"השליטה במחזור הייחום תזמן אפשרויות חדשות לייצור חזירים. השליטה במחזור הנקבות היא החולייה החסרה בגישת פס הייצור." ~ Earl Ainsworth, The Farm Journal, 1976 (ארל איינסוורת, יומן החווה, 1976)
"אין דת ללא אהבה, ואנשים יכולים לדבר כמה שירצו על הדת שלהם, אך אם אינה מלמדת אותם להיות טובים ורחומים לא רק לבני אדם אלא גם לבעלי החיים, היא אינה אלא תרמית." ~אנה סיווֶל, 'היפהפה השחור'
"אומרים שתפיסת הטבע של כל עם היא הקובעת את כל מוסדותיו." ~ראלף וולדו אמרסון, מסות אנגליות
בני תרבות הרעייה*
[*herding – הגם שבטקסט זה אין זו רעייה קלאסית אלא כליאה וגידול בעלי חיים למאכל. אחד הפירושים של השורש ר.ע.ה. בעברית הוא גם שליטה. ר.ג.]
המדע והדת הם מוסדות יסוד של תרבותנו. מגולמים בהם רבים מן האידיאלים שלנו והם תורמים לחיינו ולרווחתנו בקשת רחבה של דרכים. המלה האנגלית מדע, science, גזורה מן המלה הלטינית scire, לדעת, והמלה דת, religion, מן המלה religare, "לקשור לעבר, אחורנית". המלה הראשונה היא ביטוי לתשוקתנו להבין את העולם ואת עצמנו באמצעות ידיעה שיטתית, המלה האחרת היא ביטוי לשאיפתנו לשוב ולהתחבר למקור הרוחני של חיינו ולחיות בהרמוניה זה עם זה ועם המדרגה הגבוהה יותר. גם המדע גם הדת הם מוסדות רבי משקל, המעסיקים כל אחד מיליוני בני אדם ומוציאים מיליארדי דולרים על מפעלים המיועדים כולם, להלכה, להכניס לחיינו מידה רבה יותר של בריאות, רווחה, בטחון, הבנה, משמעות ואושר.
מעטים בלבד יטענו שהמדע והדת אינם מועילים לנו, אך רבים טוענים שגם במלחמות, בהרס ובסבל רב מאוד חלקם של המדע והדת ― שהם לא רק פתרו בעיות אלא גם החריפו בעיות. מדוע? וליתר דיוק, מדוע לא התייחסו האלפים, שביקשו לשפר ולרפא את העולם באמצעות פיתוח המדע או הרוחניות, למנטאליות הטורפנית והאלימה בעליל המתחייבת מבחירות המזון שלנו? לצד התעקשותנו האוניברסאלית שלא להודות בשותפות לאכזריות שבארוחותינו, פועל עוד גורם: הרדוקציוניזם (צמצמנות) שמקדמים רבים ממוסדות המדע והדת המערביים, העושה להסתרתם של קשרים חיוניים.
המהפכה שהתחוללה בתודעת האדם ותחילתה כפי הנראה לפני עשרת אלפים שנה בקירוב, בעיראק, עם ביותם וגידולם של בעלי חיים גדולים למאכל, הייתה מהפכה של צמצמנות. מאפיינה היה פעולת הצמצום הפנימית והחיצונית: צמצום חיות בר רבות עוצמה למכלאות ולשחיטה שגרתית, ואגב כך צמצום הכבוד שרחש האדם לבעלי החיים ולטבע. אבותינו נהפכו לטורפים של טרף מצומצם ― בעלי–חיים שגודלו, שנהפכו למצרך ואז נדקרו וראשם נערף. הם עצמם נהפכו לטורפים מצומצמים ונטולי רגישות הנוטים ליצירת מוסדות דת ומדע מצמצמים באופן דומה, כדי להעניק תוקף לעמדותיהם ולמעשיהם.
תרבויות הרעייה הוותיקות, נוסף על יצירת מערכות הדת והמדע המצמצמות, הולידו גם מערכות כלכלה מצמצמות וטורפניות, שיותר ויותר ראו את בני האדם כיחידות כלכליות והובילו בהדרגה לחוסר שוויון משווע בחלוקת העושר. לפני שלושת אלפים שנה, בכתבים העתיקים ביותר של תרבותנו, כגון הומרוס, התנ"ך וכתבי שומר בכתב היתדות, אנחנו רואים כבר מערכת כלכלית מבוססת היטב הנשלטת בידי מלכים עשירים בעלי בקר הנלחמים על קרקעות לשם גידול בעלי החיים שלהם, בעוד המוני בני האדם מצומצמים למשאבים בלבד, ונלחמים, מייצרים וצורכים לתועלתה של העלית העשירה. המדע בראשיתו נוצל למניפולציה של גזעי בעלי–חיים לשם הגברה מרבית של תפוקת הבשר, החלב והצמר, והדת נוצלה להצדקת המתתם של בעלי החיים למאכל ואף להפיכתה של המתה זאת לציווי. אלה הם המוסדות שירשנו, המוסדות הפועלים כיום וחיים בקרבנו משום שאנחנו מוסיפים לאכול מזונות שמקורם בבעלי חיים שצומצמו.
