"אנשים רוצים להיות מיושבים. רק במידה שהם לא מיושבים יש תקווה בשבילם."
אמרסון (סופר ומשורר אמריקאי)
"זה לא פחות מאשר צורה של אלימות לנסות להרגיל ילדים לרעלים הרעילים, לטעם ולמרקם הגס והלא–סימפטי של בשר בעלי חיים."
ג'ון וין–טייסון (סופר בריטי)
"זה נורא! לא רק הסבל והמוות של החיות, אבל שהאדם מונע מעצמו, שלא לצורך, את היכולת הרוחנית הגבוהה ביותר – זו של אהדה ורחמים כלפי יצורים חיים כמותו – ועל ידי הפרת הרגשות שלו הופך להיות אכזרי."
לב טולסטוי (סופר רוסי)
הירושה שלנו: אינדוקטרינציה של תינוקות
במקום לצמצם את האינטליגנציה והחמלה שלנו על ידי הכחשת והרס האינטליגנציה והמטרה של בעלי חיים,אנחנו יכולים לחגוג, לכבד, ולהעריך את המגוון העצום של אינטליגנציות, יופי, יכולות, ומתנות שיש לחיות ושהן תורמות לעולם שלנו. אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו על ידי שנשחררן ונאפשר להן לממש את המטרות שאליהן האינטליגנציות המסוימות שלהן מייחלות. אנחנו יכולים לכבד את חייהן ולהתייחס אליהן בטוב לב.המודעות והחמלה שלנו יפרחו, ויביאו יותר אהבה וחכמה לתוך מערכות היחסים שלנו זה עם זה. אנחנו יכולים לחיות בהרמוניה גדולה הרבה יותר עם האינטליגנציה האוניברסלית שהיא מקור החיים שלנו. אולם, כדי לעשות זאת, נהיה צריכים להפסיק לראות חיות כסחורות, והדבר פירושו שנצטרך להפסיק לראותן כמזון.
אם אנו מסתכלים על חיות ככלל, אנחנו מבינים שכנראה אין עוד הוראה בסיסית וחיונית הניתנת על ידי הורה לצאצאים כמו איך לאכול. במציאת, הכנת, ואכילת מזון, מבוגרים מכל המינים מלמדים את הצעירים שלהם הן ישירות והן על ידי דוגמה. אנחנו, בני האדם איננו יוצאים מן הכלל. למעשה, בגלל שאנחנו כתינוקות פגיעים יותר מבעלי חיים אחרים, חינוך מזון הוא אפילו עוד יותר חשוב לנו. הקשרים המוקדמים והבסיסיים ביותר שיש לנו עם ההורים שלנו הם סביב מזון ואכילה. מרגע הלידה אנו מתכבדים בחלב אמנו. בשבילנו ובשביל כל היונקים, האכלה זו מתמצתת מה זה להיות נאהב, מטופח, מוגן וקשור אל האמא שלנו ואל כל מה שהאמא שלנו מייצגת. היא ילדה אותנו מתוך גופה ומניקה אותנו מהחזה שלה. היא מייצגת את המטריקס האינסופי של החיים, את האינטליגנציה האוהבת הנרחבת שהיא המקור שלנו והמקור של כל החיים, שמזינה ואוהבת את כל היצורים כביטויים של עצמם בתוך ישותם הבלתי מוגבלת. לינוק מהשד של אמא שלנו הוא אחד המעשים הטבעיים הסמליים הכי חזקים שאנו בני האדם יכולים לעשות. אנחנו בטוחים, אהובים, מוזנים, ומחוברים ישירות עם המקור האוהב והמסתורי הרחב של החיים שלנו. אנחנו לחלוטין נותנים אמון באמנו ובחלב שלה.
כאשר אנו מתבגרים, מתחזקים, ונעשים עצמאיים יותר, אמא שלנו מכינה מאכלים רכים מיוחדים עבורנו.באירוע שהוא משמעותי ביותר עבורנו כילדים, אנחנו נגמלים מחלב אמנו ולומדים איך לאכול את האוכל שלנו ואיך להאכיל את עצמנו. סביר להניח כי האובדן המטריד של היניקה טובע בחוזקה את תחליף המזון שניתן לנו במוחות הצעירים והנוטים להתרשם שלנו. אנחנו מאבדים את ההאכלה החמה, האינטימית של ההנקה ומתחילים להיות מואכלים במזון של ההורים שלנו כמזון תינוקות רך – כולל עוף, עגל, גבינה, ושאר מוצרים מבעלי חיים. ככל שאנו מתבגרים, הכמויות של בשר, חלב, וביצים שאנו מוזנים בהם גדלות והופכות בהדרגה ליותר ברורות ושאין להכחישן.
גופנו ומוחנו מורגלים על ידי הכוחות החזקים ביותר בעולם שלנו (ההורים ובני המשפחה שלנו) ובדרכים החזקות ביותר (דרך הטיפול בנו והאכלתנו) להאמין שאנחנו באופן טבעי אוכלי כל, אפילו אוכלי בשר, ועל כן טורפים. אין זה פלא שקשה כל כך להטיל ספק במזונות שאנו אוכלים, ושטאבו זה הינו עמוק כל כך! אנחנו לא יכולים לשרוד ללא המזון שההורים שלנו נתנו לנו, ביטוי מוחשי ונצרך של אהבתם ודאגתם לנו. כשאנו מעכלים את האוכל שלהם, אנחנו מקבלים מהם ומהערכים שלהם ומהתרבות שלהם. בכל ארוחה, שלוש פעמים ביום, המזון שלהם הפך להיות אנו. התרבות והאוכל שלהם הופכים לתרבות שלנו ולמזון שלנו.
