דיאטת השלום העולמי – פרק 10: דילמת העבודה

הורדת פרק 10 בפורמט PDF

"יותר ויותר אני משוכנע שאחד מחטאיה החמורים ביותר של האנושות הוא האנתרופוצנטריזם שלנו (תפיסת האדם כמרכז הבריאה, תפיסת המציאות במונחי החוויה האנושית בלבד. ר.ג.). הינתקותנו משאר הבריאה מותירה אותנו נטולי יראה ופליאה ולפיכך נטולי כבוד והכרת תודה. אנחנו מחללים את ישותנו עצמה, ואין בידינו להורות לילדינו אלא זוטות." – מתיו פוקס

"אני סבור שאדם היוצא לעבוד על מנת לחיות – כלומר, לשם הכסף – הפך עצמו לעבד." – ג'וזף קמפבל

"כשאדם הורג בעל חיים לשם מאכל, הוא מתעלם מרעבונו שלו לצדק. האדם מתפלל לרחמים, אך אינו מוכן להעניקם לאחרים." – יצחק בשביס זינגר

לעשות את העבודה המלוכלכת

לא רק בעלי חיים סובלים במשק המתועש ובמשחטות. בני האדם שחייבים לבצע את העבודה הנוראית ‒ כליאת בעלי החיים, הטלת מום בהם והריגתם ‒ גם הם סובלים, וכן משפחותיהם. כשאנו קונים מזון-מן-החי, אנחנו מעודדים במישרין אלימות של בני אדם, הגם שהיא עשויה להיות חבויה מעינינו. כפי שציין אמרסון, "כרגע סעדת את לבך, ואף על פי שהמשחטה הורחקה ממך במספר אלגנטי של קילומטרים, יש בכך שותפות לפשע." בעידוד אלימות ובאכילת אלימות אנחנו מוסיפים לזרוע את זרעי האלימות, בפעולותינו ובדברינו לזולת וגם בפעולות הזולת ובדבריו אלינו. ייתכן ש"צדיק ורע לו" משום שהצדיקים שותפים בעצימת עיניים ועושים רע לאחרים שלמרבה הצער חונכו להתעלמות מהם.

 לא הרבה נכתב על חיי העולם הסגור והאכזרי של המשחטה ועל עובדי משק החי המתועש, אך המחקרים והכתובים שאכן קיימים הם מחרידים ומדאיגים גם יחד. מקור מצוין הוא הספר "משחטה: הסיפור המזעזע של תאוות-בצע, הזנחה וטיפול לא אנושי בתוך תעשיית הבשר של ארה"ב" (Slaughterhouse: The Shocking Story of Greed, Neglect, and Inhumane Treatment Inside the U.S. Meat Industry), פרי הראיון שערכה גייל אייזניץ (Gail Eisnitz) עם עובדי משחטות. כך גם "יזעמו השמים" (All Heaven in a Rage) בעריכת לורה מורטי (Laura Moretti). "אומת המזון המהיר" מאת אריק שלוסר (Fast Food Nation/ Eric Schlosser) ו"מהפכת המזון" מאת ג'ון רובינס (The Food Revolution/John Robbins) דנים גם בם בנושא זה. סרטי תעודה כגון Auction Block, Hope for the Hopeless, Meet Your Meat, Seven minutes of Reality, A Day in the Life of a Massachusetts Slaughterhouse, A Cow at My Table, North Carolina Pig Farm Investigation, Victims of Indulgence, Peaceable Kingdom, Mad Cowboy ואחרים, המצוינים ברשימת המקורות, מספקים הצצות חריפות לכמה מן הסיוטים הגרועים ביותר המתחוללים על פני כוכב הלכת הזה.

 לדברי לורה מורטי, איננו מסוגלים לתפוס בדמיוננו את מציאות הטבח שמתרחש במשחטה:
"נוכחתי לדעת שקל מאוד לדמיין את פנים המשחטה ולא להיות מושפע מכך – שכן תפיסתם של בני האדם היא מוגבלת. היא אינה מסוגלת לשמוע את צליל דחיפתו של בעל חיים גדול לתוך תעלת ההרג בניגוד לרצונו, את מאבקיו הטרופים, את הבום המהדהד של אקדח ההלם, את החבטה הכבדה כנגד הרצפה, את הבעיטות במתכת, את אנקות הגוססים, את חריקת הגלגילות והשלשלות, את שריקת האוויר המשתחרר במערכת ההידרולית, את הדם הניתז, כמו מי צינור השקיה הפוגעים בבטון. היא אינה מסוגלת להריח את צחנת הגללים והזיעה, הדם והבשר והאיברים הנרקבים. היא אינה מסוגלת לחוש את הפחד המוחלט, את הבעתה, את האימה המוחלטת. אין בכוחה להבין את הרצון המוחלט של כל יצור חי להיאחז במשהו בכל מחיר, לשווא.

נפש האדם אינה מסוגלת לדמיין את פנים המשחטה;זהו מקום שהבנתו תלויה בחווייתו ‒ וזו מזעזעת עד מאוד".

היטב מתועדת העובדה שהעבודה במשחטה ובמשק החי המתועש היא מכוערת ועתירת מתח, רגשי, נפשי וגופני. בקרב עובדי המשחטות, כנראה המעמד הנמוך ביותר בארה"ב, רשום השיעור הגבוה ביותר של פגיעות עבודה ואחד משיעורי התחלופה הגבוהים ביותר. גם אם נניח לסטטיסטיקה, הרי הפעולות שאחים ואחיות אלה חייבים לבצע כדי שנוכל לספק את תאוותנו למזון מן החי, פעולות האונסות את הנפש ומקשיחות את הלב, הן פעולות שמייסר מאוד לחשוב עליהן. בדולרים שלנו אנחנו מבטאים את רצונותינו למערכת עצומה ולא-אישית, אשר תגשים רצונות אלה במחיר הזול ביותר שתוכל. פירוש הדבר הוא ייצור מהיר מאוד ופילוסופיה מעוותת של מיכון המוּחלת על בעלי החיים הנכלאים, "נקצרים" ומבותרים. הם אינם עוד יצורים חשים כי אם מסוּוגים כפּירות, כמכונות, כחפצים וכסחורה נטולת תחושות, יחס המבוטא בעצה זאת ליצרני בשר חזיר בעלון של מגדלי חזירים: "שכח שהחזיר הוא בעל חיים. התייחס אליו כאל מכונה בבית חרושת, ותו לא". בספרות "משק החי" והמשחטות, המכלאות, מכלאות הריכוז לפני השחיטה ותובלת בעלי החיים אנו קוראים שוב ושוב את דבריהם של פועלים ומנהלים, החוזרים על זה כמו מנטרה: אל תחשוב עליו כעל בעל חיים. שכח שיש לו רגשות כלשהם. והפועלים מסווגים אותם באופן מזלזל ומתייחסים אליהם בלשון מזלזלת בכל דרך אפשרית; את התרנגולות, החזירים, תרנגולי ההודו, הפרות ושאר בעלי החיים שהם מטילים בהם מום והורגים הם מכנים טפשים ועקשנים או פשוט "בני זונות" (motherfuckers).