מועיל להבין שהמדע והדת הקונבנציונליים, המרבים להתנצח בחריפות, למעשה דומים להפליא בהנחות היסוד שלהם. הם שני בניה הגאים של תרבות הרעייה ושניהם נוטים לחזק את המנטאליות הצמצמנית הנחוצה לצאצאי מולידיהם של מדע ודת אלה. מנטאליות זאת דרושה להמשך קיומו של נוהג שיעבודם של בעלי חיים גדולים ואכילתם, ולתמיכה במערכת הכלכלית המבוססת על שלילה, הגבלה וניצול. יחידים הצליחו ומצליחים להתעלות במידה זו או אחרת על המוסדות הללו של דת ומדע, אך המוסדות עצמם ככלל מפעילים לחץ המחזק את הצמצמנות הנחוצה לחברה המגדלת בעלי חיים למאכל. לדוגמה, גם המדע גם הדת עשויים להפיק תועלת עצומה מן העקרון הנשי הלא–צמצמני (סופיה), אך תרבות הרעייה בזה לה והמדע והדת הקונבנציונליים רוחשים לה אי אמון, להוותם.
האב ובניו מצליחים לשעבד את סופיה בראש ובראשונה בגלל ה"קורבן" היומי המתמשך של מיליוני בעלי חיים העולים על שולחננו: הטקס ההמוני המצמצם את האינטליגנציה שלנו ומדכא את תבונתנו המרפאת. כתבונה, סופיה, היא היעד האולטימטיבי גם של המדע גם של הדת, אך הואיל והמדע והדת משרתים את המנטאליות הסמכותנית–צמצמנית של תרבות הרעייה, הם שוללים את התבונה הזאת, ואת התוצאות הרוחניות הטרגיות של שלילה זאת אנו רואים מסביבנו, בכל אשר נפנה.
מדע ועבדוּת
"הפיכת מערכות חיות למכונות לשם צבירת הון לא תיתכן אלא באמצעות מדע צמצמני, המשיג שני דברים.
"מצד אחד הוא ממית את מוסר החמלה שלך, משום שהצמצמנות הופכת מערכות חיות לחלקים דוממים המתחברים מבחוץ ― וצמצמנות זאת יוצרת אז את קהות החושים המוסרית האומרת, ביסודו של דבר: 'אין עליך לדאוג למוסר יחסי הגומלין שלך משום שאין זה אלא צרור חומר הנתון בידיך להתעסק בו.' כאילו שיחקת בפלסטלינה.
"וזה גם מעניק לך בפועל את כוח התפעול לשם השגת יותר חלב מפרה, לייצר יותר בשר דל שומן בפרות, להחזיק פרות במרחב קטן יותר, לשחוט אותן מהר יותר.
"אלה המערכות שההון מנצל באמצעותן את צמצמנות המדע לצבירת הון ולנטילת חיים מיצורים בעלי זכות על חייהם."
—Vandana Shiva, Ph.D.
המדע הקונבנציונלי הצמצמני, הנטוע בלב החלוקה הקרטזית המטעה בין חומר לרוח, שולל מכל וכל את קיומה של מציאות כלשהי מעבר למציאות הניתנת לכימות ממשי. מיתוס מטריאליסטי זה מתעלם מן הרוחניות ומן ההרפתקה המסתורית הקרויה תודעה, ונוטה לצמצם גם בעלי חיים גם בני אדם למכונות הישרדות בלבד, המונעות על ידי כוחות גנטיים וכימיים. מטבעו הוא מחזק את אשליית–השווא שיצורים נאבקים ומתחרים ביקום הנטול כל משמעות או תכלית משל עצמו. הדבר הופך את המדע הצמצמני למכשיר רב עוצמה בידי העלית העשירה והמערך הצבאי–תעשייתי שבו היא שולטת.
כששוללים מבעלי חיים ומהטבע את המשמעות והערך הטבועים בהם ומצמצמים את החיים לתהליכים חומריים, לתכנות גנטי ולהתנייה אופרנטית, משמעותנו, ערכנו ומעמדנו אנו מוגדרים מחדש על פי מידת תועלתנו לתכליתו של המערך הפוליטי/כלכלי. המדע הצמצמני מטפח את העין הקרה והחשבונאית המעניקה תוקף לצמצום יצורים חיים למספרים בניתוח עלות/תועלת הנערך בידי כלכלני התעשייה והאסטרטגים הצבאיים. הדבר מסייע במתן לגיטימציה למנהגה של תרבות הרעייה להפיכת בעלי החיים והטבע למצרך, ובהרחבה ― גם זה את זה ואת עצמנו.