רובנו מוחים כשנאמר לנו שעברנו שטיפת מוח. אחרי הכל, אנחנו חיים בארץ החופשיים, ואנחנו רוצים לחשוב שהגענו בחופשיות לאמונה כי אנו צריכים לאכול מוצרים מן החי וכי זה טבעי וצודק לעשות זאת. למעשה,ירשנו את האמונה הזאת. עברנו אינדוקטרינציה בדרך המושרשת לעומק והעוצמתית ביותר, כתינוקות פגיעים;אך משום שהתרבות שלנו מכחישה את קיומה של האינדוקטרינציה, המציאות של התהליך היא סמויה מן העין,ומקשה על רובנו להבין או להודות באמת. אנו עשויים לזעום שמישהו אפילו מציע שהארוחות האוהבות של אמא שלנו והברביקיו של אבא שלנו היו סוג של אינדוקטרינציה. אמא ואבא שלנו לא התכוונו לעשות זאת לנו,בדיוק כמו שההורים שלהם לא התכוונו לעשות זאת להם.
עדיין, תרבות הרעייה הותיקה שלנו, בעיקר דרך המשפחה ובאופן משני דרך מוסדות דת, חינוך, כלכלה,וממשל, אוכפת את תהליך האינדוקטרינציה בכדי לשכפל את עצמה בכל דור ולהמשיך. הסיבה כי אמונות מונחלות מתנגדות שישקלו אותן או יטילו בהן ספק היא שאנחנו לא מגיעים אליהם בחופשיות, בעצמנו. אם אנחנו מאותגרים לגבי אמונה שהשגנו תוך מאבק פנימי, אנו חשים אנרגיה ומברכים את ההזדמנות להעמיק את ההבנה שלנו, לשנות, לגדול. אולם, אם האמונה כבר נטבעה בנו, אנו מרגישים עצבניים וחסרי מנוחה אם היא מאותגרת. זו לא האמונה שלנו, ובכל זאת אנחנו מאמינים בה. אז אנחנו מנסים לשנות את הנושא, ואם זה לא עובד, אנחנו מייצרים הסחת דעת, או נסגרים, או עוזבים, או תוקפים את מי שמאתגר את האמונה המוטבעת בנו. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לחסום משוב או תהייה. מכיוון שאנו מקבלים את האמונה שלא במודע, אנחנו לא יכולים להגן או לתמוך באמונה אלא חייבים להישאר בלתי מודעים לכל משוב פנימי או חיצוני שיאתגר אותה. חוסר מודעות מאולץ זה הופך למעין שריון, מקהה את המוח וממית את הניצוץ הרוחני החיוני שבתוכנו המבקש מודעות גבוהה יותר באמצעות הבנה מתגברת וחופש פנימי.
המחיר שאנו משלמים עבור אמונות מוטבעות ושאינן מוטלות בספק הוא עצום. בכך שאנו מקבלים ללא עוררין אמונות המועברות תרבותית ונהיים בעיוורון הסוכנים שלהן, אנחנו נשארים ילדים, מוסרית ורוחנית. מכיוון שהמוח שלנו הותנה ואנחנו לא מסוגלים לפקפק בהתנייה, אנו מתקשים להתבגר או לתרום את המתנות הייחודיות שלנו. השיר שלנו עלול למות בתוכנו מבלי להיות אי פעם מושר במלואו, והאובדן הוא של כולם,במיוחד של עצמנו.
חשיבות עזיבת הבית
אם אנחנו רוצים להבשיל מבחינה רוחנית ומוסרית, ואם אנחנו רוצים להזין בתוכנו את הזרעים של אינטליגנציה, חמלה, וחופש, אנחנו חייבים לתרגל הטלת ספק בהנחות היסוד של המשפחה והתרבות שלתוכן נולדנו. דבר זה כבר הובן במשך מאות שנים כמהותי הן להתעוררות רוחנית אישית והן להתקדמות חברתית.בבודהיזם, זה נקרא "לעזוב את הבית". ישו מתייחס לאותו נוהג כאשר הוא שואל רטורית, "מי היא אמי? ומי הם אחי?" (מתי 12:47) וכאשר הוא אומר, "אין איש אשר עזב בית. . . למעני ולמען הבשורה, שלא יקבל כעת,בזמן הזה, פי מאה… ובעולם הבא – חיי נצח". (מרקוס 10:29-30)
עזיבת הבית היא שם הקיצור הבודהיסטי לתרגול הרוחני של חקירת ערכי החברה שלנו ואימוץ מערכת גבוהה יותר של ערכים. הדבר חיוני להתקדמות רוחנית מכיוון שהוא מביא את הבגרות שיכולה להוביל לתודעה גבוהה יותר, לחמלה רבה יותר, ובסופו של דבר, לחופש מן האשליה של היותנו עצמי נפרד ומהסבל והאלימות שאשליה זאת גורמת בהכרח. בהרהור במודע ובחקירת השקפת העולם ומנהגיהם של ההורים, המשפחה,והתרבות שלנו, אנחנו הופכים את עזיבת הבית ליסוד חיוני ולתנאי הכרחי לצמיחה הרוחנית שלנו ולהתחייבות למה שג'וזף קמפבל כינה "המסע של הגיבור". מסעו של הגיבור הוא החיפוש הרוחני המודע בין תרבויות בו אנו עוזבים את המסגרת של בית ותרבות, מתחייבים למסע פנימי (ובדרך כלל חיצוני) ומשיגים הבנה גבוהה יותר,ולאחר מכן חוזרים