"החטא הגדול ביותר שלנו כלפי בעלי החיים אינו שנאה, אלא אדישות. זו מהות חוסר האנושיות." – ג'ורג' ברנרד שו
"לפגיעתן של אינספור פרסות ופיות במהלך השנים הייתה השפעה רבה יותר על שינוי הצמחייה והאדמה של המערב מאשר כל הסכרים, המכרות, תחנות הכוח, הכבישים המהירים ועבודות הפיתוח יחדיו." – פיליפ פרנקלין באודובון, נשיונל אודובון סוסייטי
"חזירים ופרות ותרנגולות ובני אדם נאבקים על דגנים." – מרגרט מיד
תיעוש החקלאות
קשה לדמיין צורת ייצור מזון יותר בזבזנית, רעילה, לא הומנית, מפיצת מחלות והרסנית ממשקי החי המתועשים שלנו. מלבד היחס הבלתי הומני להחריד לבעלי החיים הנכלאים כדי להפוך למזון – ולחיות הפרא שסביבות המחיה שלהן נהרסות ושאותן בעלי חוות, עובדי משקים מתועשים, סוכנויות ממשלתיות ותעשיית הדיג מרעילים, לוכדים וצדים בתואנה שהן מזיקות ומתחרות – משקי החי המתועשים גם מבזבזים כמויות אדירות של מים, נפט, אדמה וכימיקלים; הורסים יערות ואזורי דיג; מזהמים באורח חמור את הקרקע, המים והאוויר; ובהוצאה אדירה מציפים את השווקים במוצרים הרעילים ביותר לבריאותנו.
לא היה זה אפשרי עבורנו לאכול כמויות גדולות של מזון זול מן החי כפי שאנו עושים כיום ללא עירוי אדיר של דלקי מאובנים למערכת ייצור המזון. אם נביט על עקומת הצמיחה החדה של האוכלוסייה האנושית במאה השנים האחרונות נגלה שהיא זהה לעקומת הצמיחה של השימוש באנרגיה שאפשרה לנו ליצור כמויות אדירות של מזון. עודפי מזון תדלקו את התפוצצות האוכלוסין האנושית – ושל פרות, חזירים, תרנגולות, דגים ושאר בעלי חיים כלואים שאנו מגדלים כדי לשחוט עבור מזון.
התיעוש החקלאי בארצות הברית החל בשנות החמישים והשישים, והיה זה תהליך שכונה "המהפכה הירוקה". מערכת ייצור המזון הזו מבוססת על מאגרי נפט וגז שופעים וזולים. החקלאות התעשייתית מסתמכת על גז טבעי ליצירת שנים–עשר מיליוני הטונות של דשן חנקני המשמשים אותה מדי שנה בארצות הברית, שהם שווי ערך ללמעלה ממאה מיליון חביות סולר. היא גם דורשת מיליון חביות נפט לייצור 1.3 מיליוני הטונות של קוטלי מזיקים המשמשים אותה מדי שנה (שלמעלה משמונים אחוזים מהם משמשים בארבעה סוגי יבולים – תירס, סויה, חיטה וכותנה – המרכיבים העיקריים של המספוא לבעלי החיים במשקים); כדי לשאוב את טריליוני הליטרים של מים שנדרשים ליבולים אלה; כדי להפעיל את המכונות החקלאיות שהחליפו למעשה את עבודת הכפיים; כדי לשנע ולשכן מיליארדי בעלי חיים מדי שנה; וכדי לתפעל את המכלאות והמשחטות, את פינוי ועיבוד הפסולת ואת שינוע המוצרים וקירורם. נפט זול הוא תנאי מוקדם גם למה שמכונה "המהפכה הכחולה", כלומר העלייה החדה בשימוש בחקלאות ימית מתועשת. הדגים בחקלאות הימית אוכלים דגנים ודגים אחרים, וציי הדיג העצומים שמנצלים יתר על המידה את אזורי הדיג גם דורשים כמויות גדולות של סולר זול. בסיס החקלאות הפך מקרקע לנפט, ואף שהדבר איפשר לאנשים רבים יותר לאכול יותר מוצרים מהחי מאי פעם, אנו והאנשים שסביבנו משלמים על כך מחיר מחריד. כעת, כשאנו בפתח תקופה של צניחה בהפקת דלקי המאובנים, מיום ליום מתגלעים מאבקים מרים ואלימים בשל הדרישה לנפט היקר שמייצר הרגלנו לאכילת–כל.