המדע הצמצמני משרת נאמנה את מנטאליות הרעייה. הוא הופך את הניתוק הפתולוגי שבשליטה הגברית בטבע, בבעלי החיים ובבני האדם לצורת אמנות מכובדת ויוקרתית. כיום ביכולתנו להגיע לדכאו ולעמוד באותם בנייני בטון שמדענים נאצים ערכו בהם ניסויים מכאיבים באחיהם בני האדם, בשם המדע. רעיונות העליונות ששימשו להצדקת ניסוייהם האכזריים של הנאצים משמשים להצדקת הניסויים האכזריים שאנחנו עורכים מדי יום ברבבות סמויות של בעלי חיים חסרי הגנה. אילו השגנו אישור כניסה, יכולנו היום לגשת לכל אוניברסיטה מסובסדת או לאלפי מפעלי מחקר פרטיים, צבאיים או ממשלתיים ולחזות במו עינינו בזוועות האכזריות המוצדקות באותו טיעון של עליונות. יכולנו ללכת גם, למשל, ל'ביה"ס של האמריקות' בפורט בנינג, ג'ורגי'ה, ולראות כיצד צבא ארה"ב מאמן חיילים ממדינות אמריקה התיכונה ואמריקה הדרומית בשיטות ההיי–טק החדישות ביותר של עינוי, ביון ודיכוי, המסייעות להן לשלוט ביעילות באזרחיהן לשם קידום ענייניהן של חברות רב–לאומיות והעלית השלטת. הון, בקר, עושר, מלחמה וניצול הטבע, בעלי החיים ובני האדם – כל אלה ניצבים כיום על אותם יסודות כיסודותיהן של תרבויות הרעייה מן העבר. הם מוסיפים להתקיים כיום בצורה טכנולוגית מתוחכמת, בעזרת המיתולוגיה הצמצמנית של המדע.
אין כנראה דבר מחריד יותר מלהיות חסר אונים וכבול, ונתון למבטה של עין קרה ומנוכרת שלא אכפת לה מחוויית הסבל שלנו. זוהי עינו של הרועה המביט בבעלי החיים שברכושו, שאת כולם יתפעל וימית לתועלתו; זוהי עינו של החייל המביט באויביו שמאיימים על הבקר של שליטיו ועל הונם; זוהי עינו של המדען או של עוזר המחקר, שבמתכוון עורך ניסויים מכאיבים ביצורים מרגישים. עין קשה ונטולת חמלה היא גרסה מעוותת וחולה של עין האדם האמיתית, הבורקת בטוב לב, באהבה ובחמלה ובתחושה טבעית של דאגה והזדהות עם כל אחינו הברואים על פני האדמה. העין הקשה אינה נולדת אלא בעקבות אימונים קשים ― האימונים שאנו מגויסים להם למעשה מלידתנו, אימוני ההינתקות מן הזוועות שעל צלחתנו שלוש פעמים ביום. אנחנו למדים להביט בעין נטולת החמלה על כל מי שאינו שייך למין הביולוגי שלנו, לגזע שלנו, למדינה שלנו, למעמד שלנו, למיגדר שלנו, לשבט שלנו, לדת שלנו או לנטייה המינית שלנו, ובעיקר על חזירים, על פרות, על תנים ושאר בעלי חיים שהינם "למאכל" או "מזיקים". כמובן, על מינים מסוימים של חיות "מחמד" אנחנו עשויים להביט בעין טובה יותר; מרתק, למשל, לשמוע מנסייני בעלי חיים על בעלי החיים שהם מסוגלים לערוך עליהם ניסויים בלי נקיפות מצפון. יש מדענים שאינם מסוגלים "לעבוד" אלא על חולדות או עכברים, יש המסוגלים "לעבוד" גם על חתולים אך לא על כלבים או קופים, ויש המסוגלים "לעבוד" על ארנבונים אך לא על חתולים, וכן הלאה. היכן נמתח הקו? ולמה? עבור רוב המדענים, כלרובנו בתרבות זו של גידול בעלי חיים למאכל, בעלי החיים המגודלים למאכל רחוקים מאוד מטווח העין הטובה. ככל שגדלה רגישותנו, מתרחב מעגל החמלה שלנו ואנחנו נתקפים נקיפות לב לגבי הכאבה לקשת רחבה יותר של יצורים חיים, משום שאנו מגלים שעינינו מתרככות ודואגות אפילו לעכברים קטנים, לציפורים, לדגים, לדיונונים ולחרקים. האימון המדעי, שהנריק סקולימובסקי (Henryk Skolimowski) כינהו "היוגה של האובייקטיביות", כופה דרך ראייה הנוטה בדרך כלל להצר את מעגל החמלה שלנו ולדכא את רגישותם לא רק של מדענים אלא של כולנו.