 מהי השפעת כל זה על בריאותם של הפועלים הללו ועל רגישותם? ועל בני/בנות זוגם וילדיהם? אלימות, אכזריות ואטימות מולידים אלימות, אכזריות ואטימות; הם ויברציות המשפיעות על התודעה, ולא רק הפועלים מושפעים אלא גם משפחותיהם, חבריהם ובסופו של דבר כולנו מושפעים על ידי מה שאנחנו מאלצים אותם לעשות, בכוח תביעות השוק שלנו. כפי שאמר נוחר-חזירים לשעבר (נוחר חזירים הוא הפועל הדוקר חזירים בצוואר כדי שידממו למוות): "אתה נעשה סדיסטי ממש כמו החברה עצמה. כשנחרתי חזירים שם, הייתי אדם סדיסטי". הגם שעובדי משחטות אינם מחויבים ממש לעסוק בעבודות אלה, על פי רוב הם זקוקים מאוד לכסף ואינם מוצאים עבודות אחרות; לפיכך הם מזרימים את בשרם, דמם ואיבריהם של בעלי חיים משועבדים בצינורות הכסף אל מיליוני מרכזי הקהיה ברחבי החברה שלנו.

אסור לנו לעולם לחשוב שבעלי חיים הולכים אל מותם בשלווה. הם יודעים מה שצפוי ומסוגלים להריח, לשמוע ובדרך כלל גם לראות אחרים מומתים לפניהם. הם נתקפים אימה ועל פי רוב גם כאב עז ועצום בשעה שהם מורתחים, נפשטים מעורם או מבותרים בעודם בהכרה. לאחר שפועלים במשחטת 'מפעל איווה לעיבוד בשר' בפּסקו, וושינגטון, צילמו ב-2001, בסתר, צילומי וידיאו של פרות בהכרה מלאה, ממצמצות, בועטות, מביטות סביבן, בשעה שעורן נקרע מעליהן בידי פועלים הנאלצים לשמור על קצב המסוע, הדבר ידוע סוף-סוף במידה מסוימת לציבור רחב יותר ‒ מעבר לפועלים וההנהלה של מפעלים אלה, שידעו מאז ומעולם כי סבל בעלי החיים הוא נרחב, עצום ונתקל בהתעלמות שיטתית לשם הגברת הרווחים והיעילות. ראיון זה עם מוביל בעלי חיים מתוך הסרט התיעודי A Cow at My Table (פרה אצל שולחני) הוא מאיר עיניים.

"כמו השור הזה שהיה לי בשנה שעברה…הוא רק ניסה בכל הכוח לרדת מהקרון. הוא נדקר למוות בידי שלושה או ארבעה נהגים… אני רק אמרתי, 'למה אתם לא יורים בו ודי? מה קורה? מה עם "הקוד המוסרי"?' אז אחד הבחורים אומר: 'אני אף פעם לא יורה. למה לירות בפרה שיכולה לרדת ועדיין יש שם בשר טוב?' כשרק התחלתי, דיברתי עם נהג אחר על הפרות שלא מסוגלות לקום. הוא אמר 'יותר טוב שלא תתעצבן. זה קורה כבר המון שנים…אתה תיהפך למריר כמו שאני הייתי. אתה פשוט לא חושב על בעלי החיים. אתה פשוט חושב שהם לא מרגישים וכזה."

 רוב רובנו האוכלים מזונות מן החי מעולם לא הרימו את המסך ומעולם לא הביטו מבט ממשי ועמוק באכזריות הנוראית שבעלי חיים סובלים לשם שולחננו, וגם איננו רוצים לעשות זאת. אנחנו חוששים בצדק שאם נביט, לא נוכל לאכול את הארוחות הרגילות שלנו במצפון שקט, והתעשייה, היודעת זאת היטב, דואגת להסתיר היטב את התנאים במשחטות, במשקי החי ובתעשיית הדיג, ולוחמת למען חקיקה שתגדיר כפשע צילום תמונות או וידיאו של התנאים במקומות אלה. ראיית האמת המכוערת שמאחורי המסך מסייעת לנו להיפטר מן האשליה שהתרבות שלנו מבוססת על חמלה ואכפתיות. אנחנו רואים בבהירות את הצד האפל של החברה שלנו, את האכזריות המרושעת והקשוחה שמחלחלת ביסודות התרבות שלנו, ואנחנו מתחילים להבין. סרובנו המתמשך להביט מאחורי המסך הוא המהדק למקומן בחוזקה את השלשלאות והאשליות התרבותיות.

 על מנת לעמוד בדרישה העצומה לבשר בעלי חיים, חברות הענק הרב-לאומיות השולטות כיום בתעשיות הבשר, החלב והביצים, כגון Cargill, ConAgra, Tyson, Perdue, Swift ו-Smithfield, בונות מתקנים גדולים יותר ויותר לכליאת בעלי חיים ולשחיטתם. במשחטות, אשר חלקן פועלות עשרים וארבע שעות ביממה, בעלי-חיים חיים נדחקים לשורה ומבותרים, וחלקי גופותיהם השונים יוצאים בקצה האחר ומועברים, לשם רווח, לקשת רחבה של יעדים: בשר ואיברים למאכל אדם; עור לביגוד, לתכשיטים, לרהיטים ולאבזרי אופנה; דם לדשן; עצמות ורקמות חיבור למשחות קוסמטיקה, לסבונים, לדבק ולג'לטין; איברים מסוימים לתעשיית התרופות; איברים פנימיים ושאריות יעובדו למזון לבעלי חיים, לחיות מחמד ולמוצרים אחרים. ככל שפס הייצור פועל מהר יותר, כן גדול הרווח שמתקבל בפרק זמן נתון. הפועלים נדחקים ללא הרף לעבוד מהר יותר מן הקצב הרגיל, והדבר מביא לידי הימום לא תקין של בעלי החיים ומגביר את האכזריות ואת הסכנה, משום שבעלי חיים רבים נפשטים מעורם, נשלקים ומבותקים בעודם בהכרה ונאבקים.