אוכלים אדמה, מים ודלקי מאובנים
הבעיה הסביבתית החמורה ביותר שיוצרת אכילת מזון מהחי היא שבעלי החיים האלה, שאוכלוסייתם עצומה בגודלה, חייבים לאכול, ולאכול המון. שמונים אחוז מהדגן שמגדלים חקלאי ארצות הברית וכחצי מהדגים הניצודים מתבזבזים כדי לגדל ולפטם מיליארדי בעלי חיים עד ששחיטתם תהיה רווחית, או לייצר מוצרי חלב וביצים בכמויות הגדולות שדורשים הצרכנים. ולמעלה מתשעים אחוז מהחלבון בדגן הופך למתאן, אמוניה, שתנן וצואה שמזהמים את האוויר והמים שלנו. על פי אומדן שמרני, כמות האדמה, הדגן, המים, הנפט והזיהום שנדרש כדי להאכיל אחד מאתנו בתזונה אמריקאית רגילה יכולה להאכיל חמישה עשר מאתנו על תזונה צמחית. הבנת ההשלכות חיונית להישרדות שלנו, מפני שהחקלאות שלנו, שמתבססת על משקי–חי מתועשים, מכלה במידה הרסנית את שלושת היסודות החיוניים לחיינו: אדמה, מים ודלקי מאובנים.
רובנו לא מודעים לכמות האדירה של אדמה המוקדשת לגידול דגן שנועד להזנת חזירים, פרות, כבשים, ציפורים ודגים במכלאות. עד ימינו, למעלה מ-512,000 מיילים מרובעים [כ-1,326,000 קמ"ר] משטחי היערות של ארצות הברית נכרתו עבור שטחי מרעה לבעלי חיים או למען גידולי דגנים להזנתם. זה שטח רב יותר משטחן הכולל של טקסס, קליפורניה ואורגון, ועם זאת הוא גדל מיום ליום, כשמדי שנה נוספים לו 6,000 מיילים מרובעים נוספים, או 10,000 אקרים ביום [כ-40,000 דונם] ושבעה אקרים בדקה. משמעות תהליך זה של בֵּרוּא יערות, הגדול פי שבעה מבֵּרוּא היערות שנגרם מבניית כבישים, בתים, מגרשי חניה ומרכזי קניות, היא הרס בתי הגידול והמגוון הגנטי של חיות הבר, סחיפת שכבת הקרקע העליונה, דלדול נחלים ונהרות והגברת הזיהום. יערות מונעים סחיפה, מייצרים חמצן, מנקים את האוויר, מעודדים גשם ומספקים בתי גידול לאלפי מיני חיות וצמחים.
מלבד חיסול שטחים מיוערים נרחבים אחראית חקלאות בעלי החיים להרס ולדלדול אזורים גדולים הרבה יותר – כמעט כל מישורי העשב ורבים מהאזורים הצחיחים של מערב ארצות הברית. המערכות האקולוגיות המורכבות והיפות האלה שבעבר תמכו במגוון רחב של מיני צמחים ובעלי חיים, אבדו לעולם כי האדמות הפכו לשדות של יבול דגן בודד או משמשות לרעיית בקר. השימוש ביערות, מישורי עשב ואזורים צחיחים לחקלאות בעלי חיים הורס מערכות אקולוגיות מורכבות הקשורות אלה לאלה בעבותות כדי שרק המין היחיד המבוקש יוכל לחיות על האדמה. חוואים ואנשי התעשייה החקלאית מתייחסים לרוב המינים מלבד חיות המשק והדגן שעליו הן ניזונות כמזיקים שיש להשמיד. השמדת ודלדול היערות, מישורי העשב והאזורים הצחיחים לשם יצירת שטחי רעייה וגידול מספוא לבעלי חיים שנועדו לשחיטה לא רק גורמים להרס המגוון והתבונה הביולוגיים, אלא גם להשלכות חמורות אחרות.
