ביצים: עוד שליטה בנשיות
כמו עם מוצרי חלב, כאשר אנחנו קונים ביצים אנחנו מדרבנים גניבה ואלימות נגד נקבות מנוצלות להחריד ותורמים לזיהום הסביבה, לפתולוגיה חברתית, ולמחלות. בעסקי החקלאות בענף הביצים, אותם עקרונות חלים, אלו שכבר דנו בהם לגבי תעשיית החלב, ומגיעים לקיצוניות נוספת. נקבות בעלות חישה מסוּוגות ומופחתות לכדי יחידות כספיות של ייצור, כלואות בתנאים של צפיפות, לחץ, וטינופת מעבר לכל דמיון, הביצים שלהם נגנבות – ואז, כאשר הן כבר לא מסוגלות לייצר במהירות גבוהה מספיק, הן נהרגות באכזריות.
ביצי תרנגולת הן רעילות לבני אדם באותו אופן של כל המוצרים מן החי. ראשית, הן מורכבות מחלבון מן החי, שומן רווי, וכולסטרול, כל השלושה סותמים עורקים, הופכים דם ורקמות לחומציים, פוגמים במערכת החיסונית, ומתישים את הגוף במגוון של דרכים, כפי שנידון כבר. ביצים, למעשה, הן המנות המרוכזות ביותר של כולסטרול המצויות בסופרמרקטים. שנית, ביצים מרכזות חומרי הדברה רעילים ושאריות כימיות, הורמונליות, וחיידקיות. שלישית, אכילת ביצים היא אכילת תנודות של אומללות, כפי שיתגלה בבירור להלן כשנסתכל על השיטות של ייצור ביצים.
כמו כל בעלי החיים שגופם משמש לייצור מזון עבור שולחנות האוכל שלנו, תרנגולות נתפסות כסחורות בלבד. תרנגולות יחידות בחוות הטלה הן כל כך זולות להחלפה עד כי הן למעשה חסרות ערך וכך גם מתייחסים אליהן. הן מבלות את חייהן בתוך כלובי סוללה, תאי כלא קטנים מתַיל בגובה 35-40 ס"מ וברוחב 45-50 ס"מ שכל אחד מהם מכיל 4-8 תרנגולות ארוזות בצפיפות כך שהן לא יכולות לעולם לפרוש את הכנפיים שלהן. חוטי התיל של הכלובים משפשפים את נוצותיהן ורובן נושרות, משאירים אותן עירומות, פצועות, וחסרות הגנה. ראשיהן, כנפיהן, או רגליהן עלולים להיתקע בין החוטים ובשל כך הן יגוועו ברעב, ואת גופותיהן הנרקבות יסבלו התרנגולות האחרות בכלוב שלהן. רגליהן נחתכות בכאב על ידי חוטים, אשר עלולים להיות מוטבעים בבשרן כאשר רגליהן צומחות סביבם. כלובי הסוללה נערמים ארבע או חמש קומות לגובה, וצואה ושתן מהכלובים העליונים נופלים על ראשיהן ועל גופן של הציפורים שמתחתם, ולבסוף נוחתים בבור אשפה מסריח שלתוכו כמה תרנגולות שהצליחו איכשהו להימלט מהכלא שלהן נפלו ובו הן מתות לאיטן.