כפי שהזכרנו קודם, רוב בני האדם אינם יודעים שבעלי החיים אינם מומתים לפני שיסוף גרונם. לבם חייב לפעום כשנחתכים העורקים הגדולים שבצווארם, כדי שהדם יידחק באופן פעיל החוצה מגופם, אחרת הבשר ספוג בדם רב מדי. לפיכך, לפני שמדממים אותם, מהממים אותם, לא הורגים. אם ההימום נעשה כהלכה, הם מדממים למוות. כמה זמן לוקח לדמם למוות? מעשרים שניות עד דקות אחדות, העשויות להיראות כזמן ארוך מאוד, במיוחד אם בעל החיים לא הומם כראוי, מה שקורה לעתים תכופות מאוד.

שיטות ההימום הננקטות כיום הן גסות ואכזריות מאוד, משום שעל פי רוב ההימום אינו פועל. את הפרות מהממים בדרך כלל באקדח הימום שמחדיר מוט פלדה במצחן ולתוך מוחן כשהן נכנסות לפס הייצור. אדם אחד מופקד על ההימום, ואם הפרה זזה לפתע, קנה האקדח עשוי להחמיץ את הסימן. לפעמים הוא פוגע בעינו של בעל החיים. בדרך כלל אין זמן לירות בשנית, שכן האטת התהליך או העסקת מהמם שני בתור גיבוי פירושן הוצאה נוספת. אז כמה פרות, שעודן בהכרה, נעות לאורך הפס, אל פועלים אחרים צריכים לשסף את גרונן, לפשוט את עורן ולבתר אותן. פועלים אלה אינם יכולים לשלוח את הפרה בחזרה כדי שיהממו אותה, אז תפקידם נעשה מחריד עוד יותר, וגם מסוכן עד מאוד, בגלל כאבו ופחדו של בעל החיים, שעודו שרוי בהכרה. רבות מפגיעותיהם של פועלים נגרמות על ידי בעיטות של בעלי חיים מבועתים לאורך הפס. הגם שהסיפור הושתק מהר מאוד, כשפועלים במפעל שחיטת הבקר בוושינגטון צילמו בעצמם, בסתר, העיתון וושינגטון פוסט פתח בחקירה.

”עשרים וחמש דקות צריך כדי להפוך פר חי לסטייק במשחטה המודרנית שרומן מורנו עובד בה. במשך עשרים שנה היה תפקידו "רגלאי שני" ‒ ביתור נתחים מגוויות החולפות על פניו בקצב    של 309 בשעה. הבקר היה אמור להיות מת לפני הגיעוֹ למורנו. אך פעמים רבות מדי הם לא היו מתים. "הם ממצמצים. הם מוציאים קולות," הוא סיפר בלחש. "הראש זז, העיניים פעורות לרווחה ומביטות סביב."

ובכל זאת מורנו חתך. בימים גרועים, הוא מספר, עשרות בעלי חיים הגיעו לתחנה שלו חיים בעליל ובהכרה. קצתם נותרו בחיים עד תחנותיהם של חותך הזנב, פותח הבטן, פושט העור. "הם מתים," סיפר מורנו, "חתיכה אחר חתיכה".”

את החזירים מהממים על ידי אקדח המחדיר מוט למוחם או בהלם חשמלי על גבם. שוב, אדם אחד בלבד מופקד על ההימום. כשהלם חשמלי הוא שיטת ההימום, ההנהלה דואגת שהמתח החשמלי יהיה נמוך ממה שהוא צריך להיות לשם הימום אמיתי, שכן מתח גבוה יותר עשוי לפגוע בנתח גדול יותר של בשר. לפיכך, הנוחרים המשספים את גרונותיהם של חזירים שעברו הימום מגלים לפניהם מדי יום או מדי לילה חזירים חיים מבועתים. במוקדם או במאוחר רבים מן הפועלים נחתכים בסכינים הארוכים והחדים כתער שהם מנסים להפעיל על בעלי החיים הנאבקים.

 פועלי משחטות חייבים לכבול תרנגולות ותרנגולי הודו בשלשלות בקרסוליהם ולתלות אותם בראשיהם מטה על מסוע המעביר את ראשיהם ב"אמבט" של תמיסה מחשמלת. ההלם, המכאיב מאוד, משתק את העופות אך אינו מהמם אותם ולפיכך הם שרויים בהכרה מלאה בהגיעם לתחנה הבאה במסוע: הסכינים, בידי פועלים או ממוכנים, המשספים את עורקי צווארם. עופות רבים מצליחים להימנע מן האמבט ואז, בחבטות כנפיים נואשות, הם עשויים לפספס את הסכינים ולהגיע בהכרה מלאה אל התחנה הבאה בפס הייצור המהיר: מיכל עצום של מים מזוהמים השולק אותם במים רותחים, מתים או חיים.

בגלל הסרת הפיקוח הממשלתי מתעשיית השחיטה בחמש עשרה השנים האחרונות, אין למעשה שום השגחה ממשלתית שתגן על בעלי החיים המשמשים למאכל. אווירת המהירות והניהול הבלתי אנושי הנובעים מזה פוגעים גם בפועלים והופכים את "תעשיית הבשר… לעבודה התעשייתית המסוכנת ביותר באמריקה". על פי תצהירי פועלים, לדוגמה, שעות ארוכות אסור לפועלים לעזוב את פס הייצור, ולכן לפעמים הם נאלצים להשתין ולחרבן על רצפת המשחטה או בבגדיהם. אייזניץ כותבת:

"במהלך חקירתנו שמעתי על פועלים שנמחצו על ידי בקר, נכוו בכימיקלים, נדקרו, שברו עצמות, ועברו הפלות והתעלפו מן החום, הקצב המהיר והאדים. …קצב פסי הייצור כמעט שולש בחמש עשרה השנים האחרונות ובד בבד גדל שיעורן המצטבר של הפרעות הטראומה בכמעט 1,000 אחוז.

הפועלים הם אחינו ואחיותינו המפעילים אכזריות תאגידית כל שעות היממה. הרווחים מקבלים עדיפות על פני "המתה הומאנית" ‒ אם קיים דבר כזה. 'חוק השחיטה ההומאנית', לדוגמה, שאין בו כל ענישה והוכח שהוא חסר כל תועלת בהגנת חיות המשק, כלל אינו מקיף תרנגולות, תרנגולי הודו, דגים ושאר בעלי חיים שאינם נמנים עם היונקים. אין בו כל ממש באיסור נוהגי האכזריות הרבים במפעלי השחיטה, כגון גרירת חזירים ופרות נטולי יכולת לקום ברגליהם או בצוואריהם, חיתוך ושיסוע של בעלי חיים המגיעים קפואים בצדי משאיות ההובלה, ותליית בעלי חיים מבועתים השרויים בהכרה בפס הייצור כדי שיסבלו את מלוא הסבל שבפשיטת עורם ובשליקתם חיים. על פי אומדן שמרני, לפחות חמישה עד עשרה אחוזים מבעלי החיים היבשתיים הנשחטים אינם מהוממים כראוי, כלומר 500 מיליון עד מיליארד יונקים ועופות בשנה מופשטים מעורם, מבותרים או נשלקים בעודם בהכרה ‒ בארה"ב בלבד. זהו עומס עצום על נפשם של הפועלים, נוסף על העבודה הזוועתית שהם עושים. ואולם אין זה עומס עצום לפועלים בלבד. כולנו אחראיים. (למעשה, בבתי המשפט, האדם החפץ במותו של אחר ומשלם לרוצח, אחריותו רבה יותר מאחריותו של הרוצח.)