מעטים מאתנו מודעים להשפעה השלילית העצומה שיש לחקלאות בעלי החיים על מקורות המים שלנו. החקלאות צורכת שמונים וחמישה אחוזים ממשאבי המים המתוקים של ארצות הברית, בעיקר להפקת מזון מן החי. הפקת כמות מזון יומית לאדם אוכל–כל אחד דורשת למעלה מארבעת אלפים גלונים של מים [כ-15,000 ליטר], מול פחות משלוש מאות גלונים לאדם טבעוני; עובדה זו חושפת נזק סביבתי עצום, במיוחד לאדמות ממערב לנהר המיסיסיפי, שם התעשייה מדלדלת אקוויפרים רבי ערך ומטה נהרות ויובלים לערוצי השקיה, וגורמת למותם ולסבלם של ציפורים, דגים ושאר חיות בר כדי לספק את הכמות האדירה של מי השקיה הדרושה לגידול בעלי חיים הניזונים על דגנים.
ארבעים אחוזים ממי ההשקיה מגיעים מאקוויפרים תת–קרקעיים שדרושים להם מאות שנים להתמלא מחדש. למעשה, אקוויפר אוגללה, שנפרש תחת חלק גדול ממרכז צפון אמריקה, אשר נדרשו לו אלף שנים להיווצר והיה הגדול ביותר בעולם, מתרוקן במהירות ובפזיזות, כאשר למעלה משלושה עשר טריליון גלונים [כ-50 מיליארד קוב] נשאבים ממנו מדי שנה כדי להשקות את שטחי האדמה העצומים שעליהם מגדלים החקלאים מספוא לבעלי חיים. בה בעת מתבקשים התושבים לחסוך במים באמצעות ראשי מקלחת בעלי לחץ נמוך וניאגרות חסכוניות. מומחי האדמה והמים של אוניברסיטת קליפורניה העריכו שבעוד רכישת ליברה אחת של חסה, עגבניות, תפוחי אדמה או חיטה מתוצרת קליפורניה דורשת כ-24 גלונים של מים בלבד, רכישת ליברה אחת של בקר מתוצרת קליפורניה דורשת למעלה מ-5,200 גלונים. ג'ון רובינס מציין שכמות המים הזו עולה על זו של שנה שלמה של מקלחות יומיות! חלק ניכר מהמים משמש להשקיית שדות דגן שנועד להזנת בעלי חיים, שנשאב באמצעות דלק מנהרות ואקוויפרים רחוקים, בעזרת סכרים, תעלות ותחנות שאיבה שהקמתם התבצעה מכספי משלמי המיסים, ולא מכספי התעשייה החקלאית שמרוויחה מהם. מרק רייזנר, מחבר הספר Cadillac Desert, מסכם, "את משבר המים במערב – וכן רבות מבעיותיו הסביבתיות – ניתן לסכם, בלתי סביר ככל שזה נשמע, בשתי מילים: משק החי."
מזון מן החי דורש לשם הפקתו גם כמויות אדירות של נפט. לדוגמה, שעה שנדרשות שתי קלוריות בלבד של דלק מאובנים להפקת קלוריה אחת של חלבון מסויה, ושלוש קלוריות מחיטה ומתירס, נדרשות חמישים וארבע קלוריות של נפט להפקת קלוריה אחת של חלבון מבקר! חקלאות בעלי החיים תורמת באופן בלתי פרופורציונלי לצריכת הנפט שלנו וכך גם לזיהום האוויר והמים, להתחממות הגלובלית ולמלחמות שנגרמות ממאבקים על משאבי הנפט המידלדלים.
כיצד ייתכן שנדרש פי עשרים ושבעה יותר נפט להכנת המבורגר בקר מאשר להכנת המבורגר סויה, ומה ההשלכות של זה? אדמה המשמשת לחקלאות מאבדת בדרך כלל את החנקן שבה כי הצמחים שואבים אותו ממנה לסנתוז חלבון. פיתרונות מסורתיים היו פיזור גללי בקר או עופות להעשרת הקרקע מחדש, שתילת קטניות ומחזוריות יבולים, וכן מתן מנוחה לקרקע. בשנת 1909 גילו שני מדענים גרמנים שיטה להפקת חנקן מן האוויר ליצירת אמוניה, שאיפשרה בשלב מאוחר יותר להמציא שיטות להפקת דשן חנקני אי–אורגני מגז טבעי בדרך זולה ובכמויות אדירות. הזמינות הפתאומית באופן יחסי של החנקן אפשרה את העלייה העצומה בייצור המזון שהובילה לפיצוץ האוכלוסין של בני האדם ובעלי החיים במשקים במהלך מאה השנים האחרונות. זהו אותו דשן מלאכותי שגורם לזרימת חנקן "עשיר" לנחלים ולנהרות, שהיא אחת מבעיות זיהום המים החמורות ביותר, שגורמת לצמיחה מואצת של אצות, להפחתת החמצן במים ולהרג דגים.
