחנו עצמנו מנצלים לרעה את זכות היתר שלנו. כתרבות, שוב ושוב נעלמים מעינינו הקשרים שבין מעמדנו המיוחס ובין הסבל הנכפה על אחרים ‒ דגים, תרנגולות, חזירים או עבדים במטעי הקקאו. סירוב לשלוט בבעלי חיים הוא יצירת הקשרים החיוניים ופתיחת הדלתות הפנימיות להבנת ניצולה לרעה של זכות היתר בחיינו על כל הבטיה. צדק, שוויון, טבעונות, חרות, אבולוציה רוחנית וחמלה אוניברסאלית ‒ כל אלה קשורים קשר בל יינתק.
כל עוד נשלוט באחרים, נהיה משועבדים גם אנו. אפילו אלה שבראש הפירמידה, הגברים הלבנים העשירים בעלי זכויות היתר הרבות ביותר, גם הם משועבדים, למרבה האירוניה. בתור זורעי זרעי הפחד והשליטה הם לעולם לא יוכלו לקצור שלווה פנימית, שמחה, אהבה ואושר. האומללות, ההתמכרות לסמים, ההתאבדות ואובדן השפיות המשתוללים בקרב המשפחות העשירות ביותר מדגימים את האמת הבלתי נמנעת והמובנת מאליה, שכולנו קשורים, ושבריאות נפשית, מקור אושרנו, מחייבת אותנו לחיות אמת זאת בחיי היומיום שלנו. כשאנחנו מהווים ברכה לזולת, אנחנו מתברכים, ובראיית אחרים כישויות חיות ולא כחפצים, ישותנו שלנו משתחררת ומועשרת.
הימים האחרונים של אכילת בעלי חיים
האם יש לנו, למשפחת האדם, די זמן לעבור לחיי חמלה טבעוניים? זה תלוי בחינוך ובמסה קריטית של בני אדם. לכל אחד מאתנו יש תפקיד חיוני במשימה זאת, הגדולה מכל המשימות. ההתנגדות מצד התרבות השלטת היא כמובן עזה ומתבטאת במה שנראה כאינספור דרכים. אכילתם של בעלי חיים משועבדים נוכחת בכל מקום, כל אמצעי התקשורת והתרבות תומכים בנוהג אוניברסאלי זה ומוסדות הדת והמדע מצדיקים אותו בנימוקים מפוברקים. לפיכך אין להתפלא על הנסיונות להשתמש באמצעים ממשלתיים וחוקיים להגנה על מערך המזונות מן החי מפני כל פקפוק. מדינות רבות כבר חוקקו, בלחץ תעשיות הבשר, החלב והביצים, חוקי "הוצאת דיבת מזון", שעל פיהם אסור, ולמעשה זוהי עבירה פלילית, למתוח בציבור ביקורת על מזונות! המדינות שבהן מצויות תעשיות משק החי החזקות ביותר לוחצות גם לחקיקת חוקים שיקבעו כי עבירה היא לצלם, תמונות או וידאו, בתוך משקים, מחלבות, מכלאות, מפעלי דיג ומשחטות, בלי רשותם של ראשי התעשייה והבעלים. אין ספק שיש הרבה להסתיר והעובדה שאנחנו חיים בחברה פתוחה לכאורה היא איום רב עוצמה על הכוחות המבקשים שנמשיך להיות אוכלי-כל ומבקשים למנוע כל דיון, פקפוק והבנה של ההשלכות. נחקקים גם חוקים שיאסרו על בני אדם לדבר על מזון בציבור אלא אם כן הם דיאטטיקנים מוסמכים! מחנכת בקולמבוס (אוהיו), למשל, הוזהרה זה לא כבר על ידי עורך דינה של 'מועצת הדיאטטיקנים של אוהיו' שאסור לה להציג בפומבי את הסרט 'דיאטה לאמריקה חדשה' משום ש"הדבר עשוי להיחשב כעבודתו של דיאטטיקן, שכן מישהו עשוי לשנות את נוהגי אורח חייו בגלל הצפייה בסרט זה".