במידה מסוימת המדע מסייע לנו להעריך "חיות מאכל" על ידי ההוכחה, למשל, שלדגים יש תודעה חברתית מפותחת מאוד, שהם חשים כאב ושהם לומדים מהר מאוד להימנע מגירויי כאב, ושלחזירים יש אינטליגנציה מתוחכמת להפתיע, ובכך הם עולים על הכלב וקרובים לשימפנזה. ואולם, השפעתו הכוללת של המדע על רווחת בעלי החיים היא שלילית בעליל. למעשה גם כיום יש עדיין מדענים בעלי השפעה, אשר אף כי אולצו להודות שבעלי החיים חשים כאב ומסוגלים לסבול, בכל זאת מפחיתים מערך הרלוונטיות והעוצמה של סבלם, במידה רבה כפי שטענו מדענים לגבי כושים בתקופת העבדוּת. למן ימיה הראשונים של המהפכה התעשייתית ניצלו מדענים בעלי חיים בניסויים מכאיבים ופטרו את כאבם כעניין חסר חשיבות. במסדרונות המדע עדיין מהדהדת תשובתו הידועה של דקארט לשכנו, שהתלונן על זעקות הכאב של הכלבים שדקארט ערך בהם ניסויים. הוא הצהיר שבעלי החיים, הואיל והם נטולי נשמה רציונאלית, אינם מסוגלים לחוש כאב וזעקותיהם הינן כצלילי החריקה שמשמיע גלגל סובב של טחנת מים. עמדה כזאת היא האנטיתזה המוחלטת ל'כלל הזהב'. על ידי קידום אשליות האובייקטיביות, ההתעלמות, הצמצמנות והמטריאליזם, ועל ידי עידוד החוקרים והציבור לא לייחס חשיבות לסבל שיצורים בעלי תחושות חווים בשם המדע ובידי התרבות שלנו באופן כללי, המדע עשה ועושה טובה עצומה למנטאליות גידול בעלי החיים למאכל, והזיק ומזיק נזק עצום לבעלי החיים. בכך המדע הזיק ומזיק נזק גם לנו, בעלי החיים האנושיים.
נוסף על תרומת המיתוס הצמצמני המנותק שלו לחיזוק המיתוס החברתי של גידול בעלי חיים למאכל, המדע תרם התקנים טכנולוגיים המאפשרים לשליטי חיות מודרניים לשעבד בעלי חיים ולהתעלל בהם בדרכים שאיש לא העלה על דעתו בעבר. משקי החי המתועשים של ימינו ומפעלי השחיטה לא היו אפשריים ללא מכונות מתוחכמות, חומרים קוטלי מזיקים, תרופות, הורמונים, מערכות כליאה, אקדחי הלם ועוד ועוד התקנים טכנולוגיים המכניסים לסיוט מוחשי יצורים חיים שנועדו לרוץ, להתעופף, לשחות, לשחק וליהנות מחייהם בטבע. בניגוד לבני האדם המודרניים התקועים בתאים הממוחשבים הקטנים שלנו, בגורדי שחקים משרדיים, פרות, תרנגולות, דגים וחזירים אינם מסוגלים אפילו להתחיל להבין את המלאכותיות המחרידה שאנחנו כופים עליהם כל חייהם, המתסכלת והזרה להם בתכלית הזרות, רק לשם סיפוק תאוותינו האנוכיות.
המדע הצמצמני מגדיר למעשה את התרבות שלנו כיום ואת הדימוי העצמי שלנו, ואף על פי שאין להתכחש לתרומתו העצומה להתקדמות החומרים ולרווחתנו, הוא נעשה לכוח עצום המשעבד אותנו גם כן. המדע אינו רק מקור להתקנים טכנולוגיים להנאתנו או לשעשועינו, להסחת דעתנו ולהתמכרותנו, או המזהמים את העולם ומסוגלים אף להרסו. הוא ממציא גם התקנים המאפשרים שליטה ישירה בנו, כפי שהמציא התקנים לשליטה ישירה בבעלי החיים. דוגמאות לכך הן מערכות מעקב סמויות, חגורות חשמל ושבבי מחשב הניתנים להטמעה בגופנו לשם מעקב אחר תנועותינו באמצעות GPS, ויש האומרים שבכוחם גם לשלוט בנו באמצעות גרימת עוויתות שרירים מכאיבות, פחד או בלבול נפשי. מיקרו–שבבים כבר נוסו ופותחו בבעלי חיים וגרסאות שלהם מושתלות בהרחבה בבעלי חיים, במשק ובבר, וגם יותר ויותר בבני אדם. על פי העתון "לוס אנג'לס טיימס", מיקרו–שבבים כאלה המוחדרים כיום בבני אדם הלקויים במחלת אלצהיימר ובהפרעות רפואיות אחרות מקיפים נתונים רפואיים ואישיים ה"ניתנים לקריאה באמצעות סריקה, כמו צנצנת ריבה בקופת הסופרמרקט”. בכוחם להפוך אותנו לחפצים, הניתנים בקלות לאיתור ולשליטה, כמו חזירות ממליטות ופרות חולבות שאנחנו בעצמנו מנצלים ואוכלים.