פרט לגז הטבעי לדשנים, החברה החקלאית שלנו זקוקה לנפט כדי לייצר את הכמות האדירה של קוטלי חרקים ועשבים מבוססי פחמימנים שגדלה פי שלושים ושלושה במהלך עשרים השנים האחרונות. בה בעת נכנעים מדי שנה יותר ויותר יבולים למזיקים בשל העדפת יבול בודד ונטישת שיטות חידוש הקרקע המסורתיות. כששטחי אדמה נרחבים משמשים לגידול יבול אחד בלבד, השדות מושכים בחוזקה מינים "מזיקים" שניזונים על אותו יבול. בשל חוסר המגוון באוכלוסיית הצמחייה והחרקים באזור, מעט מאוד ציפורים וטורפים אחרים מגיעים לשם לאכול, והמזיקים בונים חסינות מרמות קוטלי המזיקים ההולכות וגוברות שמכוונות כלפיהם. החקלאים שותלים את אותו יבול על אותה אדמה עונה אחר עונה, וכך מעודדים את ריבוי האורגניזמים החסינים. על פי מכון וורלדווטש, יש בימינו כאלף מזיקים עיקריים לחקלאות החסינים לקוטלי מזיקים. הצפת שדות המזון שלנו ברעל היא חלק מהקרב המסרטן נגד התנגדותו העיקשת של הטבע לשיטות התעשייתיות שעסקי החקלאות מעדיפים, שהופכות מילוני אקרים של אדמה בעלת יבול אחד לשדות הרג רעילים לחיות הבר.
החקלאות האינטנסיבית המודרנית גם גורמת לסחיפת שכבת הקרקע העליונה, הנבנית במשך מאות שנים – כחמש מאות שנה לכל אינץ'. בשל תוקפנותה של החקלאות התעשייתית, קצב סחיפת הקרקע גבוה פי שלושים מקצב היווצרותה, וכל שנה אובדים למעלה משני מיליון אקרים לסחיפה ולהמלחה מהשקיה בלתי פוסקת. בשלב זה מידלדלים שדות היבול הבודד הרחבים ממינרלים ומחומרים מזינים, ואינם אלא אמצעי חסר חיים שאליו שופכים עסקי החקלאות דשני חנקן אי–אורגניים כדי להפיק יבולים בעלי תנובה גבוהה – בעיקר מספוא לחיות משק – אך בעלי ערך תזונתי מוטל בספק.
החקלאות האינטנסיבית הזו אינה בת קיימא. ככל שהיא פוגעת באדמה ובאספקת המים ומרוקנת אקוויפרים, כך נדרש יותר דלק מאובנים להשקיה, לחידוש חומרי התזונה, למתן הגנה ממזיקים ופשוט להבטחת ייצור יבולים רציף. אלא אם כן נחדל מאכילת מזון זולל–משאבים מן החי, ניאלץ לעמוד מול תוצאותיה של האספקה המוגבלת והמידלדלת של דלקי המאובנים שלנו.
ריצ'רד היינברג מבהיר בספרו The Party's Over: Oil, War and the Fate of Industrial Societies שמומחים מובילים בתעשיית הנפט מאמינים שהייצור הכלל עולמי של נפט נמצא כיום בשיאו, וכעת אנו בתקופה של צניחה בייצור נוכח דלדולם המהיר של המאגרים הקיימים. התעשייה מפיקה ארבעה גלונים של נפט על כל גלון חדש שמתגלה, וההתפתחות הטכנולוגית בגאוכימיה ובסיסמולוגיה מראה שמעטים מאגרי הנפט שטרם התגלו והם נעלמים במהירות. אנו ממשיכים להגביר את הצריכה ולהתעלם מהתוצאות החריפות כי אנו מתאמנים בכך שלוש פעמים ביום. מומחה הנפט ק.ג'. קמפבל אמר, "סימני ההזהרה מופיעים כבר זמן רב. הם ברורים לכל. אך העולם התעלם וכשל בקריאת הסימנים. חוסר ההיערכות שלנו מדהים לנוכח חשיבות הנפט לחיינו.” הוא פחות מדהים כשאנו מבינים שהיכולת שלנו לחסום משוב היא היבט חיוני בהלך הרוח השתלטני והמנותק שאכילת מזון מן החי דורשת. לרוע המזל יש לנו נכונות רבה לשתף פעולה עם מערכת הצבא–תעשייה–בשר באמצעות הדחקת כל משוב בריא שעלול לאיים על הרגלי האכילה שלנו.