נוסף על טקטיקות אלה של "יד חזקה", צצות גם שיטות אחרות, פחות גלויות. 'האגודה הלאומית להפרעות אכילה' של ארה"ב קבעה סוג חדש של הפרעת אכילה, שהיא מכנה "אורתורקסיה נרבוזה".
אורתורקסיה נרבוזה. הגם שאין זו הפרעת אכילה מוכרת מבחינה קלינית, יש אנשי רפואה הנוטים להאמין שקיבעון פתולוגי לאכילת מזון ראוי, ואובססיה ל"אכילה צדקנית" עשויים להיחשב בסופו של דבר להפרעה הטעונה טיפול.
כמובן, כל מי שאוכל באופן עיוור את 'התפריט האמריקני התקני' האכזרי והרעיל ‒ מזון מהיר בדמות המבורגרים ונקניקיות בלחמניה ‒ ייחשב בעיני אנשי בריאות הנפש לבריא בנפשו ולנורמלי, ואילו מי שמסרבים לעשות כן עשויים להיחשב כבעלי "קיבעון פתולוגי לאכילת מזון בריא" ו"אובססיה ל'אכילה צדקנית'", וייתכן שיאולצו לעבור "טיפול" כלשהו. קשה להפריז במידת החתרנות שמנטליות השליטה וההדרה הממוסדת מייחסת למעבר לתפריט מן הצומח, ובמאמצים שהתרבות שלנו תעשה כדי לחסום ולדכא דיונים פתוחים והטלת ספק בטקסים המכוננים שלה!
אמנם קל להתייאש לנוכח התנופה התרבותית האדירה המניעה את הנוהג המתמשך של אכילת מזונות מן החי, אך מועיל להבין שבה עצמה טמונים זרעי השמדתה. בקצב שהיא משמידה את האקוסיסטמות של כדור הארץ ומשאביו ‒ ואת שפיותנו ותבונתנו ‒ היא לא תוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. ייתכן מאוד שלגבי בני האדם אלה הם הימים האחרונים לאכילת בעלי חיים.
סרט החיים על פני כדור הארץ
כדי להתעורר מן הטראנס התרבותי של אכילת-הכל עלינו רק לזכור מי אנחנו. לא ניחנו לא בפסיכולוגיה של טריפה והריגה ולא בפיזיולוגיה של טריפה והריגה, אך בגלל המנטליות המתחייבת מתפריטנו היומיומי, מנטליות שהולדתה באינדוקטרינציה תרבותית, אנחנו אוכלים כטורפים. אנחנו נעשים חסרי רגישות, מתנשאים וחומרניים, שוכחים שביסודנו אנחנו תודעה המתבטאת בזמן ובמרחב. בתור תודעה, אנחנו נצחיים, חופשיים וטובים. אנחנו קשורים לכל שאר ביטויי התודעה, וברמה עמוקה יותר כולנו מאוחדים משום שאנחנו חולקים אותו מקור. מקור זה הוא התבונה והתודעה האינסופיות שמחלחלות ובאות לידי ביטוי במציאות הנתפסת בחושים. על מנת לשחרר את בעלי החיים שאנחנו מענים, עלינו להשתחרר בעצמנו מאשליית הנתק המהותי, בעשותנו גם את הפעולה החיצונית של חינוך אחרים, שיתופם ועזרה להם, והפעולה הפנימית של גילוי טִבענו האמיתי.