 כמובן, לא רק במשחטות בעלי חיים סובלים מידינו. הפועלים במשק החי המתועש, שבעלי חיים כלואים בו לשם ביציהם, בשרם וחלבם, כופים מערכת דומה מאוד באכזריותה העצומה. למעשה, אילו ביקשנו ממיטב מדענינו לתכנן, בתור ניסוי מדעי גרידא, מערכת שתמקסם אימה, כאב, אכזריות ואומללות, נראה שהיו מתקשים לתכנן משהו יעיל יותר מן המערכת שהתפתחה באמצעות השליטה התאגידית בעסק המצליח של אספקת חלקי גופותיהם של בעלי חיים אומללים למיליוני בני אדם שמוחם נשטף לחיבוב אכילתם.

במשקים מתועשים הפועלים חייבים לכלוא בעלי חיים בסביבות רעילות ומגבילות, שהדמיון מתקשה לתפוס אותן, ולהטיל בהם מום, ללא אלחוש. "חוק רווחת בעלי החיים", המגן על כלבים, חתולים, תוכים ובעלי חיים אחרים מהתעללות בידי אדם, מוציא במפורש מכלל תחולתו את כל בעלי החיים המגודלים למאכל. כל נוהג, אכזרי ככל שיהיה, הנחשב לתקני בתעשייה, מותר. קטימת מקוריהם של תרנגולות וברווזים, למשל, או הרעבת תרנגולות כדי שישירו את נוצותיהן, או הטלת מום, הימום, כליאתם בצפיפות ‒ כל אלה מותרים על ידי הממשלה משום שנוהגים אלה נהפכו לנוהגים מקובלים בתעשייה. גורי חזירים צורחים בקול כשחורצים את אוזניהם לשם זיהוי, כלומר חותכים חתיכות סחוס בצורות מסוימות, וכשקוצצים את זנבותיהם ואת קצות שיניהם, כדי שבלחץ הצפיפות לא יוכלו לנשוך זה את זנבו של זה או לפגוע זה בגופו של זה. נהוג גם לשבור אם אפם של החזירים, על סמך ההגיון שבדרך זאת הזכרים פחות צפויים להילחם! עגלים סובלים כשמטביעים בגופם חותם בברזל מלובן וכשגודעים את קרניהם הרכות, מעשה הגורם בדרך כלל דימום רב, או צורבים אותם בחומצה או בברזל מלובן. כבשים עוברות תהליך מייסר של מיולסינג ‒ חיתוך העור שסביב האחוריים כדי לצמצם נגעי זבובים ‒ והגֵז עצמו הוא בדרך כלל תהליך ברוטאלי שבמהלכו הכבשה נחתכת ומוטחת הנה והנה לפעמים עד מוות. ממילא הן נשלחות, כמובן, למשחטה כשצמרן פוחת. הזכרים הצעירים (אילים, עגלים, חזירים) מסורסים כמעט תמיד, ולעולם אינם מאולחשים כשחותכים ותולשים את אשכיהם.

לאווזים ולברווזים קוטמים מקור, כמו לתרנגולות, ומאלצים אותם לייצר "כבד אווז", מעדן יקר שמתקבל מכבד שהתרחב באופן חריג ואלים. הוא מכונה המזון האכזרי ביותר בעולם ומשום כך ייצורו הוצא אל מחוץ לחוק בדרום אפריקה, בישראל ובשבע ממדינות אירופה. כבד העוף מורחב בכוח על ידי החדרת צינור מתכת לגרון והחדרת לחץ של תירס בכמויות גדולות בהרבה מכושר הקיבול של הכבד. פעמים רבות איבריו הפנימיים של העוף "מתפוצצים" או נקרעים. כשכבד הברווז או האווז מתנפח לגודל העולה פי עשרה על גודלו הטבעי, העוף מומת כדי שיהיה אפשר לאכול את הכבד.

 קשה לנו לדמיין את הטראומה שגורמים עובדי המשק המתועש, ובקנה מידה עצום, למיליארדי יצורים חיים. רובנו חווינו כאב מידי רופאים או רופאי שיניים, ואולם אנו חשים שהידיים המכאיבות כוונתן טובה. העובדה שהן עושות את המעשים המכאיבים הללו לטובתנו עושה את הכאב לנסבל ונותנת לו הקשר בעל משמעות. כדי לדמיין את אותן ידיים מבצעות הליכים מכאיבים על גופנו אך בתחושה שלידיים האלה לא אכפת כלל מטובתנו, שהן מכאיבות לנו אך ורק משום שהן מפיקות מזה רווח או שהן נהנות מזה, זוהי ידיעה מחרידה מאין כמותה, במיוחד אם אנו חסרי אונים בידיים אלה. כשאנחנו מעמידים בעלי חיים במצב זה, על ידי קניית בשרם, נוזליהם וביציהם, עלינו לשאת באחריות לא רק לסבלם אלא גם להקשחת ידיהם ולבבותיהם של בני האדם הגורמים את הסבל הזה.