ההתנגשות בין הדרישה מרקיעת השחקים לדלקי מאובנים לבין זמינותם ההולכת ופוחתת תגרום ללחץ מחירים תמידי ככל שהדרישות ימשיכו לגבור והמאבקים על מאגרי הנפט המוגבלים יחריפו. לנוכח הירידה הבלתי נמנעת בזמינות דלקי המאובנים, ימי המזון הזול מן החי ספורים. אנו עשויים להתחיל להבין שאכילת מזון מן החי היא בזבוז בלתי נסבל של מאגרי הנפט המוגבלים שלנו. אנשים רבים מתרעמים על צריכת הדלק הרבה של רכבי השטח הבזבזניים לעומת כלי הרכב החסכוניים ביחס של שלושה לאחד בקירוב. האם נתרעם באותה מידה על אנשים שאוכלים בקר, עוף, דגים, ביצים ומוצרי חלב, שנצילות האנרגיה שלהם נמוכה בהשוואה למזון מן הצומח ביחס העולה אף על זה של רכבי השטח הגדולים ביותר – יחס של 10, 15 ו-25 לאחד? נקל לראות את הגלונים של דלק–מאובנים כשהם נשפכים ישירות לכלי הרכב שלנו מאשר את הגלונים של דלק–מאובנים הנשפכים לגבינה, לביצים, לאצבעות הדגים, לנקניקיות ולסטייקים שלנו.
הרעלנים בחקלאות בעלי חיים
השדות הנרחבים בעלי היבול הבודד המוקדשים לבעלי החיים שאנו אוכלים מכסים מילוני אקרים של אדמה וספוגים בקוטלי מזיקים ודשנים רעילים. שניים מהיבולים האלה, תירס וסויה, עברו הנדסה גנטית ומשמשים כיום כמרכיב העיקרי במספוא לבעלי חיים, כשלמעלה ממחצית השטחים החקלאיים בארצות הברית מוקדשים לשני יבולי המספוא האלה בלבד. הם עוברים הנדסה גנטית שמגבירה את חסינותם לקוטלי עשבים, וכך עסקי החקלאות מרססים לרוב פי שניים עד פי חמישה יותר כימיקלים רעילים בשדות אלה מאשר על יבולים שלא עברו הנדסה גנטית, הורגים חיות בר ומזהמים מקורות מים ברמות מרקיעות שחקים.
שדות הרעל הללו הם הבסיס למוצרי החלב והביצים שאנו אוכלים, כמו גם לבשר הבקר, העוף, החזיר וחלק ניכר מהדגים, כמו שפמנון, פורל ואמנון, שגדלים בבריכות מתועשות. המִשקעים הקרצינוגניים של הדשנים וקוטלי המזיקים הכימיים שבהם משתמשים החקלאים בשדות אלה מזהמים את הנהרות והאוקיינוסים שלנו. הם מתרכזים במזון מן החי שאנו אוכלים וכן בבשר ובחלב שלנו. זאת ועוד, הזבל שמשמש ל"העשרת" המספוא מרכז רעלנים ברמות גבוהות אף יותר מהמצוי במספוא הצמחי שבעלי החיים נאלצים לאכול.