ברמה עמוקה יותר, המדע הצמצמני משעבד אותנו על ידי מתן לגיטימציה אך ורק לידע המבוסס על פוזיטיביזם לוגי ועל ניתוק מוחלט בין העצמי ובין העולם. אמנם יש מדענים פופולאריים הנראים בעיני הציבור כמתקדמים יותר, כהוליסטיים ואפילו כרוחניים, אך רובם דחויים על ידי המפעל המדעי בכללותו, המבוסס על עקרונות החלוקה, הצמצום והניתוח שירש בעסקת חבילה מהורתו, תרבות שעבוד בעלי החיים. אויבו של המדע הוא אויב תרבות שעבוד בעלי החיים, העקרון הנשיי החי בכולנו ובא לידי ביטוי כרמת ידיעה גבוהה יותר מרמת הרציונאליות הבדלנית שהמדע הצמצמני נסמך עליה. המדע, בה במידה שהינו מנותק מתבונת האינטואיציה החומלת, המרפאת, הקושרת–כל, ומן העקרון הנשי, כן הוא נוטה לקדם אכזריות, הרס, שעבוד ומוות.
יצירת מדע המשרת אותנו באמת ובתמים במקום לסכן אותנו, להסיט אותנו ולשלוט בנו מחייבת היסט יסודי באוריינטציה שלנו, הרחק מן המנטאליות הקונבנציונאלית הצמצמנית, המגדירה את החומר הגשמי כראש וראשון ואת התודעה כמשהו הנובע ממנו. כשנחדל, כתרבות, לראות יצורים חיים כעצמים ונראה אותם כנפשות מודעות לחייהן, באופן טבעי ניצור מדע מעצים יותר המבוסס על בכורת התודעה ועל הקשרים הקיימים בין כל היצורים החיים. הדבר מתחיל להתגלות בכתביהם ובעבודותיהם של חוקרים ושל תיאורטיקנים כגון רופרט שלדרייק
(Sheldrake) ורעיון השדות המורפוגנטיים שלו, וכן רוברט ג'אן (Jahn), אליזבת טארג (Targ), אמית גוסוואמי (Goswami), פרד אלן וולף (Wolf), ונדנה שיווה (Shiva), לארי דוסי (Dossey), הרברט בנסון (Benson), דיפאק צ'ופרה (Chopra), פירטיוף קפרה (Fritjof Capra) ואחרים, המבקשים להפוך את המנטאליות הצמצמנית השולטת במדע. קצתם חוקרים את תפקידם של מחשבות, כוונות, רגשות ותפילה בריפוי, קצתם פועלים להארת הקישוריות המערכתית (סיסטמית) וכוחה היסודי של התודעה בקביעת חוויית המציאות הגשמית של האדם. אין זה מפתיע שחוקרים אלה, כמו שווייצר, איינשטיין ואחרים, נוטים לפקפק בהשקפת תרבותנו ובהתייחסותה לבעלי החיים. גישות מעצימות למדע מתגלות גם בבני אדם הפועלים ברמת השטח על פי רעיון 'הטכנולוגיה המתאימה' של גנדי: פיתוח וניצול טכנולוגיות שיתופיות ובנות–קיימא ולא שעבוד קהילות, שעבוד פיננסי או פוליטי, לתעשיות הנפט, החקלאות, הכימיה ואחרות. כדי שגישות הוליסטיות אלה למדע יכו שורש ויתקבלו בקנה מידה נרחב, התרבות שלנו חייבת להתפתח אל מעבר להרגלי האכילה העכשוויים שלה ולמנטאליות גידול בעלי החיים המגדירה אותה ובאופן בלתי נמנע מקדמת צמצמנות מדעית שטחית ונצלנית שעקרון היסוד שלה הוא "חזה ושלוט".
מדענים נאצים רציונאלים פיתחו נשק להשמדה המונית ולשעבוד המוני, כפי שעושים המדענים בימינו: האם איננו רואים שלא זו בלבד שהפרויקטים שלהם מטורפים, אלא שדרך החשיבה שביסודם של פרויקטים אלה מעוותת? היא אינה נסבלת אלא בתרבות כשלנו, שבני האדם בה נוהגים בפועל באותם אופני אדישות ואכזריות על בסיס יומיומי. עד שלא נחדל מלצמצם בעלי חיים לכדי חפצי מאכל, המדע הצמצמני ייעשה יותר ויותר חזק וקטלני משום שבסופו של דבר הוא משקף אותנו. העולם החיצון כולו הוא השתקפות של המציאות הפנימית שלנו, ומלחמה ומצוקה בעולם ייפסקו כשנחסל את המלחמה ואת המצוקה בתוכנו, באוריינטציה הנפשית שלנו ובחיי היומיום שלנו. הנטייה הנפשית לבדלנות ולצמצמנות השוכנת ביסודה של השיטה המדעית הקונבנציונלית, ושכולנו ספגנו מילדותנו, שולטת במלוא עוזה בארוחות התרבות שלנו, חיה בעמדות התרבותיות שלנו, ומשתקפת אלינו בתמונת עולמנו בדמות הכאב והמאבק שאנו חווים וכופים על אחרים.