אל התרבות שלנו עם כוחות חדשים לשנות, להחיות, ולרומם את הקהילה שלנו דרך הצמיחה הפנימית שהושגה במסענו. בהטלת ספק במנהג הבסיסי והמגדיר ביותר של התרבות שלנו, זה של כליאה והתאכזרות אל חיות לשם מזון, אנחנו מתרגלים עזיבת בית ויוצאים למסע רוחני שיעמיד אותנו למעשה בעימות עם ערכי התרבות שלנו, אבל שבאותו זמן מאפשר לנו להיות גיבורים שיכולים לעזור לרומם ולשנות את התרבות החולה שלנו. על ידי הכרת והבנת האלימות הטבועה בטקסי הארוחה בתרבות שלנו ואימוץ תזונה צמחית במודע, כשאנו הופכים לקול עבור אלה שאין להם קול, נוכל להשיג חמלה ואושר רבים יותר ולחיות באופן מלא יותר את האמת של הקשר ההדדי שלנו עם כל החי. בכך אנו מקיימים את העקרונות האוניברסליים המקדמים אינטליגנציה, הרמוניה, והתעוררות רוחנית. החיים שלנו יכולים להפוך להיות שדה של חופש ושלום כשאנו מעמיקים את ההבנה שלנו של הקדושה והתלות ההדדית של כל היצורים החיים, ומתרגלים אי-שיתוף פעולה עם הכוחות שרואים יצורים כסחורות בלבד. באמצעות הטלת ספק בהתנייה המורשת התרבותית שלנו למַצרֵך (להפוך למצרך), להתעלל, ולאכול חיות, אנחנו לוקחים את הצעד הגדול ביותר שאנחנו יכולים כדי לעזוב בית, להפוך למבוגרים אחראים, ולהתבגר מבחינה רוחנית; ועל ידי עזרה פעילה לאחרים לעשות את אותו הדבר, אנחנו חוזרים הביתה עם מסר משחרר של חמלה ואמת שיכול לתת השראה ולברך אחרים. על ידי עזיבת הבית אנחנו יכולים למצוא את הבית האמיתי שלנו, לתרום להתקדמות חברתית, ולעזור לתת לחיות עימן אנו חולקים את כדור הארץ היקר הזדמנות להיות גם כן שוב בבית.
כוחו של לחץ חברתי
כפי שאנו רואים, האמונה הנפוצה בתרבותנו באכילה, שליטה, והמצרה של בעלי חיים היא ירושה חיה, מועברת מדור אחד לבא דרך הטקס המשותף החזק ביותר שלנו, אכילת ארוחות. לרובנו, אם נישאל מדוע אנו אוכלים בשר, יהיו שלוש סיבות בסיסיות: אנחנו צריכים את החלבון, כולם עושים את זה, וזה טעים. הסיבה הראשונה היא דוגמה טובה של אמונה העוברת בירושה. נאמר לנו מן הילדות שאנחנו צריכים חלבון מן החי, ואנו מאמינים בזה למרות הראיות המכריעות הנגדיות. יחד עם אינדוקטרינציה עמוקה זו כי אנחנו חייבים לאכול חיות, אשר נוכל לפקפק בה באמצעות תרגול עזיבת הבית, שתי הסיבות העיקריות האחרות לכך שאנשים כיום אוכלים חיות מסתכמות בלחץ חברתי וטעם.
אנחנו בני האדם רגישים מאוד ללחץ חברתי. אנחנו מוקפים בתרבות של אכילת-כל כמו שדגים חיים מוקפים במים. אנחנו רוצים להשתלב ולהיות חלק מהקבוצה שאיתה אנו מזדהים, ולכן אין זה סביר שנבחן ברצינות את הנוהג הנפוץ תרבותית של אכילת מזון מבעלי חיים. ארוחות נושאות משמעות חברתית חזקה, ואנו חוששים כי אחרים עלולים להיפגע או להיעלב או לא לאהוב אותנו אם נלך נגד סטטוס קוו המזון. אנו מודעים לכך שעל ידי אי אכילת מזונות מן החי, אנחנו ניראה כמאיימים ומעבירים ביקורת במרומז על הרוב המכריע של אנשים סביבנו שכן אוכלים אותם. מפני שאנחנו באופן טבעי רוצים לרצות את החברים, המשפחה, הקולגות, ועמיתינו לעבודה ולהתקבל על ידם, אנחנו יודעים אינסטינקטיבית לא לפקפק בנוהג כה עיקרי כמו אכילת מזונות מן החי במהלך ארוחות משותפות שהן כל כך בסיסיות במערכות היחסים שלנו. מדברים על כמה טעים האוכל,מחליפים מתכונים, מבשלים ביחד, יוצאים למסעות דיג, מטיילים יחד, חולקים מסעדות אהובות, נרגעים ונהנים בברביקיו של הכנסייה: זה מדהים לראות איך חיי החברה שלנו סובבים סביב אוכל משותף, ואין דבר מטריד יותר באופן פוטנציאלי לכל זה מאשר דחיית הכליאה וההרג של בעלי חיים חסרי מגן, המהווים את הבסיס של הארוחות שלנו. אין דבר חתרני יותר לתרבות הרעייה שלנו מאשר סירוב לראות חיות כסחורות – או, באופן מוחשי יותר, סירוב לאכול מזונות מן החי. אנחנו יודעים את זה בעצמות שלנו, והלחץ החברתי להשתלב ולאכול מה שכולם אוכלים הוא בלתי פוסק.