כמו בתעשיית החלב, תעשיית הביצים מבוססת על שליטה מוחלטת על הנשיות, ועל מניפולציה של גוף הנקבה למַקסֵם רווחים ללא יחס לאכזריות המקוממת המעורבת בכך. ובגלל שתרנגולות הן קטנות יותר ו"זוכות" להערכה נמוכה יותר אפילו מאשר פרות, הן עוברות התעללות בוטה עוד יותר בחיפוש אחר ביצים זולות. המקור נחתך בגוזלים ממין נקבה באופן שגרתי, פעולה טראומטית ביותר שבה כמחצית המקור נכרת. להב הקיצוץ החם חותך דרך רקמת העצבים הרגישה ביותר במקוריהן, וגורם כאב אקוּטי כל כך עד שקצב הלב של הציפורים עולה ביותר ממאה פעימות בדקה. רבות מתות על המקום. למי ששרדה, הכאב הכרוני מהליך זה עלול להימשך כל חייהן ולהפריע באכילה. האפרוחים הזכרים הם מיותרים, ולכן העובדים משמידים אותם בהמוניהם, או על ידי חניקה וריסוק בשקי פלסטיק גדולים או על ידי השלכתם חיים לתוך מכונות עם להבים מסתובבים כמו לקיצוץ עץ שהופכים אותם מייד למזון תרנגולות או לדשן. מתרנגולות שכבר לא מייצרות מספיק ביצים גם כן נפטרים על ידי זריקתן חיות לתוך הלהבים המסתובבים של מכונות קיצוץ עץ.
תעשיית הביצים מכירה במספר העצום של מחלות ותסמונות שהן אינהרנטיות במערכת לולי הסוללה: מוּמֵי רגליים כואבים, כמו גם כנפיים ורגליים שבורות ומעוקמות מכלובי התיל; מחסור בסידן, רחם נפוח ו"צונח" בשל האילוץ לייצר כמויות גדולות שלא כדרך הטבע של ביצים; אוסטאופורוזיס, שהוא אובדן של רקמת העצם הנגרם ישירות בשל היותן נייחות; תסמונת כבד שומני ותסמונת ראש נפוח בשל איכות מזון ואוויר ירודה והאילוץ לחיות כל הזמן בזוהמה ובלחץ; בעיות ריאה ועין בשל האוויר הספוג באמוניה; איבוד עיניים בניקור על ידי שותפות נואשות לכלוב; וסלמונלה, שבה חצוצרות הרחם של התרנגולת שורצות חיידקי סלמונלה, ומעבירות את הזיהום לצרכנים דרך הביצים. זה מכבר נקבע כי אנטיביוטיקה ניתנת לתרנגולות בלולי סוללה
במאה אחוז מהחוות כדי לשלוט במחלות חיידקיות אשר משגשגות בתנאים מחפירים אלה. אנטיביוטיקה גם מגבירה ייצור ביצים, אבל, כמו בכל היצורים, כולל בני אדם, אנטיביוטיקה מעלה בעיות אחרות, שכן היא משבשת והורגת את חיידקי המעיים הדרושים לעיכול ולהפרשה, ובכך מחלישה את המערכת החיסונית. שאריות חומרי הדברה רעילים במזון, שאריות אנטיביוטיקה, ושאריות חיידקים הורמונליים, כימיים ופתוגניים כולם מתרכזים בשומן ובביצים של תרנגולות אלה, מה שהופך אותם למאוד לא בריאים לאכילה.
לעשרות אלפי התרנגולות הדחוסות בתוך סככת ייצור ביצים אחת אין היכן לזוז ואין דרך לקנן, לקבוע סדר חברתי, או בכל דרך להביע את האינטליגנציה הטבעית או את המטרה שלהן. לוח הזמנים המלאכותי של התאורה שמחזיק אותן בחשיכה כמעט מתמדת, המזון והתרופות נועדו כולם לשם מטרה אחת בלבד: לקצץ בעלויות ולהגדיל את מספר הביצים שמוטלות מהרחם של התרנגולת ומתגלגלות במורד כלוב התיל בעל התחתית המלוכסנת כדי להילקח משם במהירות על גבי הסרט הנע. בלולים מודרניים, מספר זה הוא מעל 250 ביצים בשנה, יותר מפעמיים וחצי מספר הביצים שתרנגולות יטילו תחת תנאים טבעיים יותר. בטבע, תרנגולת היא ספציפית לגבי הקן שלה ולעתים קרובות בוחרת את המקום הנכון להניח בו את הביצה היקרה שלה בשותפות
עם תרנגול. כאשר היא למעשה מטילה את הביצה שלה בקן שהוכן בקפידה, זהו בבירור רגע מלא גאווה וסיפוק עבור התרנגולת. השוו זאת עם התיאור הבא של הטלת ביצים מנקודת מבטה של תרנגולת בכלוב:
התרנגולת המפוחדת מתחיל להיכנס לפאניקה בעודה מחפשת לשווא פרטיות ומקום קינון מתאים בכלוב התיל הצפוף אך החשוף; היא נראית אז כחסרת מודעות לסביבה שלה, נאבקת נגד הכלוב כאילו מנסה להימלט. . . .