צמצמנות דתית
כמו המדע המערבי, הדת המערבית הקונבנציונלית התפתחה באותה אווירה של צמצום והפיכת בעלי חיים גדולים למצרכים, וכמותו גם היא בעלת אוריינטציה צמצמנית ביסודה. המסתורין האלוהי האינסופי מצומצם בדרך כלל לדמות סמכות שיפוטית ועל פי רוב דמוית אדם; בני האדם מצומצמים לישויות ארעיות בדידות המרוכזות בעצמן, העשויות להיבחר או להינצל או להיות נידונות לנצח של גיהנום או גן–עדן על סמך תקופת–חיים קצרה אחת; ובדרמה זאת בעלי–החיים, העצים, האקוסיסטמות והטבע כולו מצומצמים ללא יותר מאבזרי–במה חסרי חשיבות. כמו המדע, גם הממסד הדתי עושה לחיזוק השליטה בבעלי החיים, בנשים, בטבע, ולקידום ענייניה של עלית השלטון. כמו המדע, הוא נוטה להיות היררכי, פטריארכאלי ומגביל, וכמותו הוא מצווה עלינו לסמוך לא על תבונתו הפנימית אלא על סמכותו החיצונית. כמו המדע הצמצמני, המתעקש על השסע האובייקטיבי בין עצמי ובין עולם, הדת המערבית הקונבנציונלית מתעקשת על הדואליזם הראשוני בין בורא לבריאה, בין אלוהים ובין העולם. אמונה זאת בנתק יסודי בין האלוהי ובינינו מחזקת את אשליית ההתבדלות שגם המדע הצמצמני מקדם.
מרתקת ומאירת עיניים היא העובדה שבעוד המדע והדת הקונבנציונליים לוחמים זה בזה ללא הפסק ― אחים נצים החולקים מיתולוגיה צמצמנית משותפת ― הרי המדע ההוליסטי מוצא הנחיה רבת תועלת ועתירת השראה, ואישוש, במסורות דתיות מתקדמות ולא–מערביות כגון תיאולוגיית השחרור ומסורות ילידיות רבות וגם במסורות מזרחיות כגון הדאואיזם, בודהיזם המהאיינה, הסיקים וּודנטה. רוב המסורות הדתיות הללו התפתחו בתרבויות ובתת–תרבויות שבעלי החיים בהן לא צומצמו באופן שיטתי למוצרי צריכה.
האשליה הצמצמנית של הבדלנות היסודית השתגרה בארוחותינו עד כדי כך שפלשה גם לחיי הדת שלנו. בילדותנו מרבים לומר לנו שלא נגיע לגן עדן אלא אם כן נקבל עלינו סדרה של אמונות בדלניות! הוראותיהן של הדתות המרכזיות מספרות לנו שאנחנו מיוחדים אם נדבק באמונה בדלנית. לעתים נדירות בלבד הן מפקפקות בבחירות המזון האלימות שלנו, ואדרבה, מעודדות אותן על ידי ההצהרה שבעלי החיים נטולי נשמה ושאלוהים נתן לנו את בעלי החיים למאכל ― ובעידודן ובשמן נערכים ברחבי אמריקה מסיבות ברבקיו, צליית חזירים, ארוחות דגים ותרנגולי הודו. לפני זמן לא רב, כשקיסר רומי קונסטנטינוס הפך את הנצרות לדת המדינה, דוכא לגמרי העקרון הצמחוני הקדום ולמעשה נחשב לכפירה ― מספרים על קונסטנטינוס שציווה על אנשיו לצקת עופרת רותחת לגרונותיהם של נוצרים שסירבו לאכול בשר בעלי–חיים. ציוויי החמלה של הנצרות המקורית נדחקו ועוותו על מנת שתתקבל בקרב התרבות השלטת, תרבות גידול בעלי החיים למאכל, והעקרון הנאור "מי שחי על חרבו סופו שייפול עליה" נהפך לאירוניה מרה.
על ידי פירוש הכוח העליון הטרנסצנדנטי כזכרי, הדת הקונבנציונלית מאליהה את הזכרי בדיוק כפי שעושה המדע ומדכאת את הנקבי, המזין ומחבר. גם כיום, כשכמעט אין תיאולוג שיעז לטעון כי הרוח האינסופית שאליה מתכוונים בשם "אלוהים" היא ודאי יותר זכרית משהיא נקבית, עדיין אנחנו מלמדים את ילדינו, כפי שלימדו אותנו, ש"הוא" האלוהים. בתרבויות העתיקות של מגדלי בעלי חיים למאכל, הגברים הם שיצאו למלחמה, רעו את בעלי החיים, אנסו, וכך הדבר עד היום. הטעמת האופי הזכרי של אלוהים שימשה בידי תרבויות גידול בעלי החיים להענקת לגיטימציה לאתוס השליטה שלהן, אתוס האכזריות וההריגה. למעשה, מציין ג.ר. היילנד (Hyland), הפולחן הראשי בתרבויות עתיקות אלה היה ההמתה הטקסית של קרבן מן החי לשם ריצוי האל. ביסודם של הדברים הללו כולם היה הרעיון "ה' רועי" ― רעיון מחריד כשאנו מהרהרים במציאות של תרבות הרעייה שקידמה תורות אלה. הרועה שיעבד, סירס והמית את הצאן ואת הבקר שלו ללא רחמים, ויצורים אלה היו, כפי שהם כיום, חסרי אונים בידיו הכל–יכולות.