בנוסף ללחץ החברתי הזה ישנו לחץ שיווקי שמגיע ישירות מתעשיות המזון מבעלי חיים. תעשיות הבשר,החלב, והביצים ידועות לשמצה באגרסיביות בשיווק המוצרים שלהם, המתמקדות בילדים ובאנשי מקצוע בתחום הבריאות בפרט. זה ידוע היטב, למשל, כי תעשיית החלב מספקת בחינם "חומרים חינוכיים" לבתי ספר במשך עשרות שנים אשר בלי בושה מקדמים מכירות מוצרי חלב. תעשיות מזון מבעלי חיים גם מטפחות יחסים חמים עם התזונאי/ת או הדיאטקנ/ית המקצועי/ת ועם אגודות רפואיות על ידי מתן חסות לתוכניות לימוד ומחקרים ובדרכים אחרות עוזרות להם כלכלית. אגודות אלו כמובן מחזירות טובה על ידי המלצה על – או לפחות אי הטלת ספק – בנוהג של אכילת מזון מן החי. אנחנו מוקפים בתמונות ומסרים בתקשורת המקדמים אכילה של בשר, מוצרי חלב, וביצים. מסעדות מזון מהיר המבוססות על בשר נמצאות בכל מקום בנוף התרבותי שלנו, והן מבזבזות מיליארדי דולרים בשנה בפרסום וקידום המוצרים שלהן. מקדונלד'ס, למשל,מוציאה לפי דיווחים שונים כ 500 מיליון דולר על קמפיין מודעה אחד בלבד, ואילו המכון הלאומי לסרטן מוציא רק כמיליון דולר בשנה כדי לקדם אכילת חמש מנות יומיות של פירות וירקות. תעשיית החלב מוציאה מאות מיליונים בקמפיינים היעילים שלה, ואף מקבלת סיוע פיננסי ומשפטי מן הממשלה הפדרלית כדי לקדם את המוצרים שלה!
מזון הוא התעשייה הגדולה ביותר בארה"ב, והיא נשלטת על ידי יצרני בשר, חלב, וביצים. בתור צרכנים פוטנציאליים, אנחנו מופגזים כל הזמן במסרים עדינים ושאינם כה עדינים לקנות את המוצרים שלהם. מקדמי המכירות הגדולים ביותר של תעשיות הבשר, החלב, והביצים הינם, כמובן, ההורים שלנו, המשפחות,השכנים, והמורים כשאנו גדלים, ועמיתינו, משפחותינו, וחברינו ככל שאנו מזדקנים. אנחנו מפנימים את זה ויוצרים תמונה עצמית – של מישהו שאוכל כרגיל ונהנה ממאכלים מסוימים – אשר קובעת את התנהגותנו.תעשיית הפרסום למדה מזמן כי, בעוד אנו מתנגדים לניסיונות להשפיע עלינו ישירות, אנו מושפעים בקלות כאשר אנו יכולים להגיע לכדי הזדהות עם דמות מסוימת. ברגע שאנו מזדהים עם התמונה, התעשייה צריכה רק לתפעל את התמונה כדי לתפעל את התנהגותנו. בצפייתנו בתמונות המתארות "אמריקאים מצליחים" אוכלים מזונות מסוימים, למשל, אנחנו באופן טבעי רוצים לקנות את אותם מזונות כי אנו מדמיינים את עצמנו כאמריקאים מוצלחים גם כן. בדרך זו, תיכנות ופירסום בתקשורת ההמונים עובדים יד ביד ליצור ביקוש חזק ואמין למוצרים מסוימים.
יש לציין, כי מקור יסודי אחר ללחץ לאכול מזונות מן החי הוא הממסד הרפואי, אשר מראה סלידה כמעט אוניברסלית כלפי דיאטות על בסיס צמחי. רפואה היא התעשייה השנייה בגודלה בארה"ב אחרי תעשיית האוכל,ותעשיית התרופות, כמו תעשיית המזון המהיר, מוציאה סכומי עתק על פרסום לקידום מוצריה. עם השקעתה הענקית בבתי חולים, מחקר, ציוד, רופאים, בתי ספר לרפואה, ובהיבטים האחרים של המבנה המסיבי שלה,התעשייה הרפואית (וענף הבנקאות אורב מייד אחר כך) דורשת מבול רציף ואמין של אנשים חולים. זה מובן לפתע פתאום מדוע כל כך הרבה אמצעים משמשים כדי להרתיע אנשים מלחקור את הדרך של אכילת-כל שלהם, למרות ההוכחות החותכות כי היינו הרבה יותר בריאים ופחות צרכנים אמינים של מוצרים ושירותים רפואיים אם היינו נוטשים מזונות מן החי.
לפיכך, לחץ חברתי של חברים, משפחה, ועמיתים ביחד עם לחץ השוק מתעשיות המזון והרפואה מפעילים כוח עוצמתי על כולנו לאכול מזונות מבעלי חיים ומדכאים את המודעות שלנו להשלכות של הפעולות שלנו.כוחות השפעה אלה בחיינו לא רוצים שנעזוב את הבית ונחשוב בעצמנו על מה אנחנו אוכלים ומהן התוצאות של בחירות המזון שלנו. זו האירוניה בשיאה שבתוך כל הלחץ הזה, אנו עלולים להגיב בכעס לאנשים המפקפקים באכילה שלנו של מזונות מן החי עם, "אל תגיד לי מה לאכול!"