 כמו המשחטות גם המשקים המתועשים הם מקומות אכזריים, מחנות ריכוז לבעלי חיים, ששוכניהם חסרי המגן נתונים לכל מיני זוועות. התנאים במקומות הללו מוציאים את הרע ביותר מבני האדם. צילומי וידיאו שנערכו בסתר מראים פועלים שדרך קבע מטילים אימה על בעלי חיים בבעיטות, בהלם חשמלי, בצעקות, בדקירות, בחבטות אלה ובגרירה. הם תועדו משחקים משחקים סדיסטיים כגון תחיבת קרח יבש לפי הטבעת של תרנגולות חיות כדי לגרום להן להתפוצץ, בעיטה בעופות כבכדורגל, פיצוצם בחזיזים או לחיצתם בכוח רב עד כדי כך שהעופות מתיזים לשלשלת על עופות אחרים. בני אדם שאינם סדיסטים מטבעם עשויים ליהפך לכאלה, ובני אדם שחוו התעללות בילדותם ונהנים הנאה חולנית מגרימת כאב לאחרים עשויים להימשך לעבודה במשחטות ובמשקים מתועשים, שיש בהם זרם בלתי פוסק של קרבנות חסרי הגנה שביכולתם לענותם, להכותם ולהתעלל בהם. לדוגמה, יש עובדי משחטות ומכלאות בקר המשתמשים במלמדים חשמליים מכאיבים מאוד כדי לגרום לפרות, חזירים וכבשים תשושים, נכים או ממוטטים, להיכנס לפס הביתור. מגעו של מלמד חשמלי אינו דומה להתחשמלות קלה. המלמד מעביר לבעלי החיים זרם רב עוצמה של כאב צרוף, הדומה יותר לדקירה בסכין. פועלים נראו ואף צולמו בווידאו כשהם דוחפים מלמדים אלה לפיותיהם של בעלי החיים ולפי הטבעת שלהם ודוקרים בעלי חיים בסכינים בפי הטבעת ובעיניים. במשקי חזירים נוהג מקובל הוא "לנכש" חזירים שממדיהם ומשקלם נופלים מן התקן המאפשר רווחיות בהמשך האכלתם. את בעלי החיים הללו הפועלים הורגים בו במקום, בשיטה הידועה בתעשייה בשם PACing ‒ PAC הוא ראשי התיבות Pound Against Concrete (לחבוט כנגד בטון); הפועלים אוחזים ברגליהם האחוריות של החזרזירים וחובטים אותם על הרצפה.

 ב"בתי מטבחיים", גייל אייזניץ מביאה עשרות שיחות מוקלטות עם פועלי משחטות, מלוות תצהירים חתומים בידיהם, ובהן הם מתארים את מעשי האכזריות השגרתיים שהם מבצעים כשמהירותו הגבוהה של פס הייצור מאלצת אותם "לעבד" בעלי חיים בעודם בהכרה ופעילים לאחר שעברו את תחנת ההימום. על פי אחד הנוחרים,

"שם בבור הדם אומרים שריח הדם עושה אותך תוקפני. וזה נכון. אתה מקבל גישה כזאת שאם החזיר הזה בועט בי, אני מתכוון להחזיר לו. אתה ממילא הולך להרוג את החזיר, אבל זה לא מספיק. הוא צריך לסבול. כשאתה מקבל אחד חי, אתה חושב 'יופי. אני ארביץ לדפוק הזה'. עוד דבר שקורה הוא שכבר לא אכפת לך מכאב של בני אדם. פעם הייתי מאוד רגיש לבעיות של אנשים ‒ הייתי מוכן להקשיב.אחרי איזה זמן אתה מאבד את הרגישות… זה אותו דבר עם בעל חיים שמעצבן אותם, רק שזה בבור הנחירה, אתה הולך להרוג אותו. רק שאתה לא רק הורג אותו, אתה נכנס בו חזק, דוחף אותו חזק, מפוצץ את קנה הנשימה, גורם לו לטבוע בדם של עצמו. פותח לו את האף. חזיר חי רץ סביב הבור. הוא מביט בי ואני מכניס לו ואני לוקח את הסכין ו-אייייי-מוציא לו את העין כשהוא רק יושב לו. והחזיר הזה פשוט צורח."

 הפועל הזה, ואחרים, סיפרו סיפורים אכזריים ונוראיים עוד יותר, אך סיימו את סיפוריהם במלים "זה לא משהו שצריך להתגאות בו. זה קרה. זאת הייתה הדרך שלי לפרוק תסכול."

פועל אחר מתאר את ההקשחה הנפשית שמתרחשת באופן בלתי נמנע.

"הדבר הכי גרוע, יותר גרוע מהסכנה הגופנית, הוא המחיר הנפשי. אם אתה עובד בבור הנחירה תקופת זמן כלשהי, אתה מפתח גישה שמאפשרת לך להרוג דברים אבל בלי שיהיה לך אכפת. אתה יכול להסתכל בעיניים לחזיר שהולך לידך בבור הדם ולחשוב 'אלוהים, זה באמת לא בעל חיים כזה מכוער.' אולי תרצה ללטף אותו. החזירים באולם ההמתה ניגשו אלי ודחפו אלי את חוטמם,כמו כלבלבים.שתי דקות אחר כך הייתי צריך להרוג אותם ‒ להכות אותם למוות בצינור. לא אכפת לי…  הרגתי דברים. הגישה שלי הייתה, זה רק בעל חיים. תהרוג אותו. לפעמים הייתי מסתכל גם על בני אדם באותה צורה. היו לי מחשבות על תליית אחראי המשמרת שלי הפוך  מהרגליים על הפס ועל הדקירה שלו."

 כיצד בני אדם המעבירים את ימיהם בחבטת בעלי חיים ברצפות בטון, בחישמולם, בריסוק אפיהם, בהריגתם, הכאתם, דקירתם וביתורם, מתייחסים לחברות שלהם, לנשותיהם, לילדיהם? כיצד מתמודדים אנשים כאלה עם האלימות שהם חווים בסביבתם ומפעילים על יצורים חלשים מהם וחסרי הגנה?

השורשים החיים של עבודתנו

תרבות הרעייה שכולנו נולדנו לתוכה מאלצת בנים ללמוד להיות קשוחים ולהינתק מרגשות הרוך והחמלה הטבעיים שלהם. עבודת הרעייה שהתפתחה לפני 10,000-4,000 שנים היא עבודה של שליטה קשוחה וחסרת רחמים בבעלי חיים רבי עוצמה. היא מחייבת גברים המסוגלים לקטיעת איברים אכזרית, לכליאה, לניהול ולהמתה גם של בעלי חיים שגודלו ונעשו לסחורה יקרה וגם של בעלי חיים אחרים, טורפים פוטנציאליים. נוסף על כך הרועים מתחרים עם רועים אחרים על משאבים יקרים של קרקע ומים לבעלי החיים שלהם. תרבויות רעייה עתיקות אלה, היסוד ההיסטורי ועמוד השדרה של תרבותנו כיום, התפתחו אגב הרחקת עצמן מן העולם הטבעי וביסוס יחסי הגומלין איתו על יריבוּת. תרבויות הרעייה העתיקות משפיעות עלינו גם כיום בכוח עצום משום שאנחנו עוסקים באותן פעולות יסוד: כליאת בעלי חיים ואכילת מזונות שמקורם בבעלי חיים אלה.