באופן מטפורי, כולנו חלק מסרט החיים על פני האדמה, ואף על פי שלכאורה אנחנו הדמויות שעל האקרן, ברמה עמוקה יותר אנחנו חולקים מורשת משותפת ‒ כולנו גם האור שמוליד את הסרט. אור זה הוא מוּדעוּת והוא טבענו היסודי, המוקרן ממקור אינסופי ובלתי נתפס. הצצה בטבע יסודי זה שאנחנו חולקים עם כל היצורים החיים לא רק מעמיק את השתוקקותנו להקל את סִבלם אלא גם מחזק את יכולתנו לפעול לשם כך ביתר יעילות. לראיית קרבנות ומבצעי פשע לא רק בתפקידיהם אלו אלא במושלמות והשלמות הרוחנית שלהם יש השפעה מרפאת עמוקה. אנחנו רואים שאין אויבים ‒ אין בני אדם רעים מיסודם או מצבים נטולי כל תקווה או הרסניים לגמרי. ישנן, לעומת זאת, הזדמנויות לגדול, ללמוד, לשרת ולפעול יחד להעלאת המודעות ולהבאת חמלה והבנה למצבים המכאיבים והלא הוגנים שנקרים לנו סביבנו. כשהכרנו בקשר העמוק המאחד את כולנו, הברכה הגדולה ביותר שבכוחנו להעניק לאחרים, בעלי חיים ובני אדם כאחד, היא ראיית יופיים, תמימותם ויושרם, ופנייה אל תכונות אלה בהם.
העולם שאנו רואים הוא תולדת מחשבותינו ודרך הראייה שלנו. אם נביט היטב במזון מן החי שבצלחותינו, נראה סבל אדיר, ידיים מתעללות ולבבות שהתקשו. אם נביט ביתר עומק, נראה שידיים ולבבות אלה חוו גם הם התעללות ונפגעו אך הם משתוקקים לנחמה ולאהבה, לנחם ולאהוב. כשנגלה שהמתעללים הם תמיד קרבנות התעללות בעצמם, נבקש פחות לשפוט ויותר להבין ולהגן על הפגיעים מפני התעללות. כשנרפא את פצעינו ונחדל מאכילת מזונות מן החי, נוכל להיטיב לתרום לריפוי התרבות שלנו. אנחנו מגלים שפחות נחוץ לנו להיות הידיים השופטות והמענישות ‒ שכן כאב המוסב בכוונה לעולם שב ופוגע, בזמן זה או אחר ‒ אלא להיות ידי הרחמים, העזרה והריפוי.
ככל שאנו מבינים את הקשר ההדדי שלנו לכל היצורים החיים, תכליתנו נעשית באופן טבעי עזרה וברכה לאחרים וזהו תפקיד שבכוחנו למלא ללא שחיקה או כעס. הסבל הנורא שאנו רואים בהחלט עשוי לערער אותנו ולפגוע בנו, אך הפגיעה נהפכת לחמלה וליצירתיות במקום לכעס, ליאוש או לנקמנות. לא קל להתעלות מעל לכעס וליאוש, בלי לסגור את הלב לאוקיינוס האכזריות, האדישות והסבל על פני כדור הארץ הזה. הדבר מחייב טיפוח חוכמה וחמלה ‒ הקבלה הפנימית השקטה המחברת אותנו לאמת הנצחית של ישותנו, וכן הפעולות החיצוניות שבשירות ובעזרה לאחרים, המקנות משמעות לחיינו. על ידי יצירת שדה פנימי של שלום, טוב לב, שמחה ואחדות, אנחנו תורמים לבניית שדה פלנטרי של חמלה שמשקף תודעה זאת בחזרה.
כשאנחנו איתנים באמונתנו על אמת הקיום, ביודענו שאי אפשר לעמוד בפני חמלה ושהיא מקיפה את הארץ דרכנו ודרך רבים אחרים, וכשאנחנו חיים הבנה זאת בחיי היומיום שלנו וחולקים אותה עם אחרים ‒ אנחנו יוצרים שדה של נדיבות וקוצרים את זרעי השינוי התרבותי. אין אויבים משום שכולנו קשורים זה בזה. קשר רוחני זה בין בעלי חיים ובין בני אדם צומח מן ההבנה שכולנו ביטויים של תודעה נצחית רחומה, וכשאנו מכירים בקשר זה וחיים איתו בהרמוניה, חיינו נעשים תפילות של חמלה וריפוי. גישה חיובית הינה חיונית משום שהיא מגייסת את המשאבים הרוחניים שלנו, מחוללת התלהבות, ומביאה לעולם יותר שמחה ואהבה.