כבר אמרו לנו, ועדיין אומרים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, מה לאכול.
אנו יכולים לראות כי מבחינה היסטורית, לחץ חברתי היה גורם חזק בפיגור התקדמות חברתית ובקידום גזענות,חוסר סובלנות, אלימות, ומלחמה. בזמן שגינונים חברתיים בהחלט יכולים להשפיע עלינו בדרכים חיוביות, זה ברור שהם גם משפיעים עלינו בדרכים שליליות רבות. לחצים חברתיים בקרב נערים מתבגרים הם גורמים רבי עוצמה, למשל, בעידוד שימוש באלכוהול וסמים, בראיית נערות כאובייקטים מיניים, ובהדבקת סטיגמות להומוסקסואליות, אשר דוחפים חלק מהנערים אל ייאוש והתאבדות. זה ידוע היטב כי בגרמניה הנאצית, לחץ חברתי שיחק תפקיד מפתח ביכולת של אדולף היטלר לבסס את כוחו, להרוג מיליוני יהודים, צוענים,קומוניסטים, והומוסקסואלים, ולצאת למלחמה נגד מיליוני אחרים. ציד המכשפות בימי הביניים באירופה שהתחולל במשך כמה מאות שנים, החריד נשים והרג בפראות עשרות אלפי בני אדם, הוא דוגמה עגומה במיוחד של הכוח הנורא שלחץ חברתי יכול להפעיל. לחץ חברתי היה בהחלט השפעה חזקה ערב מלחמת האזרחים בדרום, מחזק את העמדות הגזעניות הלבנות שעבדות דרשה עם סטריאוטיפים וטקסים חברתיים שאישרו עליונות לבנה.
היום, לחץ חברתי הוא מהותי באופן דומה בהכרזת עמדות גזעניות כלפי מינים אחרים (speciesism), לפיהן חיות הן שלנו למאכל, לבוש, ושימוש. סטריאוטיפים של חיות המשמשות למזון הן שליליים במיוחד, מסמאים אותנו לגמרי לגבי האינטליגנציה והיופי של חזירים, פרות, תרנגולות, תרנגולי הודו, דגים ובעלי חיים אחרים.טקסים חברתיים של שליטה, כמו רודיאו, קרקסים, וגני חיות, כולם מחזקים את טקסי היומיום של שליטה והדרה המכונים ארוחות. האינטנסיביות של לחץ חברתי זה להתעללות קולקטיבית בחיות היא עצומה: אפילו חברי הקו קלוקס קלאן הנלהבים ביותר לא שורפים צלבים שלוש פעמים ביום!
לעתים קרובות אנו מוצאים כי אם אנחנו לא משתתפים באכילת ובשליטה בבעלי חיים, מקמטים לעברנו את המצח ומדירים אותנו במגוון של דרכים. הלחץ כנראה יהיה נראה יותר לעין בתרבות הקאובוי של ויומינג מאשר בתרבות העירונית של שיקגו, אך אף על פי כן הלחצים הם נרחבים ועבור רבים מאיתנו, פשוט מפחידים מכדי להתנגד להם, במיוחד כשהם באים מכיוון בני משפחה או עמיתים שאותם אנחנו מנסים לרצות.
הרהורים על טעם
מלבד אינדוקטרינצית תינוקות ולחצי חברה ושוק, ישנו הגורם השלישי אשר מניע אנשים לאכול מזונות מן החי:הטעם. האם הריח של בישול בשר – הריח המוכר של צלי בקר, למשל – הוא באמת טוב, או שמא הוא מעורר זיכרונות ילדות שהם טובים? הריח עשוי לעורר את המטבח של אמא שלנו ואת התחושה החמימה של אהבה שקיבלנו דרך הבישול הביתי שלה. אם בן הזוג שלנו רוצה לאכול תזונה צמחית ומכין ירק מוקפץ עם טמפה ותפוחי אדמה אפויים, אנחנו עלולים לחשוב שזה לא מריח טוב כל כך כי אף פעם לא הרחנו זאת במטבח של אמא שלנו. אנחנו נתנגד לארוחה ונפעיל לחץ חברתי על בן / בת הזוג הצמחוני/ת שלנו לחזור ל"אוכל אמיתי."
זה נכון אולי, כמו שאומר הפתגם הישן, כי על טעם וריח אין להתווכח, אבל למרות זאת אפשר להרהר בהם.בהרהור לגבי הטעם של מזונות מן החי, כמה דברים מתבהרים מיד.
אחד הוא שאנחנו מתעבים לאכול בשר בצורתו הטבעית. כמה אירוני! בניגוד למזון צמחי, אשר לעתים קרובות טעים לנו כאשר הוא לא מבושל, בשר חי בעצם מגעיל אותנו. הוא כמעט תמיד מבושל ומוכן בקפידה על מנת להפוך למזון עבורנו בני האדם, בניגוד לבשר נא, דם, קשקשים, עור, עצמות, ואיברים אשר נבלעים על ידי אוכלי כל וטורפים טבעיים. אם היינו חייבים לאכול בשר נא טבעי או לא לאכול בשר כלל, אני חושד שכולנו היינו הופכים לצמחוניים מיד.