קחו רגע כדי לדמיין את עצמכם כתרנגולת מטילה; הבית שלך הוא כלוב צפוף עם רצפת תיל הגורמת לרגליים שלך לכאוב ולהיות מעוותות, אין מקום למתוח אותן או לנפנף בכנפיים שלך והן נעשות חלשות מחוסר פעילות גופנית; אבל באותו הזמן אינך יכולה אף פעם לעמוד בשקט כי תמיד אחת מהחברות העלובות שלך לכלוב צריכה לנוע; אחת מהתרנגולות האחרות תמיד מנקרת אותך ואת לא יכולה להתחמק – אלא על ידי כך שתתני לאחרות לשבת עליך; האוויר מלא אבק ונוצות שנצמדות לצידי הכלוב המרוחים בצואת תרנגולות מהאסירות בכלובים שמעל; קשה לנשום – יש צחנה חונקת של אמוניה באוויר מערימות הזבל מתחת לכלובים ואת כלל לא מרגישה טוב; הזבובים הם בלתי נסבלים למרות חומרי ההדברה שרוססו באוויר ונמהלו באוכל שלך – כדי להרוג את הזחלים לפני שהם בוגרים; המזון – לעולם לא ירוק וטרי – רק לעתים רחוקות משתנה וטעמו תמיד של תוספים כימיים ותרופות הצריכים להחזיק אותך בחיים; בסופו של דבר, למרות העליבות והייסורים שלך, וההמולה המיוסרת של אלפי ציפורים הצווחות מכאב יחד, את מטילה ביצה וצופה בה מתגלגלת ונעלמת; אבל השמחה של הקמת קן, של לידה, של קירקור אל הגוזלים שלך נעדרת – הטלת הביצה היא טקס ריק, מתסכל, ומתיש. (מתוך "ספר התרנגולת" מאת פייג' סמית' וצ'רלס דניאל).
כל חיי המשפחה, החברה והטבע נהרסים. התרנגולות האלה אינן מכירות לא אמהות ולא ילדים, לא חברים ולא אדמה ולא שמש. הן נולדות במדגרות, מקורן נקצץ והן נידונות אז לעבדות בכלוב של ייצור ביצים.
כאשר אוכלוסייה של אלפי תרנגולות בלול הטלה היא בסופו של מחזור ההטלה שלה, התרנגולות יומתו בגז, מכיוון שעל גופן המעונה יש בשר מועט כל כך שהן לא שוות את הטירחה
של להישלח לטבח, או שהן עלולות להיטבח עבור בשר בדרגה נמוכה המשמש למרקי עוף ולמזון חיות מחמד. אולם לעתים קרובות, התרנגולות קודם לכן מונשרות בכוח, כדי לזעזע את גופותיהן לכדי מחזור נוסף של הטלת ביצים. הדבר נעשה על ידי מניעת מזון ומים ומתן שילוב
של תרופות, כולל הורמונים. הרעב הכפוי עלול להימשך עד שבועיים, ובדרך כלל ממית ציפורים רבות בתהליך. לאחר שהן הונשרו בכוח פעם או פעמיים, ובקרוב עומדות להישחט עבור מרק עוף, הציפורים נמשכות בכוח מהכלובים שלהן, מושלכות לתוך משאיות, ונלקחות כדי לפנות מקום לגל הבא של תרנגולות בעבדות. איננו יכולים להיוולד לתוך גיהנום גרוע יותר ביקום הזה מאשר להיות עוף ממין נקבה בחוות ביצים תעשייתית בארצות הברית. (או בכל מקום אחר. ע.צ.)