מִשקעים של קוטלי פטריות, קוטלי חרקים, קוטלי עשבים ודשנים כימיים מתרכזים בצואת בעלי החיים במשקים. כל מי שבונה בית יודע כמה מקפידות רוב הקהילות על ניקוז השפכים של בני האדם, ועם זאת על ניקוז השפכים של חיות המשק אין כמעט כל פיקוח. עשרה מיליארד חיות היבשה שנכלאות ונשחטות מדי שנה מפרישות כמויות אדירות של צואה ושתן, שאינן משתוות לכמויות שבני האדם מפיקים, או גדולות מהן פי שניים או שלושה, אלא, על פי מחקר שערך הסנאט, גדולות מהן פי 130. שפכי חיות המשק האלה עשויים להיות מרוכזים פי כמה מאות משפכים לא מטוהרים של בני אדם. רעילותם גבוהה יותר בשל הכמויות הגבוהות של משקעי חיידקים, כימיקלים ותרופות. לדוגמה, מחקרים הוכיחו שהכמויות הגבוהות של אנטיביוטיקה הזורמות לנחלים מצואת חיות משק תורמות להפצת חיידקים חסיני–אנטיביוטיקה מסוכנים בנהרות. המחלבות במרכז קליפורניה מייצרות יותר שפכים מעיר של עשרים מיליון תושבים, ומפעל ענק אחד לייצור בשר חזיר מייצר יותר שפכים מהעיר ניו יורק כולה! הפיקוח על השפכים של בעלי החיים במשקים נמוך במידה רבה מהפיקוח על השפכים של בני האדם כי התנגדותן של תעשיות חקלאות בעלי החיים לפיקוח מקבלת תמיכה מפקידי ממשל ופוליטיקאים שמקבלים מהן תרומות למסעי בחירות. הפסולת הרעילה הזו, שאין עליה פיקוח, מזהמת מי תהום, נהרות, אגמים ואוקיינוסים. כשלגונות פתוחות עצומות של צואת חזירים נשפכות, התפרצויות של פּפיסטריה עשויות להרוג מילוני דגים ולפגוע בבני אדם ששוחים בנהרות ובמפרצים שנמצאים במורד הזרם. על פי הסוכנות להגנת הסביבה, בעשור האחרון זוהמו למעלה משלושים וחמישה אלף מיילים של נהרות משפכים של מכלאות ענק. כשהמשקים המתועשים מזהמים מי תהום, לרוב אלה כספי הציבור, ולא כספי התעשייה, שמשמשים לטיהור או לעצירת הזיהום.
צואת בעלי החיים במשקים גורמת גם לזיהום אוויר מפלצתי, ויעידו האנשים שאתרע מזלם להתגורר לידם. הצחנה גורמת לחץ נפשי ומחלות של דרכי הנשימה, וכשהצואה מתייבשת, הרוח יכולה לסחוף אותה מרחק מיילים רבים. בעלי החיים במשקים פולטים גם כמויות אדירות של גז מתאן, שהוא אחד הגורמים העיקריים להתחממות הגלובלית בגלל יכולתו לאגור חום במידה העולה על זו של פחמן דו–חמצני. צליית בשר בעלי חיים יוצרת זיהום אוויר נוסף: חוקרים גילו שחלק ניכר מהערפיח מעל הערים אינו נוצר רק ממכוניות אלא מהעשן ומחלקיקי השומן של אלפי מסעדות המזון המהיר והמטבחים שצולים בשר.
ריפוי האדמה והכלכלה
נראה שאיננו מבינים שהכלכלה שלנו תהיה הרבה יותר בריאה אם נעבור לאכילת ארוחות צמחיות. אם כולנו נאכל תזונה צמחית נוכל להיזון על חלק זעיר מן האדמות ומן הדגנים שאכילת תזונה מן החי דורשת. לדוגמה, חוקרים מעריכים ש-2.5 אקרים של אדמה יכולים לענות על צרכי הקלוריות של עשרים ושניים אנשים שאוכלים תפוחי אדמה, תשעה עשר אנשים שאוכלים תירס, עשרים ושלושה אנשים שאוכלים כרוב, חמישה עשר אנשים שאוכלים חיטה, או שני אנשים שאוכלים עוף או מוצרי חלב ורק אדם אחד שאוכל בקר או ביצים. את כל תושבי כדור הארץ אפשר להאכיל בקלות כי כיום אנחנו מגדלים די והותר דגנים להזנת עשרה מיליארד בני אדם; המנהג הנוכחי שלנו להאכיל מיליארדים על גבי מיליארדים של חיות משק בדגנים האלה ולאכול אותן מכריח למעלה ממיליארד מאתנו לסבול מתת–תזונה כרונית ומרעב שעה שמיליארד אחרים סובלים מהשמנת יתר, סוכרת, מחלות לב וסרטן הקשורים לאכילת תזונה עשירה במזון מן החי.