דבר נוסף שאנו מבחינים בו הוא שאנחנו לא אוהבים את הבשר אם הוא ספוג בדם, אפילו אם הוא מבושל.הסיבה העיקרית שחיות סובלות באופן נורא כל כך בבתי המטבחיים היא שהן חייבות להיות בחיים כאשר גרונן משוסע כך שליבן הפועם-עדיין יוכל לשאוב את הדם מתוך גופן ולייבש חלקית את בשרן. אם הן נהרגו על ידי אמצעים אחרים ולאחר מכן הגופות שלהם נבתרו, הבשר יהיה שטוף כל כך בדם שאיש לא ירצה לאכול אותו.עובדה אחת שאנחנו לא שוקלים בדרך כלל היא כי בשר מרוקן מדם ומבושל היטב שאנו נועצים בו את שינינו הינו חדור מוצרי פסולת של התאים שמרכיבים את הבשר. מוצרי פסולת אלה, או שתנן, הם חלק בלתי נפרד מן הבשר, וזרמו לתוך הדם כאשר החיה נשחטה, כדי להיות מסוננים הלאה מהדם על ידי הכליות ומופרשים כשתן. למעשה, מה שנותן לבשר את הטעם הייחודי וכנראה מעורר התיאבון שלו הוא השתנן המבושל בבשר. מלוח ו"בשרי", שתנן נותן לבשר את הטעם שאנו מייחסים לאוכל יוקרתי ולברביקיו מהנה.
הדבר הרביעי שאנו מבחינים בו לגבי הטעם של מוצרים מן החי הוא שבדרכים רבות, ככל שאנו מסווים אותו ומסתירים אותו יותר, כך אנו יותר אוהבים אותו. אנחנו מבשלים בשר וביצים ומוסיפים מלח, פלפל, תבלינים,עשבי תיבול, וכל מיני משפרי טעם. רוב הגבינות דורשות את בישול חלב החיות, ובלי כל המלח המוסף, רוב הגבינות לא היו מעוררות תיאבון אצל רוב האנשים. אנו מוסיפים כל מיני חומרי טעם ופירות וסוכרים כדי להפוך שמנת וחלב למושכים יותר בגלידה, שוקולד חלב, ויוגורטים בטעמים. אנחנו קוברים כתיתה מומלחת,מעושנת, מבשר טחון ומרוכך בין פרוסות עגבניות, בצל, חסה, חרדל, קטשופ, ומיונז. אנחנו צריכים לשאול,האם זהו באמת הטעם של הבשר ומוצרי בעלי חיים שאנחנו נהנים ממנו כל כך? או שזה בעצם מכל הרטבים על בסיס צמחי, התבלינים, והתוספות שמסווים ומשפרים את הטעם של מוצרים מהחי שלחצו עלינו לאכול?
מלבד בתבלינים, ההמבורגר קבור היטב גם בתעמולה; מקדונלד'ס אומר לילדינו שהוא הגיע מ"שדה ההמבורגר."
כאשר מבושלים ומוסווים כראוי, לבשר חיות, לביצים, ולמוצרי חלב יש גורם טעם אחד האופייני להם: הם גבוהים בשומן רווי. נראה שאנחנו בני האדם מפתחים בקלות את התשוקה למזונות שמנים ושומניים, ומאכלים מבעלי חיים נוטים למלא את תשוקת הטעם הזו, למרות שמזונות צמחיים יכולים בהחלט להיות מוכנים בדרכים שמנות ומוקרמות אם כך נרצה, בלי כל הכולסטרול הרעיל של מזונות מהחי. מכיוון ששילוב השומן והשתנן המבושלים לא יכול להיות משוחזר במזונות מן הצומח, יש בהחלט טעמים ומרקמים במזונות מהחי שאינם משוכפלים במדויק במזונות מן הצומח, אך הרבה מתחליפי הבשר לאחרונה קרובים להפליא. עם זאת, רוב האנשים אשר גודלו כאוכלי-כל ועברו לתזונה צמחית במשך לפחות שנה או שנתיים לא מוצאים שום דבר אטרקטיבי בטעם או במרקם של מזונות מן החי. מהניסיון שלי הם לא משתוקקים להם בכלל, אלא מוצאים אותם יותר ויותר מגעילים.
לדברי ד"ר ניל ברנרד, "אחד הגילויים המפתיעים ביותר במדע של התיאבון הוא כי טעמים דורשים תחזוקה."מכיוון שתאי הטעם שלנו מתחדשים בערך כל שלושה שבועות, הוא מציין כי "שבועיים או שלושה הם כל מה שנדרש" עבור תאי הטעם שלנו לשכוח את הטעם של מזונות מן החי, וכי הדבר יחסל את רוב ההשתוקקות שלנו עבורם, כיוון שתאי הטעם החדשים יהיו רגילים רק לטעמים של מזונות מהצומח. התשוקה שיש לנו למזונות מן החי היא מותנה ומתוחזקת על ידי חזרה, והדיאטה הטיפוסית שלנו – הגבוהה בשומן מן החי, בחלבון מן החי,ובכולסטרול – היא ביסודה רעילה לפיזיולוגיה שלנו.
אולם חיסול של תשוקות אינו כל כך פשוט כנראה. כמו שניל ברנרד מציג ב"לשבור את פיתוי המזון", גוף הולך וגדל של מחקר מדגים כי בשר ובמיוחד גבינה הם ממכרים פיזית. כאשר היא מתעכלת, גבינה משחררת אופיאטים (חומרים מרגיעים) הנקראים קסו-מורפינים וכמו כן כימיקל דמוי אמפטמין (ממריץ) הנקרא פנילאתילאמין, הנמצא גם בנקניק. חזיר, טונה, סלאמי, ובשרים אחרים גם מתגלים כממכרים, משום שתרופות חוסמות-אופיאטים מפחיתות את רצון האנשים בהם. מלבד איזו התמכרות פיזית שלא תהיה, נראה שהרבה מהכמיהה למזונות מן החי הינה נפשית ורגשית; הריח של הצלי המתבשל מעלה בזכרון את אמא ובטחון ודימוי עצמי.