מזה אולי נובעת ההתעסקות החרדה ב"ישועה". כישלוננו המתמשך להושיע את בעלי החיים הנתונים לרחמינו עשוי לכפות עלינו את ההתעסקות העצבנית בישועתנו אנו. ישועה ממה, בדיוק? אולי מתוצאות מעשינו? או, על פי ההשקפה המסורתית יותר, מלהבות הגיהנום? ממה נובע כוחו של דימוי זה? הייתכן שהוא קשור ברבבות הרועים המביטים דרך להבות בגופות הנחרכות של בעלי חיים שדנו והמיתו כקרבן מנחה, ושהם עצמם יאכלו?
מיתוס הרוע
ההשקפה היסודית שמקדמת הדת המערבית הקונבנציונלית היא מאבק נצחי בין הטוב ובין הרע, בין אלוהים הזכרי השוכן בשמים ובין השטן, הנוכחות החייתית המרושעת השוכנת בצללים. למרבה האירוניה, שטן זה מוצג כבעל פרסות וקרניים של תיש או של פר ― דווקא הקרבנות שאנחנו כולאים ותוקפים לשם מאכל! הרוע הזה או השטן הוא ללא ספק, ברמה אחת לפחות, השלכה של צללינו אנו ― האשמה, הבושה והצער הבלתי מבוטא שאנו נושאים בעוון האכזריות האדירה המתמשכת שאנו עוסקים בה בתור אוכלי בעלי חיים במשקי הבית של תרבות הרעייה. אנחנו מדחיקים את מודעותנו לאכזריותנו ולפיכך אנו רדופים על ידי נוכחות אפלה ומרושעת. אין מנוס מכך, משום שהרע שאנו רואים הוא אכזריותנו אנו, המוכחשת, שלעולם לא נוכל להתעלם ממנה. היא מתגלה בתור שדים, אויבים, מלחמה וכלי נשק להשמדה המונית. אומרים לנו שעלינו לצדד במלך הרועה שלנו, שמגן עלינו אך גם שולט בנו במלחמתו באויב. בעלי החיים והאדמה אינם נחשבים אלא לכל היותר לרכוש ואבזרים במלחמה הקוסמית הזאת; ואולם פעמים רבות בעלי החיים והאדמה (ונשים ומיעוטים) נחשבים לבני בריתם של השטן האפל המוצלל ולפיכך "הכנעתם" מוצדקת.
תחושה מעיקה זאת שאנחנו רעים ביסודנו, אחד ממאפייני התרבות המערבית,היא אמונת יסוד המחוזקת על ידי הממסד הדתי. ואולם היא אינה הכרח וגם בתנ"ך גם בברית החדשה יש חומר רב המפריך אותה. בספרו Original Blessing מתיו פוקס (Fox) טוען, למשל, שדוקטרינת החטא הקדמון ― הגורסת שאנחנו רעים ומעוותים מטבענו ― אינה מצויה לא בתורתו של ישו ולא בחוויותיהם ובכתביהם של רבים מחכמיהן ומאנשי הסוד הנאורים של היהדות ושל הנצרות. אלה גילו את הטוב היסודי של החיים ושל טבע האדם ואת "הברכה הקדמונית" שבלב הבריאה כהתקדשות מתמשכת וכהתפתחות התודעה.
אוריינטציה זו, החיובית מיסודה, מבוססת היטב במסורות הדתיות המזרחיות, שאינן רואות בעין יפה אכילת בשר ורעיית בעלי חיים והן פחות דואליסטיות מן הדתות המערביות שלנו. ביסודו של הבודהיזם, למשל, שוכנת התורה שכל היצורים החשים ניחנו ב"טבע הבודהה", כלומר כל הברואים הם ביטויים של תודעה מוארת לגמרי ועשויים לממשה במישרין באמצעות צמיחה רוחנית והבנה. טוּב בסיסי זה נתפס כאופיינוּ האמיתי והוא יסוד המעשה הרוחני שלנו. רבות מן האסכולות המתקדמות יותר במסורות הדתיות המערביות מכירות גם הן בכך שטבע האדם, והטבע כולו, הוא השתקפות של האהבה העליונה והוא טוב מיסודו. דרכנו הרוחנית כרוכה בהתקשרות עם אור פנימי זה ובהיטהרותנו על מנת שנהיה כלי–מעט לנוכחותו הנוהרת.