התרופות שאנו נוטלים כדי להיאבק במחלות האלה נפלטות מגופינו בשתן, זורמות למאגרי המים והופכות לאשד נוסף שמוסיף לזיהום כדור הארץ. הבעיה הזו חמורה במיוחד סביב כמה מהערים הגדולות ביותר בעולם המתועש. רעלים – כמו שאר ההשלכות השליליות של המזון מן החי – לא נעלמים לאחר הבליעה. הם נפלטים חזרה למערכת האקולוגית, אף שחלק ניכר מהם גם מצטבר ברקמות השומן של גופינו. לפיכך, באמצעות תזונה צמחית ביכולתנו להפחית את זיהום כדור הארץ, וגופינו יהיו פחות מזוהמים וחולים, וכך ניוושע מהמעגל האכזרי של הצפת העולם ובני האדם בכימיקלים יותר ויותר רעילים, שהוא חלק ממלחמתנו נגד הטבע, שבה לעולם לא ננצח.
במעבר לתזונה צמחית ביכולתנו להפחית במידה רבה את ייבוא הנפט ואת השימוש בו, ולקצץ בכמות הפחמימנים והפחמן הדו–חמצני שתורמים לזיהום האוויר ולהתחממות הגלובלית. ביכולתנו לחסוך מאות מיליארדי דולרים בשנה בהוצאות על טיפולים רפואיים, תרופות וביטוח, וכך להגדיל את החסכונות האישיים ולהעניק תמריץ מחודש לכלכלה באמצעות השקעת כספים בפרויקטים יצירתיים ובשיקום הסביבה. בשדות מיותמים של יבול בודד המוקדש למספוא לבעלי חיים ניתן לשתול עצים, להשיב לחיים יערות, נחלים וחיות בר. המערכות האקולוגיות הימיות יוכלו להשתקם, יערות הגשם יוכלו להתחיל בריפוי, ובד בבד עם ההפחתה הדרמטית בדרישה למשאבים מכל הסוגים ניתן יהיה להפחית גם את המתח הסביבתי והצבאי. דגנים שמשמשים כיום להזנת חיות המשק של עשירי העולם יוכלו להזין את העניים הגוועים ברעב.
אם נחדל מהמנהג שיוצר את הכוח הרוחני, הנפשי, החברתי והכלכלי מאחורי המלחמות והאלימות האנושית, ניתן יהיה להפחית במידה רבה את תקציב הביטחון, שמוצץ את לשד הכלכלה. הבזבוז הצבאי מחריד; למעלה מחמישים אחוז מתקציב הממשלה הפדרלית הולך לצבא. ידוע היטב שהכספים שמושקעים בצבא, בהשוואה לכספים שמושקעים בחינוך, שיקום הסביבה, שירותים, רפואה, בנייה וכן הלאה, יוצרים את הכמות הקטנה ביותר של מקומות תעסוקה ומניבים מוצרים שאינם ברי–צריכה, כמו פצצות, מוקשים, כלי נשק וניסויים בנשק, שבתורם מייצרים זיהום והרס בממדים אדירים.
התוצאות של התחמקות מתוצאות
רבות כבר נכתב על ההשפעה הסביבתית ההרסנית של כליאת בעלי חיים עבור מזון, כולל בספרים Diet for a Small Planet, Diet for a New America, Mad Cowboy, Vegan: The New Ethics of Eating, The Food Revolution, וכל אחד מאתנו שמתעניין יכול לערוך את המחקר ולגלות שתזונה שמתבססת על מזון מן החי היא הכוח המניע העיקרי מאחורי רוב הבעיות הסביבתיות החמורות שניצבות מולנו: הכחדת המינים הנרחבת, הרס יערות הגשם, זיהום האוויר והמים, הפצת מחלות, סחיפת קרקע, בצורת, שריפות יער, מדבור, הרס בתי גידול טבעיים ואפילו מלחמה וטרור. עם זאת, המידע הזה לא מפורסם ברבים, והבנתנו אותו מדוכאת, מפני שאכילת מזון מן החי היא הפיל בחדר שכולנו מעמידים פנים שאיננו רואים אותו – התנהגות שאיננו מכירים בה והורסת את משפחתנו אך הדיון בה הוא טאבו.