בלולי חופש-כביכול, התרנגולות בדרך כלל כולן עוברות הסרת מקור, כמו בלולים רגילים, והזכרים כולם נהרגים בברוטליות מייד בלידה. התרנגולות עדיין מטופלות כאובייקטים, נדחפות לייצר, ונהרגות באכזריות כאשר הן כבר לא רווחיות. למונח "מתחם-חופש" יש במפתיע משמעות משפטית מועטה בלבד, ואין אפוא כללים המציינים את כמות השטח שתרנגולת ב"מתחם-חופש" חייבת לקבל, וכך למרות שהכליאה שלהן עשויה להיות קיצונית פחות מבכלובי הסוללה הרגילים, הן בכל זאת בדרך כלל דחוסות יחד בסככות עצומות, מסריחות, שבהן הן מעולם לא רואות אור יום.
רשת הקשרים
פרות ותרנגולות ממין נקבה נשלטות באכזריות על מנת לספק מוצרים שהם חיוניים ובריאים עבור צאצאיהם, קהילתם, ועבור המין שלהם, אך הגורמים למחלות, זיהום, רעב וסבל כאשר הם נצרכים על ידי בני אדם. כאשר אנו גונבים את החלב והביצים שלהן והורגים את ילדיהן, אנחנו
מכינים את התנאים לכך שאותו הדבר יקרה לנו. גורלן של פרות אמהות ואמהות אדם, תינוקות פרה ותינוקות אנושיים, בסופו של דבר נעים במקביל. אם נרשה לתאגידים לגנוב, להשתמש, ולהרוג תינוקות של פרות ותרנגולות, כך יקרה גם לתינוקות שלנו. למעשה, הדבר כבר קורה.
ההשפעות השליליות של צריכת מוצרי חלב וביצים על בריאות הפרט מקושרות לתוצאות שליליות עבור המערכות האקולוגיות בעולם שלנו ועבור התרבות שלנו. הכל קשור. הצריכה של
מוצרי חלב וביצים מקושרת עם: אלרגיות, מחלות עור, סרטן, מחלות לב, שבץ, סוכרת, ורשימה ארוכה של מחלות אחרות; עם ארסנל המוצרים והנהלים המשווקים על ידי התעשייה הרפואית לשם לחימה במחלות מיותרות אלו (שכולן הן מקורות עיקריים של זיהום וחוסר העצמה); עם הרווחים העצומים שנצברו על ידי תעשיות החקלאות, הכימיה, התרופות, והבנקאות מהשליטה שלנו על החיות ממין נקבה; עם אי השוויון וחוסר הצדק החברתי שהדבר מקדם, מוביל לאליטיזם ולסכסוך נוסף; עם ההשפעות על בריאות האדם והסביבה כתוצאה מנגר חקלאי, אשר מרעיל נהרות, הורג דגים, תורם לסרטן, ויוצר גאות אדומה שגורמת מחלות בדרכי הנשימה; עם החיים שאבדו במלחמות על הביקוש הגואה לנפט ובשל ייאוש, כשזכויות למים מגיעות לעסקים חקלאיים עשירים של חלב ותרנגולות במימון בנקים בארה"ב במדינות העולם השלישי בזמן שהעניים עומדים בפני צמא כרוני ומים מזוהמים…
רשת הקשרים סביב הצריכה שלנו של מוצרי חלב וביצים היא עצומה וכוללת את כל היצורים. כאשר אנו ניזונים מחלב וביצים של חיות אחרות, אנחנו ניזונים מהפחד ומהייאוש שלהן, מהאלימות שמנטליות פטריארכלית כופה עליהן באופן שיטתי. אם נסתכל לעומק, נראה כי מנטליות זו מולידה אלימות גם בחיינו. האם עלינו, המייחלים לרחמים, לחופש, ולשמחה, ולחברה נאורה יותר התומכת בשלום ובכבוד לכדור הארץ שלנו ולקדושת כל החי, להיות הסוכנים של אלימות כזו? כאשר אנו יוצרים את הקשר בין הרצון המושפע-תרבותית שלנו לאכול מאכלי חלב וביצים לבין האכזריות כלפי אימהות פגיעות שאליה הדבר מוביל בהכרח, האינטליגנציה והחמלה שלנו מוזנים, ואנחנו מתחילים באופן טבעי לעשות בחירות חדשות. ישנם הרבה תחליפים למוצרי חלב וביצים, והם הופכים לזמינים יותר ויותר ככל שרבים מאיתנו יוצרים קשרים אלה.