ממש כפי שהגלים הם ביטויו של הים ובלתי נפרדים ממנו, כך אנחנו הננו גם האור המאפשר את קיומו של הסרט, גם התמונות על האקרן, המוארות באותו אור, כל אחד מאתנו ייחודי ותורם את הקול, הלהט והרוח שלו לסיפור הנפרש. בהבנה זאת אנחנו יכולים לחיות כדי לסייע לאחרים ולברך אותם, גם בתחושת דחיפות שהיא מתבקשת ומתאימה, וגם בתחושת רווחה שאין בה האשמת אחרים או מלחמה בהם. האשמה ומלחמה אינן מולידות אלא התנגדות ומחזקות את אשליית הנתק. האבולוציה הרוחנית שלנו, בני האדם, יעודה הוא שחרור עצמנו ובעלי החיים שאנחנו מחזיקים בשלשלאות. היא מבוססת על ההכרה באחדות הסיבה והמסובב: מה שנזרע בתודעתנו נקצור בחיינו. נכונה היא האמרה העתיקה: "שנאה אינה נפסקת בשנאה אלא באהבה. זהו חוק נצחי". בסופו של דבר, כפי שהטעים מהאטמה גנדי, אנחנו חייבים להיות השינוי שברצוננו לראות בעולם.
המסר של האייל
לילה אחד באוגוסט 1991, במרומי הרי אולימפיק במערב וושינגטון, טיפסתי במעלה מסלול תלול ורב פניות שנדמה אינסופי, מנסה לשוב לטנדר שלי שחנה בראש המסלול. הרחקתי לכת כדי להגיע לאגם רם וכעת הייתי בדרכי חזרה, מרחק קילומטרים רבים בדרך חתחתים, בלי מזון ומים, גופי תשוש כפי שלא היה מעולם. כל צעד תבע מאמץ עצום ולאורו העמום של הירח התפללתי לכוח ולאנרגייה להמשיך בעלייה המפרכת בחזרה לראש הרכס. כשהרגשתי שלא נותר בי עוד כוח וכבר שקלתי לעצור ולבלות את הלילה על המדרון הקר והצחיח, הרגשתי נוכחות לצדי. בצעדים כבדים, באור הרפאים, גורר כל רגל בכל כוחי, הבטתי לימיני ובמרחק ארבעה או חמישה מטרים בלבד ראיתי אייל קנדי נהדר צועד לאטו לצדי. במצב הנפשי הסוריאליסטי במקצת שכבר הייתי שרוי בו עקב התשישות והבדידות על ההר באור הירח, משום מה זה לא היה מפתיע. הוספנו לצעוד יחד עוד כמה דקות, ורק הצעידה בקִרבה כה רבה לבעל חיים אדיר זה העניקה לי דחף עצום. תוך כדי הליכה הודיתי לו במחשבתי על דאגתו ועל עזרתו לי וחשתי תחושה עזה של קרבה, מעבר למשמעות הרגילה של המלה. חשתי את הקרבה המוחלטת בינינו כעובדה בסיסית. כשהוא לצדי היה זה טבעי לחוש את האנרגייה שלי גוברת ועד מהרה הצלחתי ללכת מהר יותר וביתר בטחון. כעבור זמן לא רב החיש האייל את צעדיו, חצה את המסלול לפניי ונעלם בחשכה. כחלוף עוד עשר דקות הגעתי אל ראש הרכס ויכולתי לרדת אל חניון המכוניות.