במרוצת המאות אולי התקדמנו מעט ביחסנו לזולת, אך הנוהג המתמשך של שיעבוד בעלי חיים, ניצולם, עינוים והריגתם הכשיל אותנו מאז ומעולם בדרכנו להתקדמות ממשית. הגם שאנו מגַנים את שעבודם, ניצולם, עינוים והריגתם של בני אדם בנסיבות מסוימות, בקנה מידה רחב אנחנו עדיין מתרצים ומצדיקים זאת וגם כיום תופעות אלה נפוצות בקנה מידה נרחב.

בספר "כל יום הוא טרבלינקה" ההיסטוריון צ'רלס פטרסון מראה כיצד הקווים המקבילים בין דרכי ההתעללות של תרבויות הרעייה העתיקות בבעלי חיים ובבני אדם נמשכים עד ימינו (ראה פרק 2). בהתמקדות בתרבות הדמוקרטית הרציונלית שהייתה לימים לגרמניה הנאצית הוא מגלה קווי דמיון מזעזעים בין שליטתנו בבני אדם אחרים ובין שליטתנו בבעלי החיים המגודלים למאכל. אדולף היטלר החזיק על קיר משרדו תמונה ממוסגרת של הנרי פורד, הקפיטליסט, הגזען, שפסי הייצור שלו היו השראתו של היטלר במנגנון ההשמדה ההמונית. פורד, בתורו, שאב את רעיון פס הייצור שלו מפסי הביתור בבתי המטבחיים של שיקגו בתקופתו. בגרמניה הנאצית התייחסו ליהודים, לקומוניסטים, להומוסקסואלים, לחולי הנפש ולשאר "מזיקים" כפי שהתייחסו לחיות-מאכל ‒ ממכלאות הם הועברו בקרונות בקר אל מחנות ריכוז הדומים למשקי החי המתועשים של ימינו, ושם היו עשויים לעבור ניסויים בגופם לפני שנשלחו לאותו סוג של מנהרה סופית המחכה לכל בעל חיים הנשחט לשם מאכל. למרבה האירוניה, המונח הלועזי המקביל ל"שואה",  holocaust, פירושו המקורי היה "שריפה מוחלטת" והוא התייחס להמתה ולהקרבה של בעלי חיים שנשרפו בתור קרבן.

אותה דינמיקה פועלת גם כיום. באופן גורף אנחנו מטילים את אשמת הרס השלום והצדק החברתי על גישות העליונות, על האליטיזם, על ההדרה, ואף על פי כן ללא עוררין, ואפילו בגאווה, אנחנו מאמצים גישות אלה ממש ביחס לבעלי חיים. הלקח ברור: כשאנחנו מקשיחים את לבנו לסבל שאנחנו גורמים לבעלי חיים לתועלתנו ומצדיקים אותו בהצהרת עליונותנו או ייחודנו, מכאן המרחק קצר מאוד ובלתי נמנע לגרימתו של אותו סבל לבני אדם, לתועלתנו, ולאותה הצדקה ולאותן הצהרות על עליונותנו או ייחודנו. המלחמות והדיכוי הבלתי פוסקים בהיסטוריה הם באופן בלתי נמנע תוצרי כליאתם והריגתם של בעלי חיים למאכל, כמו גם מופת המאצ'ו הקשוח הנתבע גם ממי שהורג בעלי חיים לפרנסתו (הרועה) וגם מן החייל. אם ברצוננו לאכול מזונות מן החי, סבל זה הוא המחיר שעלינו לשלם.

עבודה כשמחה, עבודה כנטל

 הקולות המתקדמים של השמאל, הגם שעל פי רוב הם מבקרים את המדע הקונבנציונלי ואת הדת הקונבנציונלית ואף מפקפקים בניצול הפרוע של הטבע ואת השליטה באשה, הרי עד עתה נכשלו כשלון חרוץ בראיית הקשר שבין הפולחן המרכזי בתרבות הרעייה שלנו ‒ אכילת בעלי חיים ‒ ובין הערכים והמוסדות ההרסניים שלנו. ימנים, שמאלנים או אנשי מרכז, כולנו מסכימים להתעלם מגורם השורש הזה של כל בעיותינו. לדוגמה, בספרו "המצאתה-מחדש של העבודה", התיאולוג-הכומר מתיו פוֹקס בוחן לעומק את הערכים והאמונות שביסוד חוויית העבודה שלנו ואת עמדותינו כלפיה. על סמך קשת רחבה של תורות, לרבות התנ"ך והברית החדשה, בהגווד-גיטה והדאו-דה-צ'ינג, וכן כתביהם של משוררים וקדושים נוצרים נאורים כגון כביר, רומי, רילקה, פרנציסקוס מאסיזי, הילדגארד מבינגן, מייסטר אקהרט וקולותיהם המודרניים יותר של תומס ברי, א"פ שומכר, ותיאודור רוזאק, הוא טוען בלהט שעבודה היא רוחנית ביסודה. אם נביט סביבנו, הוא אומר, אם נביט ביקום, בכדור הארץ שלנו ובטבע ובבעלי החיים, נמצא אינסוף פעילות המתקיימת ללא הרף, וכל חלק ממלא את התפקיד החיוני שיועד לו. לכל חלק, לכל תא, צמח, בעל חיים, כוכב-לכת וכוכב, לכולם תפקיד למלא במסכת הגדולה יותר, וזוהי העבודה שלו. פוקס טוען שביצוע העבודה הזאת פירושו השתתפות בהתהוות היקום האינסופי, וכי לכן הדבר הוא גם קדוש וגם מרומם-רוח. "הבריאה כולה", הוא כותב, "קיימת בזכות 'השמחה הצרופה' של האל. עבודת הבריאה הייתה עבודה של שמחה שתכליתה כולה היתה להביא לידי קיום עוד ועוד שמחה. הדבר לא זו בלבד שמתיר לנו למצוא שמחה בעבודתנו אלא גם מטיל עלינו אחריות לעשות כן. שמחה היא מקור חיוני של מוטיבציה בעבודתנו."

ואולם פוקס מכיר בעובדה שלנו, בני האדם, יש בעיה חמורה עם עבודה, ומוצא סימוכין לכך בעובדה שיותר ממיליארד מאתנו מובטלים. אם נביט בטבע סביבנו, נראה שכל יצור חי עובד וממלא את תכליתו, ורק בני האדם מובטלים מעבודה, עובדים מעט מדי, עובדים הרבה מדי או אינם מסוגלים או אינם מוכנים לעבוד. אנחנו המין הביולוגי היחיד המשעבד מינים אחרים לשם מאכל, היחיד השותה חלב בבגרותו והיחיד הרואה בעבודה משהו לא נעים ומנסה להימנע ממנה. מדוע כך הדבר? כצפוי, פוקס מטיל את האשמה למורת רוחנו מן העבודה על הינתקותנו מן הטבע ומן הרוחניות, הינתקות הנובעת מן המהפכות התעשייתית והמדעית, וקורא לנו להיעשות יצירתיים יותר, אוהבים יותר ושמחים יותר בעבודתנו, לגלות דאגה רבה יותר לאדמה וזה לזה, ו"להמציא מחדש" את העבודה כשמחה שהיא נועדה להיות בתור ביטוי לייעוד לבבנו.