רעיון היותנו רעים מיסודנו מנוגד לגמרי לרעיון אוניברסאלי זה של הטוּב הבסיסי שלנו, כפי שמנהגנו המכוער לכלוא ולהמית בעלי חיים מנוגד לתחושת החמלה הטבועה בנו. תרבות הרעייה שכולנו נולדנו לתוכה נושאת מאגר עצום של אשמה סמויה בעוון האכזריות האיומה שהיא כופה על בעלי החיים הנאכלים, בעוון ההתעללות בבניה והקשחת לבם ובעוון האלימות שהיא מעודדת נגד נשים ונגד אומות יריבות של רועים. אכזריות שיטתית זאת ותחושת החרטה הבריאה אך המודחקת הנלווית לאכזריות זאת הן מקור האמונה התרבותית שלנו בדבר היות בני האדם רעים מטבעם. תחושות האשמה, הפחד והחרדה שהיא מולידה בנו ומשכנת בעומק נשמתנו מנַגעות את כולנו בלא יודעין וגורמות לנו בעיות רבות, גופניות, נפשיות ורוחניות. משום כך אנו מוצאים כיום תנועה גדלה והולכת הקוראת לשחרור מהתקפי אשמה ושיפוט. אנחנו מכירים בכך שאשמה כרונית מטילה בנו מום, מדלדלת את האנרגייה שלנו וכולאת אותנו בדפוסים שאבד עליהם כלח, ומובן שברצוננו להיות פטורים ממנה ― אך איננו מבינים שמקורה הוא האכזריות המתמשכת בארוחותינו היומיות. מחשבות והתנהגות נולדות על דומותיהן.
מכאן קל להבין עד כמה קשה לבטל ולצמצם ביעילות את הסבל הנגרם לבעלי חיים בניסויים, ברודיאו, בקרקסים, בציד–מכלאות, במלחמות כלבים וכדומה, כל עוד אנחנו, כתרבות, עדיין נוהגים לאכול בעלי חיים. דיכוי הרגישות הטבוע בצמצום בעלי חיים למאכל מתרחב כמובן ומקיף גם התעללות בבעלי חיים שאינם נאכלים ומנוצלים בדרכים אחרות – אך הוא אינו נעצר גם כאן, בגבול בעלי החיים. זוהי הסיבה לכך ש"חוסר האנושיות של אדם לאדם" טבוע בחוסר האנושיות שלנו לבעלי החיים.
הדת הקונבנציונלית, כמו המדע הקונבנציונלי, משקפת בדיוק את הטראומה הנפשית של תרבות הרעייה שהולידה אותה ועדיין מקיימת אותה. הכל מוצדק על ידי המיתולוגיה החיה של התרבות. כפי שציין ג'וזף קמבל (Campbell) בספרו "מסכות האל" (The Masks of God), תרבויות הנסמכות על בשר בעלי חיים מארגנות את עצמן סביב המוות משום ש"נושא החוויה העליון הוא החיה, המומתת ונטבחת…" הדבר נכון לגבי התרבות שלנו כיום, ומותם של מיליוני בעלי חיים הנטבחים מדי יום עובר כחוט השני בכל מוסדות הדת שלנו, המספקים את המיתוס המצדיק זאת כיום כפי שעשו בגבעות הצחיחות של אגן הים התיכון לפני שלושת אלפי שנים.
תרבויות שיסודן בצומח, מציין קמבל, מארגנות את עצמן סביב החיים. עולם הצומח מספק "מאז ומתמיד לאדם מזון, ביגוד ומחסה, אך גם את מודל יראת החיים ― במחזור הצמיחה והמוות שלו, הפריחה וההזרעה, שבו המוות והחיים נדמים כגלגולים של כוח יחיד, עליון ובלתי ניתן להריסה."
המהפכה החיונית לנו כיום על מנת שנשרוד, היא שינוי האוריינטציה היסודית של תרבות הרעייה שלתוכה נולדנו: ממיתוס של מוות וצמצמנות למיתוס של חיים ושלמות.
טרנספורמציה במדע ובדת ובכלכלה, שחרורם מן הצמצמנות שאבד עליה הכלח וכיוונם לעבר קידום החמלה האוניברסאלית וקשרי הגומלין הקיימים בין כל הברואים, יתאפשרו כשנשנה את הרגלי האכילה היומיומיים שלנו ואת מנטאליות הנתק והבדלנות שהם מחייבים. אמנם אנו תוצרים של תרבות הרעייה, אך בכוחנו לרפא אותה ואת עצמנו באמצעות הבנה. הבנה זאת מחייבת שינוי בהתנהגותנו משום שהתנהגותנו משפיעה השפעה מכרעת על תודעתנו. כאן תחילתם של המדע, הדת והכלכלה ההוליסטיים, הרחומים, בני–הקיימא, הקהילתיים.
ככל שנטפח את המודעות ונפקפק באוריינטציית המוות הניבטת אלינו מצלחותינו, כן ניצור שדה של חירות וחמלה, וככל שנתקדם לעבר ארוחות המבוססות על צמחים, נוכל ליהפך לסוכני החיים, לנשום רוח חדשה של הגנה והכללה בעולמנו, אשר, על ידי ברכת בעלי החיים הנתונים לחסדינו, יברך אותנו עשרות מונים. זהו שינוי קיצוני משום שהוא מתחיל, כמשתמע מן המילה 'קיצוני', בקצה, ביסוד, בשורש של הדילמה העיקשת שלנו, הפיכתם של בעלי חיים המגודלים למאכל למוצרים.
דיאטת השלום העולמי 