החייאת סופיה
שליטה באחרים מחייבת אותנו להתנתק מהם, ומהיבטים של עצמנו גם כן. בניצול פרות חולבות ותרנגולות, אנחנו שולטים בהן לא רק לשם הבשר, העור, העצמות, ושאר חלקי הגוף שלהן שבהם אנו יכולים להשתמש או למכור; אנחנו במכוון מנצלים את הרחם ובלוטות החלב שלהן.
חילול בלתי אנושי זה של הפונקציות האינטימיות ביותר ומעניקות החיים של העיקרון הנשי, העיקרון של לידת חיים חדשים ושל הזנת חיים אלו ברכּות, ייתכן שפוגע בנו באופן עמוק כפי שהוא פוגע בפרות, אם כי הפצעים שלנו עשויים להיות פחות ברורים. מורים רוחניים רבים ציינו כי כאשר אנו פוגעים באחרים, אנו פוגעים בעצמנו עוד יותר. ליבו הקשיח של הרוצח והנצלן הוא כשלעצמו עונש נורא בגלל שהוא אובדן רגישות ליופי ולקדושתם של החיים. אובדן זה הוא אולי בלתי נראה, אבל החיים עצמם, משוריינים, אלימים, תחרותיים, נחווים כמאבק של נפרדות ופחד בסיסי, ויחסיהם עם אחרים הינם מורעלים.
על ידי שעבוד וניצול באכזריות של פרות אימהות ותינוקות בתעשיית החלב, אנחנו תוקפים ופוצעים את הנשיות המקודשת בתוך עצמנו כמו גם בטבע. זוהי התקפה על המהות שלנו, על חוש טיפוח החיים וההגנה על הפּגיע. אלה הם זרעים שבאמת נורא לזרוע, משום שהעיקרון הנשי בתוך כולנו הוא מקום מושבם של טוב-לב-אוהב, פתיחות, אכפתיות, והדחף לטפח ולהגן. בתקיפת העיקרון הנשי הפנימי שלנו, אנו הופכים להיות כתרבות קשיחים יותר ומופרדים, תחרותיים, תוקפניים, ומרוכזים בעצמנו. למרבה האירוניה, אנו הופכים בעצמנו לסחורות, מבוקרים ומשועבדים על ידי מערכת שיצרנו בעצמנו, אולם איננו מבינים זאת כי חונכנו להתנתק. אנחנו לומדים לכסות את האוזניים שלנו כדי לחסום את הזעקות העגומות של פרות אימהות במחלבות. אנחנו חוסמים את זעקות אימהות האדם שתינוקותיהן נלקחים מהם- אלפים בכל יום– בשל רעב שהיה יכול להימנע בקלות. אנחנו חוסמים את זעקות האימהות שתינוקותיהן נהרגים על ידי פצצות וכדורים שנורו על ידי בנים המשרתים במכונת המוות הצבאית. מי ישמע או ישים לב לזעקות שלנו אם אנחנו לא נשים לב לצעקות של אימהות אלה?