אף על פי שהייתי מאוד צמא ורעב, ובטנדר הקטן שלי היו שפע מזון ומים, חיכיתי ובדממה הודיתי לאייל ולמסתורין טוב הלב של יקום זה. לבי היה מלא הודיה על הנוכחות המדהימה של אהבה וחמלה שחשתי מוקרנות עלי באמצעות האייל. הבנתי שלא היה עלי להודות לאייל, אחי, במחשבות או במלים, שכן הוא הבין את הקשר בינינו. התודה היחידה שיכולתי לבטא כלפיו הייתה במעשיי, להגנתו ולהגנת כל אחיי ואחיותיי על פני כדור הארץ, ביטויים קדושים של אהבה אינסופית שחייכה אלי באותו ערב, מן האייל, מן הכוכבים, מן הירח ומאוויר ההר הלילי.
האייל לימד אותי להקדיש מדי יום זמן להודיה, להרגיש את הקשר שלי עם המסתורין הגדול, ולהיפתח אל המעיינות הפנימיים של השמחה והשלום. התרופות הטובות ביותר לאכזריות, להתעללות ולאדישות אינן כעס ועצב אלא אהבה, שלום, שמחה והתלהבות יצירתית ופתוחה למתנה יקרה זאת של חיי אדם. כפי שאמר ברוב חוכמתו תיץ' נהאט האן, כי ללא שלום פנימי איננו יכולים לתרום לשלום העולם, כך גם בלעדי חרות פנימית איננו יכולים לתרום לשחרור בעלי החיים, תנאי היסוד לחרות אנושית ממשית ומשמעותית.
החוויה עם האייל היא אחת הברכות הרבות שהטבעונות מביאה עמה. הטבעונות מעוררת תחושה עמוקה של שלום בטבע, תחושה של קרבה, של אחווה והרמוניה עם החיים בכללותם. היא מעודדת תחושה של עושר פנימי המוסיפה לגדול ולהעמיק עם חלוף השנים, תחושה של עדנה ושל יעוד. בחירה בטבעונות איננה רק החלטה של שיקול דעת אלא יותר תוצאה טבעית של בשלות פנימית. ודאי מועיל לתפוס בשכלך את שפע ההשלכות השליליות שבאכילת מזונות מן החי, אך נגלה שמה שמניע אותנו לטבעונות הוא האינטואיציה שלנו. כשנפתח לבנו האינטואיטיבי, הוא נפתח להבנת הקשר שלנו עם הזולת ולהכללתם בשדה האכפתיות שלנו.
בתרבותנו, שכה ספוגה במנטליות השליטה וההדרה, טבעונות תובעת פריצת דרך רוחנית. פריצת דרך זאת אינה ניתנת לכפייה בידי כל אדם אחר אך ניתנת בהחלט לעידוד. הסטת המסך וראיית הסבל הנורא הטבוע במזונות מן החי, שאילת שאלות, הרהור בתורות רוחניות, טיפוח הידע העילאי יותר של האינטואיציה, והיחשפות לטבעונים אחרים, כל אלה תורמים לתהליך ההבשלה. ברגע שנראה בבהירות את החוק או את הכלל האוניברסאלי שביסוד הטבעונות, נוכל לחוות שינוי רוחני שיקנה אפשרויות רבות יותר של חרות ואושר. ברגע שנראה ונבין, ניעשה לקול למען חסרי הקול, תו באקורד הנפלא של ריפוי והתעוררות הנפרשים בתודעה המשותפת שלנו.
מהַדָּרָה שעבר זמנה – לכולנו
מסורות האכילה שירשנו מחייבות מנטליות של אלימות והכחשה המקרינה בשקט על כל היבט מהיבטי חיינו הפרטים והציבוריים, מפעפעת במוסדותינו ומחוללת את המשברים, את הדילמות, את אי-השוויון ואת הסבל שלשווא אנו מבקשים להבין ולמצוא להם טיפול יעיל. דרך חדשה של אכילה שאינה מבוססת עוד על זכויות יתר, על חיפצון ועל ניצול אינה רק אפשרית כי אם חיונית ובלתי נמנעת. התבונה הטבועה בנו תובעת זאת.