אכילת מזון היא דומה מאוד לסקס בכך שהתמונות והעמדות הפנימיות שיש לנו חשובות יותר להנאה שלנו מאשר המציאות הפיזית או האובייקטיבית שבהן אנו משתתפים. הטעם שלנו נקבע, בסופו של דבר, על ידי המוח שלנו. מצאתי באופן אישי כי הערכת הטעם שלי למזונות גדלה לאין שיעור מאז שהתחלתי לאכול תזונה צמחית לפני שלושים שנה, וככל שהשנים עוברות, הטעמים הם עשירים יותר, מגוונים לאין שיעור, וגם טעימים יותר ויותר. רוב הטבעונים שאיתם דיברתי מוצאים שהדבר אמיתי גם בשבילם. יש כנראה שתי סיבות עיקריות לכך.האחת היא כי מזונות מהצומח נוטים להיות מעודנים יותר בטעמיהם מאשר מזונות המבוססים על בעלי חיים.כפי שכבר נאמר, מזונות מן החי הם מלוחים משתנן ומתוספת מלח, והם בדרך כלל מכוסים עם מרככי בשר בעלי טעם חזק, רטבים, תבלינים, ומשפרי טעם. חוש הטעם שלנו יכול להפוך לקהה במקצת על ידי טעמים חזקים, כך שבתחילה תזונה צמחית לעתים נראית תפלה. אך, תוך כמה שבועות, כשבלוטות הטעם שלנו מתחדשות ונהיות רגישות יותר כי הן לא נהממות בצורה כרונית על ידי הטעמים המלאכותיים החזקים המוספים למזונות מן החי, אנחנו הופכים רגישים יותר לטעמם העדין של ירקות, דגנים, קטניות, פירות, וכל הדרכים האינסופיות להכנתם ושילובם. אופקי טעם חדשים נפרשים בלי סוף.
הסיבה האחרת שלמזונות מהצומח יש טעם טוב יותר היא שאנחנו מרגישים יותר טוב כשאנו אוכלים אותם ומהרהרים במקורם. תוך אכילה איטית, אנחנו נהנים לחשוב על הפרדסים והגינות האורגניות שמספקים ירקות,פירות, ודגנים טעימים אלו שאנו אוכלים. אנחנו לומדים להעריך את היופי המופלא כמעט של כרוב וכרובית,את הניחוח של זרעי שומשום קלויים, תפוזים פרוסים, כוסברה קצוצה, ודלעת אפויה, ואת המרקמים הנהדרים של אבוקדו, אפרסמון, קינואה מאודה, וטמפה מוקפצת. אנו אסירי תודה עבור החיבור שאנחנו מרגישים עם האדמה, העננים, הגננים המטפחים, והעונות, והטעמים הם מתנות ערבות לחך שאליהן אנחנו נהנים להיפתח באופן טבעי, כפי שניפתח אל האהוב שלנו בעשיית אהבה ובהערכת האהוב לגמרי. לעומת זאת, אכילת מזונות מן החי נעשית לעתים קרובות במהירות, מבלי להרגיש עמוק לתוך המקור של מזון – משום שמי ירצה להרהר בגיהנום המוחלט שמייצר את הדגים, העוף, הביצים, הגבינה, הסטייקים, הבייקון, הנקניקיות, או ההמבורגרים המעובדים במפעל?
בהרגישנו אשמה, אנחנו פשוט לוקחים את כוח החיים, מבלי באמת להיפתח אליו, כאילו היינו מקיימים יחסי מין עם זונה, מסרבים להכיר בכך שהיא ישות ייחודית ויקרה, ומרחיקים את עצמנו מן הסבל שלה. רק את העונג,בבקשה – כל דבר מעבר לכך יקלקל את ההנאה שלנו. למעשה, הטעם שאנו מהללים במזונות מן החי הוא יותר כמו הסקס שהיינו עושים כאנסים, מכיוון שהזונה כנראה לפחות מסכימה ומרוויחה מהתשוקה שלנו, אבל החיה תמיד מאולצת נגד רצונה להיות מעונה ולהיהרג לשם הטעם והעונג המפוקפק שלנו.