שיחרור וכיבוד העיקרון הנשי היא אולי המשימה הדחופה ביותר באבולוציה של התרבות שלנו לקראת שלום, קַיָּמוּת, ובגרות רוחנית. העיקרון הנשי, בכל התרבויות, דואג במהותו לטיפוח, פתיחות, יצירת קשרים, אינטואיציה, והבאת חיים חדשים. בתרבות הרעייה שלנו, תכונות אלו אינן מכובדות מפני שהעבודה של רעיית בעלי חיים מחייבת גברים להפוך לקשים ואכזריים, ולהדגיש את הנפרדות והעליונות שלהם על בעלי חיים, על הטבע, ועל התהליכים מעניקי-החיים של הנשיות. הדבר הוביל למנטליות פטריארכלית העוסקת בעיקר בשליטה, בקרה, הפרדה, ניתוח רציונלי, חיפצוּן, מלחמה, והרג. ההצהרה הבסיסית של מנטליות זו בענייני בני אדם נובעת מאוריינטצית הרעייה הבסיסית שלה כלפי בעלי חיים, שהיא כל דאלים גבר (או בתרגום חופשי- כוח נותן זכות, או כוח מצדיק. ע.צ.) ובכל זאת העיקרון הנשי הינו עדיין חי, נכסף, ואהוב, מפני שאנחנו יודעים ברבדים העמוקים ביותר כי זהו היבט חיוני של מהות הטבע שלנו.
ההוקרה של הקדושה הנשית מתחילה לפני אלפי שנים, עוד מלפני עלייתה של תרבות הרעייה שלנו, ואנחנו עדיין זוכרים אותה למרות שהאֵלוֹת העתיקות כבר הוחלפו ידי האלוהויות הגבריות המובהקות שכיום מוכרות על ידי הדת המערבית והמדע הקונבנציונלי, אלוהים / יהוה ורציונליזציה. המונח היווני לצלע השלישית של השילוש הקדוש, רוח הקודש – "איה סופיה”, או החוכמה הקדושה – היה נקבי (מבחינה לשונית), אך משמעות זו אבדה כאשר תורגם מאוחר יותר ללטינית כמונח הזכרי "ספיריטוס סנקטוס”, מה שהפך את כל שלושת ההיבטים של השילוש הקדוש הנוצרי לגבריים – לרעת נשים, חיות, טבע, והעומק הרוחני של התרבות שלנו. האובדן של סופיה – החוכמה הקדושה – היה בלתי נמנע כאשר השליטה והאלימות הגברית הנדרשות בשל חיפצוּן חיות המשיכו להתפשט ולהתעצם. אבל סופיה, למרות שהודחקה, לא יכולה היתה למות לעולם, והמשיכה לחיות, מחופשת למרי, לביאטריס, ולפָּרַקלֵט, מונח נוסף לרוח הקודש, שביוונית משמעו "מנחמת". צורה אחת שבה זה מתבטא היא האבטיפוס העמיד של הפֵיה הסנדקית, המסמלת את תהליך הנשיות הנדיבה המתווכת בין עולמות גלויים ובלתי נראים.
פילוֹ-סופיה, אשר פשוטה כמשמעה היא "אהבת החוכמה", היתה במקור חיפוש אחר סופיה כחוכמה אינטואיטיבית שתהיה משחררת ומשמעותית מבחינה רוחנית. אולם, כאשר העיקרון והאינטואיציה הנשיים הפכו לנדושים ומבוזים יותר ויותר, הפילוסופיה המערבית איבדה הרבה מהעומק הפוטנציאלי שלה ובסופו של דבר הפכה לשותפה רדודה למדע.
הסמל של סופיה הוא הכוס, הגביע, או הקֻבַּעַת, אשר, בניגוד לסמל המסורתי של האלוהוּת הזכרית – חרב, חנית, להב, או חזיז -הוא סמל לא אלים ולא מאיים. הכוס מחזיקה, מטפחת, ממלאה, מערבבת, מחברת, ויולדת. הקדירה והקערה מייצגות את הפתיחות הנשית שהיא חיונית לחוכמה אינטואיטיבית ולבגרות רוחנית. הגביע של סופיה הפך בסופו של דבר לתמונה המרכזית באחד מסיפורי היסוד שלנו, זה אודות הגביע הקדוש, שבו אבירים נושאי חרב חיפשו לשווא את הגביע האבוד. ברמות עמוקות, אנו מכירים בכך שמה שאבד היא הגישה הנשית לחוכמה ושגישה גברית לא מאוזנת של רדוקציוניזם לא מרוסן מביאה למלחמה, מחלות, ועיקשות עד כדי הדחקת העיקרון הנשי ודחייה בשאט נפש של השותפות עם החוכמה המחברת, המטפחת, והיוצרת חיים.