 מה שהוא אינו אומר הוא שהעבודה היסודית והמכוננת של תרבות הרעייה שלנו היא הכליאה האכזרית, הטלת המום וההמתה הברוטאלית של יצורים חיים מרגישים. זה ודאי אינו מניע לשמחה בעבודה! זהו חוסר-העקיבות הברור אך הבלתי מזוהה ובלתי מבוטא שבשורש הדילמות שלנו. אלפים מאתנו רעבים למוות מדי יום, מיליונים מאתנו עובדים עבודת פרך בעבור פרוטות אחדות ביום במפעלים רעילים המייצרים מוצרי צריכה זבליים, מיליונים אחרים עובדים בתור חיילים וסוכני אלימות ופחד ‒ והכל מושרש בצלחות שלנו.

הפיכת בעלי החיים למוצר, כליאתם והמתתם הם עיוות מוחלט של המלה "עבודה" כפי שהגדירה פוקס. עד שתשתנה עבודתנו המכוננת מהריגת בעלי חיים לשם מאכל להגנת החיים ודאגה לכל חי, לעולם לא "נמציא מחדש" את העבודה בתרבותנו; נסתפק בהתפתחויות טכנולוגיות שיאפשרו לנו לנצל בעלי חיים, את הטבע וזה את זה ביתר יעילות וביתר אכזריות, ולאכול בשר בעלי חיים, ביצים ומוצרי חלב בכמויות גדולות יותר משאכלנו בכל תולדותינו.

שלום והרמוניה עולמיים מחייבים את אלה מאתנו המצויים בעמדות כוח ועושר בכפר הגלובלי לחדול משליטה בבני אדם, בבעלי חיים ובטבע, שליטה המתקיימת בתאוותנו למזונות מן החי. קל לשכוח שאם אנחנו קוראים מלים אלה משמע אנחנו נמנים עם בני האדם העשירים ביותר ובעלי הכוח בכוכב הלכת הזה. בגלל עושרנו וכוחנו הרבים יחסית, התנהגותנו, קולנו ואורח חיינו עשויים להשפיע על בני אדם רבים, לחיוב או לשלילה. לפיכך חובה עלינו לכבד אחריות זאת לאחינו ולאחיותינו.

החייאת העבודה

בגלל אופיה האלים מיסודו של עבודתה המכוננת ‒ רעיית בעלי חיים והריגתם ‒ תרבותנו ניחנה בסלידה יסודית מן העבודה. כולנו שומעים שלעבוד פחות עדיף על לעבוד יותר, והכי טוב לא לעבוד כלל. סיפור הגירוש מגן עדן, שכולנו למדנו בספר בראשית, הוא סיפור משמעותי משום שעל פיו אז העניש אותנו אלוהים בעבודה קשה כל עוד אנחנו חיים על פני האדמה. מטאפורה זאת, חלק ממיתוס הרעייה, היא רמז חשוב, שכן היא מציגה את העבודה כנטל מעיק ומייחסת את העבודה לצו אלוהי שנלווה לגירוש מגן עדן. בגן עדן אכלנו תפריט על טהרת הצומח בלבד ולא היה קיים שם המושג עבודה כפעולה נפרדת. חיינו בהרמוניה עם בעלי החיים, האדמה וזה עם זה, לא הרגנו שום יצור חי לשם מאכל ולא התחרינו זה בזה. העבודה שלנו הייתה החיים שלנו, היא היתה שימחה והכל היה "כי טוב". לא הייתה קיימת עבודה כפעילות נפרדת ולא היה קיים מושג הגאולה, שכן לא חטאנו את החטא הקדמון: ראיית הזולת כעצמים לתפעול, לניצול ולהריגה.

מיתולוגיות רבות אחרות בעולם מספרות גם הן על תור-זהב של תמימות ושלום. ייתכן שסיפורים אלה, כך טוענים אייזלר ואחרים, הם זכרונות של תרבויות שיתוף עתיקות המתוארות בידי אנתרופולוגים בימינו, לפני ציד בעלי החיים הגדולים, לפני הרעייה ולפני השליטה בבעלי חיים ובנשים. השיבה אל גן השפע, התמימות והאושר הטבעי נתפסה מאז ומעולם כיעד הכמיהה הדתית במערב, ואולם כדי להגשימה אנחנו חייבים לסלק את המיתוס הבסיסי שתרבותנו מקדמת, מיתוס השליטה וההדרה. בלב ליבה התרבות שלנו, כמו כולנו, משתוקקת להתעלות מעל עצמה, ולשוב, בתנועה לוליינית, לזמן של קשר גומלין כללי, של חמלה ושל שמחת יצירה. זרעיה של תשוקה זו נטועים בלב התרבות שלנו ובמהותנו הרוחנית.

ירידת קרנם של החסד, התמימות, החופש והחמלה החלה כשאכלנו את פרי אשליית הבדלנות הדואליסטית וחדלנו לנהוג במידת החסד כלפי מי שהיו נתונים לחסדינו. הנפילה אירעה כשהתחלנו להפוך את בעלי החיים למוצרים. בכוחנו להחיות את העבודה ולהפוך אותה מעבדוּת מזהמת להשתתפות שמחה. הדרך אינה תובעת אלא שנעניק אותן הזדמנויות לבעלי החיים הנתונים לחסדנו: נשחרר אותם משעבוד ונעניק להם חופש לשוב ולהשתתף השתתפות מלאה במימוש תכליתם ותודעתם הייחודיות. מה שהיינו מייחלים לו לעצמנו עלינו להעניק תחילה לאחרים: זהו, מן הסתם, עקרון רוחני נצחי.

כדי להשיב את העבודה לחיים ממעמקי חוסר החשיבות, מורת הרוח והניצול שהתדרדרה אליהם, יידרש לנו מעתק תרבותי חריף הרבה יותר מכל מהפך שמציעים כיום גם השמאל וגם הימין. נזדקק לשינוי חיובי ביחסינו עם אלה הנתונים לחסדינו, כלומר מעבר ממזונות מן החי למזונות צמחיים וממיתוס של מוות ושליטה למיתוס של חיים ושיתוף יצירתי הדדי. פחות מזה  אינו אלא אירוניה וצביעות.