כאשר אנו מהרהרים בטעמים שלנו, אנו יכולים לראות עד כמה הם למעשה מותנים. אבל חשוב יותר, אנו יכולים לראות כיצד הם לחלוטין לא קבילים כסיבות לבצע אלימות נגד יצורים חשים, חסרי מגן. השתוקקות אגוצנטרית להנאה וסיפוק על חשבון אחרים היא האנטיתזה של כלל הזהב ושל כל סטנדרט מוסרי. אנחנו יודעים שזה לא מקובל לפגוע ביודעין ביצורים בעלי יכולת חישה פשוט כדי להשביע את הטעם האישי שלנו. אם אנו רואים אדם אשר המטריה שלו מוצאת חן בעינינו, אנחנו יודעים שזה לא בסדר לתקוף או להרוג את האיש ולגנוב את המטריה רק בגלל שהטעם שלנו מבקש להשיג אותה. או אם אנו רואים אישה שאת גופה אנו מוצאים אטרקטיבי, אנחנו יודעים שזה לא בסדר להכות אותה ולאנוס אותה רק בגלל שאנחנו אולי רוצים לעשות זאת.פעולות אלו הן רעות כי הן גורמות סבל לאחרים ומפרות את השלמות הקדושה שלהם מסיבות אנוכיות גרידא.אנו גם יודעים כי עלינו להתמודד עם השלכות חברתיות ומשפטיות אם אנו מבצעים פעולות כאלה. עם זאת,אם אנחנו רוצים לאכול בשר או חלב או ביצים של חיה כי אנחנו אוהבים את הטעם שלהם – וזה אומר להרוג,להכות, לאנוס, לכלוא, לגנוב, ובדרכים אחרות לפגוע בחיה ולהפר את השלמות הקדושה שלה – מעודדים אותנו באופן מלא לעשות זאת! ההשלכות החברתיות של פגיעה בחיות לשם מזון הן כולן חיוביות. מאחר שהתרבות שלנו מונעת מחיות המשמשות למזון כל ערך אינהרנטי בזכות עצמן, ומגבילה את ערכן לערך שלהן כסחורה למי שהן בבעלותו, לחיות אין הגנה. הזמנת סטייק מעניקה לנו הינהונים מאשרים, והחברים שלנו רבים על צלעות בגריל בפיקניק של המשרד. פעולות המאסר, האונס, הטלת המומים, וההרג נשמרות מוסתרות בקפידה כמו סודות מבישים שיגרמו לנו לחוש מאוד לא בנוח אם היינו צריכים לחזות בהן, או, גרוע מכך, לבצע אותן בעצמנו.
לפני מאתיים שנה בדרום, עבד בהחלט יכול היה להיות מוכה, היה אפשר לגנוב ממנו, לכלוא, לאנוס, להטיל מומים, ולהרוג אותו על ידי האדון או המשגיח שלו ללא נקיפות מצפון; התנהגות כזו היתה מעוּדדת על ידי התרבות והחינוך של המעמד השולט. חינוך זה הקהה רגשות אנושיים טבעיים של חמלה, חיבור, וצדק, דיכא את האינטליגנציה של אנשים, ואיפשר להם לפעול באכזריות בלי תחושה של חרטה. אולם, עמוק בפנים, הם בהחלט ידעו טוב יותר, בדיוק כפי שאנחנו יודעים טוב יותר כיום כאשר אנו מזמינים חביתת גבינה עם בייקון כי אנחנו אוהבים את הטעם. למרות שהאינטליגנציה הטבעית שלנו יודעת שזוהי פעולה בלתי מוסרית באופן עמוק,הידיעה שלנו מדוכאת וליבנו מוקשה כנגד הסבל שתרנגולת, פרה, וחזיר סבלו כדי לספק את הנאת טעמנו החולף והמותנה. אנחנו מעדיפים לא לדעת ונוח לנו עם הידיעה שאף אחד – לא המלצרית, ולא החברים שלנו,וגם לא התקשורת, יזכירו לנו בדרך כלשהי את סבל החיות העצום המתחייב מהביקוש שלנו.
בעלי החיים סובלים הרחק מן העין וזעקותיהם אינן זוכות לתשומת הלב שלנו. אין להם קול כל עוד אנחנו מסרבים להקשיב לליבנו.
מגינים על המבצר
אנו יכולים לראות כי שלושת הסיבות שבשלן אנו אוכלים מזונות מהחי – אינדוקטרינצית תינוקות, לחצי חברה ושוק, וטעם – מחזקות זו את זו ויוצרות שדה כוח מסביב בחירות המזון שלנו אשר, כמו מבצר חסון, מתנגד לכל פלישה. הקירות הם גבוהים, והם מחוזקים היטב.
אולם יתכן שהמצודה אינה כה חזקה כפי שהיא נראית. קודם כל, היא תוחמת אותנו ומעכבת את הדחף הטבעי שלנו להגשים פוטנציאל גבוה יותר ולהתפתח רוחנית. שנית, היא לא מושתתת על האמת של הטבע הבסיסי שלנו, שהוא טוב-לב, וגם לא על תחושת התלות ההדדית שלנו עם יצורים חיים אחרים, והיא משפיעה נגד היכולת שלנו לעורר חוכמה ולחיות בחופש יחד. בלב ליבה של ישותנו אנו כמהים להגיע גבוה יותר בהבנה שלנו ולחיות בשלום ובהרמוניה על האדמה הזאת. חומות המבצר בנויות מאכזריות, הכחשה, בורות, כוח,התנייה, ואנוכיות. והחשוב מכל, הן לא מתוך בחירה שלנו. הן היו, ועודן, נכפות עלינו.
הרווחה – וההישרדות – שלנו תלויות בכך שנראה זאת בבירור ונשליך את שלשלאות השליטה וחוסר המודעות שלנו. על ידי פגיעה וניצול של מיליארדי בעלי חיים, אנו מגבילים את עצמנו מבחינה רוחנית, מבחינה מוסרית,מבחינה רגשית, וקוגניטיבית, ומעוורים את עצמנו ליופי הנוקב, הנוגע ללב של הטבע, של בעלי חיים, וזה של זה. כדי להיות חופשיים, עלינו לתרגל שחרור אחרים. כדי להרגיש אהבה, אנחנו חייבים לתרגל אהבת אחרים.כדי להשיג כבוד עצמי אמיתי, עלינו לכבד אחרים.
החיות ויצורים חסרי קול אחרים, בני האדם הרעבים ועתיד הדורות, מתחננים אלינו לראות: זה על הצלחת שלנו.
דיאטת השלום העולמי 