במיתוסים, אגדות, שירה, דרמה, אמנות, ועוד ביטויים תרבותיים עמוקים, אנו יכולים לראות את ההתאבלות על האובדן בכל מקום, מאודיסאוס, אורסטס, אנטיגונה, והראמאיאנה דרך פאוסט, גלהאד, ליר, ופרסיפל עד לאפוסים מודרניים כמו מלחמת הכוכבים ושר הטבעות. העצמי האמיתי או הטבע הישועי הקורן הודחק או אבד והוחלף בעצמי כוזב, פרסונה או מסיכה שהיא חסרת ביטחון, מקוטעת, גאה, ומשוכנעת בנפרדות שלה ובצורך למשול ולשלוט. באגדות, דרך אחת שבה הדבר בא לידי ביטוי היא באמצעות מעשיות אבטיפוס שבהן יש שליט עושה-רע אשר גוזל את כס המלוכה ומוביל את המדינה והעם למלחמה, לעוני, ולחורבן. לפעמים אנחנו רואים ארכיטיפ מיתי זה נדחף בתקיפות למציאות בבימת העולם הפוליטי, עם בחירות מזוייפות וההשלכות ההרסניות של ממשלים המקדמים את המנטליות המדכאה והאלימה של הרועה על ידי הפצת מלחמה וקידום האינטרסים של האליטה המיוחסת על חשבונם של אנשים מעוטי יכולת, בעלי חיים, מערכות אקולוגיות, והדורות הבאים.
ברמה סמלית עמוקה יותר, המסיכה והגזלן מייצגים לא רק את האגו החי באשליות והזומם, אלא גם את תרבות הרעייה הילידית שלנו, אשר התפשטה וכבשה תרבויות פחות אגרסיביות ועדיין אוכפת את המנטליות של שליטה ואת הפעולה המרכזית של חיפצוּן ואכילת חיות. הגזלן ממשיך כיום, תוקף טבע, נשים, חיות, ואת הפּגיע תוך כדי שהוא שואף ליצב שליטה בידי האליטה. הוא שואב כוח מהארוחות היומיות הרגילות של הציבור והאלימות המוסתרת בהן. צריכה והרג הפכו לפעילויות מגדירות, מוזנות מהניתוק והאשמה המודחקת המלווים את הדיכוי שלנו של העיקרון הנשי. יצורים שהינם נושאי החיים של עצמם מאולצים לתוך התפקיד של חפצים גרידא, ואנשים ובעלי חיים כאחד הופכים בסופו של דבר ל"דברים". הדרך שבה ציידים, דייגים, ורועים תופשים חיות, הדרך שבה ארגונים תופשים את הטבע, והדרך שבה גברים לומדים בדרך כלל להסתכל על נשים, ושבה נשים בדרך כלל לומדות להיראות על ידי גברים, הן כולן חלק מתהליך זה.
סבל עצום הינו בלתי נמנע בכל זה, מזהם יחסים ושוחק את הרגישות הרוחנית הרואה מעבר לשניוּת החומרנית של "אני-זה" את הנושאים המקודשים שתמיד נוכחים ביצורים חיים. כיחידים וכתרבות, היכולת שלנו לרפא, לשנות, ולהתפתח מעבר למנטליות הישנה והמשחיתה הזו קשורה לבחירות המזון שלנו יותר מלכל דבר אחר. לעשות מדיטציה למען שלום העולם, להתפלל לעולם טוב יותר, ולפעול למען צדק חברתי והגנת הסביבה – תוך כדי המשך רכישת חלב, בשר, וביצים של חיות שעברו התעללות מחרידה – חושף נתק שהוא כל כך יסודי, שהוא הופך את המאמצים שלנו לאבסורדיים, צבועים, ומועדים לכישלון מסוים.