חבר הקונגרס [האמריקני] הטבעוני דניס קוסיניץ' אמר בנאום שנשא ב-2002,
"ראיתי קבוצות בני אדם מתגברות על הסתברויות נמוכות להפליא ונעשות מודעות לכך שהן נוטלות חלק במטרה מעבר לַעצמי וחשות את תנועת הבלתי ניתן להזזה, הנובעת מאחדות.
אלימות אינה בלתי נמנעת. מלחמה אינה בלתי נמנעת. אך אי-אלימות ושלום הם בלתי נמנעים. ביכולתנו להפוך את העולם הזה למתנת שלום שתאשש את נוכחות הרוח האוניברסאלית בחיינו. ביכולתנו לשלוח אל העתיד את המתנה שתגן על ילדינו מפני פחד, מפני פגיעה, מפני הרס.”
ככל שלבבותינו נפתחים להבנה מעמיקה יותר, מעגל החמלה שלנו מתרחב באופן טבעי ומעצמו מתחיל להקיף עוד ועוד "אחרים" ‒ לא רק מן השבט שלנו, מן המעמד שלנו, מן האומה או מהגזע שלנו, אלא את כל בני האדם, ולא רק בני אדם כי אם גם יונקים אחרים, ועופות, דגים, יערות ואת כל המרקם הארוג להפליא, החי, של הבריאה הפועמת. כל היצורים החיים. כולנו.
כשאנחנו נמשכים לעבר אכילה המבוססת על הצומח, איך בכך בשום אופן כל הגבלה עבורנו; נהפוך הוא, זוהי הגשמה הרמונית של הראייה הפנימית שלנו. בתחילה נדמה לנו שזוהי אפשרות שאנו יכולים לבחור בה, אך עם הזמן אנו מבינים שאין זו בחירה כלל אלא הביטוי החופשי של האמת שלנו. אין זה ציווי מוסרי שעלינו לקבל מבחוץ אלא ביטוי ספונטני של האהבה המקרינה גם עלינו וגם על העולם. אכפתיות נולדת על כדור הארץ וחיה באמצעותנו, בדמותנו, ואין בה דבר שנוכל לזקוף לזכותנו. אין סיבה להתגאות בה. הימנעות מאכילת בעלי חיים ומניצולם היא התוצאה הטבעית של ההבנה שאינה עוד כבולה במרתף החשוך והקר של אינטרס אישי צר. מבחוץ זה עשוי להיראות ולהיקרא "טבעונות", אך זוהי פשוט מוּדעוּת וביטוי של תחושת הקשר שלנו. היא באה לידי ביטוי באופן טבעי בדמות הכללה ואכפתיות. היא אינה עניין גדול משום שהיא הפעילות הנורמלית של טבענו המקורי, שתמיד בהביטו בשכנינו לכוכב הלכת הזה רואה יצורים חיים ולא חפצים.
אנו חייבים לבעלי חיים את התנצלויותינו העמוקות ביותר. חסרי הגנה ויכולת להשיב באותו מטבע, הם סובלים ייסורים איומים תחת שליטתנו, ייסורים שרובנו איננו רואים ואיננו מכירים בהם. כעת, כשאנחנו יודעים יותר, נוכל לפעול טוב יותר, ופעולה טובה יותר תאפשר לנו חיים טובים יותר ותאפשר לנו להעניק לבעלי החיים, לילדינו, ולעצמנו סיבה אמיתית לתקווה ולשמחה.
דיאטת השלום העולמי 
פינגבאק: שלבים בהתפתחות מוסרית | אפוי למחצה