כיחידים וכתרבות וכמשפחת האדם, אנחנו משלמים מחיר כבד להדהים על עבודה שהינה משפילה או הרסנית, לזולת ולעצמנו. כשאנחנו עובדים בראש ובראשונה לשם כסף, אנחנו חוטאים לייעודנו הרוחני ומוכרים את אנרגיית החיים שלנו ואת זמננו, היקר לאין שיעור. מסורות ותורות רוחניות מדגישו כולן שלכל אחד מאתנו יש בחיים הללו יעוד ייחודי ומשימה ייחודית לממש ולהגשים, ושזוהי עבודתנו. עבודתנו חייבת לעסוק בטיהור תודעתנו ובהערתה, בתרומת יצירתיות לקהילה שלנו ובהיות הקול והידיים המרעיפים ברכות על אחרים. ככל שאנו מגלים את יעודנו וחיים אותו במלואו עד כמה שאפשר, אנחנו מגלים שמחה ומשמעות וחיינו נעשים יקרים ועתירי ברכה. כשאנו מתפתחים וצומחים כיחידים, בכוחנו לתרום תרומה אמיתית לאבולוציה של מין האדם, ובמאמצים אלה יש סיפוק עצום.

אם לא נשכיל להשקיע את זמננו ואת האנרגייה שלנו בפעילות זאת, ניעשה מתוסכלים מאוד ולא נמצא סיפוק גם אם יהיו בידינו עושר רב ועוצמה רבה, ותסכול זה, המושך, מצטבר ותוסס, הופך לפצצות, קליעים, מזבלות רעילות וסרטן, כנופיות משוטטות וטרוריסטים. העבודה, כלֵידה וכארוחות, היא מקודשת, פולחן קדוש, ועל ידי חילול העבודה בתחרותיות, הריגה, אכזריות וניצול, תרבות הרעייה שלנו זורעת זרעים שלא יצמיחו אלא אומללות לכל.

בגלגול המודרני העכשווי של תרבות הרעייה השתלטנית האכזרית ‒ המפגינה את ערכיה כיום ביתר שאת ובטכנולוגיה עתירת ידע בדמות שרשרות מזון מהיר, ערי-ענק, חוות חזירים עצומות, משחטות צפות, ראשי-נפץ גרעיניים והשתוללות חסרת רסן של אי-צדק, חוסר שוויון וניצול ‒ החייאת העבודה פירושה בראש ובראשונה הבנת שורשי השליטה בהפיכת בעלי החיים הנאכלים למצרך. המפתח להשבת זכותנו ולהרמוניה, החבוי במקום הברור ביותר ‒ צלחותינו ‒ מחייב אותנו (כיאה לתבונה מיתית) לשחרר את אלה שכבלנו, על מנת שנהיה חופשיים בעצמנו. כדי להשיב לנו את יעודנו, אנחנו חייבים להשיב את הייעודים שגזלנו מאחרים. ככל שנסלק את האלימות מתפריטנו היומיומי, באופן טבעי נגביר את יכולתנו לגשר על המחלוקות בקרבנו, לטפח את היצירתיות ואת השמחה שלנו, לשקם יופי ועדנה, ולהיות לילדינו מופת של רגישות וחמלה. כשנתחיל להעמיק את מבטנו במזוננו, נוכל להתחיל ולרפא את ילדינו, והעבודה שלנו תוכל לשוב לתחייה ככלי של ברכה ושל הבאת שמחה ואכפתיות לעולמנו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על דיאטת השלום העולמי – פרק 10: דילמת העבודה

  1. ארי הגיב:

    בגלל זה אנחנו אוכלים שחיטה יהודית זה מהיר ללא כאב

    • shalomdiet הגיב:

      ארי, אני מבינה שיותר נוח לך לחשוב ככה, אבל זה לא מדויק (ראה בהמשך). בכל מקרה, מוות מהיר וללא כאבים הוא עדיין מוות שנכפה על החיה שלא בחרה בכך, וממש כפי שאתה לא היית רוצה שמישהו יחליט לסיים את חייך בלי שתרצה בכך, כך גם חיות המשק, שברובן נשחטות בגיל רך של כמה חודשים עד כמה שנים. אני מניחה שאתה מאמין באלוהים, אז למה לא להניח לבורא כל היצורים להחליט מתי לסיים את חייהם ולא להתערב? בברכה, עדי.
      "שחיטה כשרה נחשבת לשחיטה הממזערת את סבל החיה. למעשה אין זה כך. ההלכה מחייבת שבעל החיים יהיה בהכרה מלאה בזמן שחיטתו. הדבר מביא למאבק אלים, קורע לב וחסר סיכוי המסתיים במקרים רבים בכפיתתו ובגרירתו לעבר סכין הקצבים. רישום גלי מוח מראה כי גם לאחר חיתוך עב העורקים, בעל החיים הנשחט נשאר בהכרה וגוסס למוות עד כחצי דקה לאחר שחיטתו." מתוך אתר האינטרנט של אנונימוס, עמותה ישראלית לזכויות בעלי חיים.
      "בשוויץ, נורבגיה ושבדיה אסורה השחיטה הכשרה, בנימוק של התאכזרות לבעלי-חיים"
      "משרד החקלאות ההולנדי אוסר שחיטה יהודית כשרה של שוורים בנימוק שהיא גורמת "סבל מוגזם", ומנוגדת לחוק האוסר התעללות בבעלי-חיים." (חודש מאוחר יותר הותרה השחיטה בתנאי שלא תארך יותר משלוש שניות)
      מועצת רווחת בעלי החיים בבריטניה המליצה לממשלה לאסור על שחיטה לפי ההלכה היהודית או המוסלמית. למועצה הוצג מחקר הקובע כי פרות ועופות מאבדים את הכרתם כשתי דקות לאחר שגרונם משוסף, וכבשים מאבדות הכרתן בתוך 14-70 שניות." מתוך Ynet מתאריך 30.5.02, וואלה 31.5.02 והארץ 9.6.02, 15.5.03

  2. חיים הגיב:

    אם ישקיעו יותר בתחום ההנדסת רקמות לא יהיה צורך להרוג בשביל בשר

  3. עדי הגיב:

    בזמן שמחכים להשקעה בתחום הנדסת הרקמות, אפשר להתחיל להשקיע בלמצוא אלטרנטיבות זולות ומזינות לארוחה במקום בשר בעלי חיים. יש הרבה אפשרות מזינות ובריאות, צריך רק קצת ללמוד מה הן, ומה הם שילובי המזון המומלצים. הדבר היחיד שעל הטבעוניים להשלים בתוסף זה b12, וכשקוראים פה על הסבל הזה, זה באמת נראה מחיר קטן לשלם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s