אנחנו שומעים קריאה מהחוכמה הפנימית שלנו לעורר מחדש כבוד כלפי העיקרון הנשי. האם נוכל אי פעם להצליח לענות לקריאה זאת בעודנו כולאים, אונסים, מתעללים, והורגים מיליוני אימהות רק לשם ההנאה שלנו, ממשיכים את הכניעה שלנו ללחץ חברתי ואינדוקטרינציה? הנשיות הפנימית היא האינטואיציה שלנו, הרגישות שלנו, והיכולת שלנו לחוש את התלות ההדדית העמוקה של אירועים ויצורים, והיא חיונית לשלום, חוכמה, שמחה, אינטליגנציה, יצירתיות, והתעוררות רוחנית. עם כל עגל תינוק שנגנב מאימו ונהרג, עם כל ליטר של חלב שנגנב מאימהות משועבדות ושבורות, עם כל דחיפת אקדח הזרע האונס, עם כל ביצה שנגנבת מתרנגולת חסרת אונים ומוטרפת, ועם כל אפרוח תינוק שנהרג או ננעל לכל החיים בכלוב של סיוט גיהנומי, אנחנו הורגים את הנשיות המקודשת בתוך עצמנו. על ידי הזמנת ואכילת מוצרים מתעשיית הרעייה השולטת בנשיות ביד ברזל, אנחנו רומסים את ההזדמנויות שלנו להתבגר לרמות גבוהות יותר של הבנה, רגישות, וחמלה. אנחנו נשארים אירוניים ולא יותר במסע החיפוש שלנו.
הרווחה שלנו תלויה בסופו של דבר ברווחתם של אחרים. על ידי שיחרור ועידוד אחרים אנחנו משוחררים ומעוּדדים. אנחנו אף פעם לא נוכל לנתק את הקשר שלנו לכל שאר היצורים, אולם אנו יכולים להתעלם ממנו ולהפר אותו, תוך שתילת זרעי טרגדיה וסבל. מתן כבוד למקום הטבעי שלנו ברשת החיים על ידי אכילת המזונות המיועדים לנו ישתול זרעים של שפע, אהבה, וחופש, ולא משנה מהי הדת שלנו. התפילות שלנו לשלום יישאו פרי כאשר נחייה את התפילה לשלום, והכי חשוב, כאשר נציע שלום לאלו שנתונים לרחמים שלנו ושגם הם מייחלים לשלום ולחופש לחיות את חייהם ולהגשים את מטרותיהם.
השגת שלום בין בני אדם, מן הבית ועד אל זירת הקרב הבינלאומי, תלויה בהתייחסות זה לזה בכבוד ובטוב-לב. הדבר יהיה אפשרי כאשר תחילה נושיט כבוד וטוב-לב לאלו שנתונים לרחמינו ושאינם יכולים להתנקם בנו. אם אנו כנים בשאיפתנו להגיע לשלום, חופש, וכבוד האדם, אין לנו ברירה אלא להציע זאת לשכנים שלנו, בעלי החיים של כדור הארץ. (וגם לשכנינו בני האדם… ע.צ.) בטיפוח מודעות, אנו יכולים להתעלות מעל ראיית העולם שנכפתה עלינו, שלפיה חיות הן חפצי מזון בלבד. בכך, נוכל לראות צרכנות-יתר, פורנוגרפיה, ואת הניתוק המוביל בנחרצות לעבדוּת ולהרס עצמי – מתאדים. כאשר המנטליות של שליטה ובלעדיות נמוגה, נוכל לרפא מחלוקות של מגדר, גזע ומעמד.
דיאטת השלום העולמי 