המוסדות שלנו משקפים את הלך הרוח שנדרש מאכילת–הכל שלנו. חלק מהבעיה הוא שהרעלים שמשמשים בחקלאות המתועשת מניבים רווחים עצומים לאליטה העשירה והמיוחסת שמושלת בתרבותנו באמצעות שליטתה בתקשורת, בממשלה ובחינוך. מערכת הצבא–תעשייה–בשר–תרופות–תקשורת לא מציעה כל תמריץ להפחתת צריכת המזון מן החי. הרעלת כדור הארץ בכמויות אדירות של כימיקלים רעילים ודשנים מבוססי נפט מניבה רווחים עצומים לתעשיות הנפט והכימיקלים. רעלים אלה גורמים לסרטן, שמניב רווחים עצומים למערכת הכימיקלים–תרופות–רפואה. שעה שאוכלי–הכל העשירים של העולם מבזבזים אספקה יקרה של דגנים, נפט, מים ואדמה להזנת חיות מפוטמות ולאכילתן, לעניי העולם אין די דגנים לאכול או מים נקיים לשתות, והרעב, הצמא והאומללות הכרוניים שלהם יוצרים את התנאים למלחמות, טרור והתמכרות לסמים, שהן תעשיות רווחיות כשלעצמן. שני העשירונים העליונים של אוכלוסיית העולם סובלים מהשמנת יתר, מחלות לב וסוכרת, שגם הן מניבות רווחים עצומים לתעשייה. התאגידים העל–לאומיים מרוויחים מצריכת המזון מן החי, וכך גם הבנקים הגדולים, שהעניקו את ההלוואות שבנו את כל המערכת ודורשים תשואה בריאה להשקעותיהם. המערכת מתפשטת באכזריות בכל העולם, ובעוד התשואות של התאגיד והבנק עשויות להיות בריאות, בני האדם נהיים חולים, בעלי החיים מנוצלים והמערכות האקולוגיות נהרסות.
בעזרת משאביהם הכספיים העצומים והשפעתם האגדית על כל רובדי הממשל מקבלים עסקי חקלאות בעלי החיים מדי שנה מיליארדי דולרים בסובסידיות, פיקוח מחירים, תמריצים כספיים לעובדים, סיוע בעתות חירום, הלוואת סחורות, תשלומים ישירים, הקצאת אדמות, פטורים ממסים, סובסידיות להובלה ולמספוא, זכויות מרעה, תוכנית תמריצים לייצוא מוצרי חלב ושירותים ממשלתיים נוספים. התעשייה לעולם לא הייתה מצליחה לשרוד בצורתה הנוכחית ללא הסיוע הזה; בשר ההמבורגר הזול ביותר יעלה לפחות שלושים וחמישה דולר ל500 גרם ללא מערכות השקיה, סובסידיות, קצבאות שיקום אדמות ושאר נדבות ממשלתיות מכיס משלם המיסים. חוק החווה משנת 2002, לדוגמה, עורר זעם בקרב מדינות דרום ומרכז אמריקה בשל סכום הכסף הפדרלי חסר התקדים שהעניק לעסקי החקלאות האמריקניים – 182 מיליארד דולר – שאיפשר ליצרני הבשר, החלב, הביצים והדגן בארצות הברית להציף את שווקי אמריקה הלטינית במוצרים זולים שגרמו לחקלאים המקומיים לפשוט את הרגל.
המחקר שמציגה מריון נסל בספרה Food Politics מתאר כיצד תעשיית המזון מן החי שומרת על אחיזת הברזל שלה בסוכנויות הממשלתיות ובמדיניות שלהן, וכיצד מערכת ייצור המזון שלנו מתוכננת להפקת רווחים מרביים עבור קומץ התאגידים הגדולים ששולטים בה. היא כותבת, לדוגמה,
"תפקידי היה לעמוד בראש צוות העריכה של הדו"ח הראשון – ועד כה היחיד – של משרד הבריאות על תזונה ובריאות… ביומי הראשון בעבודה הותוו בפניי החוקים: לא משנה מה אומר המחקר, אסור שהדו"ח ימליץ "לאכול פחות בשר" כדרך להפחתת אכילת שומן רווי, או להציע הגבלות על אכילת מזון מכל סוג. באקלים הידידותי לתעשייה של ממשל רייגן עלולים יצרני המזון שיושפעו מהמלצה זו להתלונן בפני מוטביהם בקונגרס, והדו"ח לעולם לא יתפרסם.”
אל לנו לשגות באשליות שהסוכנויות והרשויות הממשלתיות יפעלו להגנת האינטרסים של הצרכן, הסביבה או בעלי החיים, היות שכפי שגילו וציינו אינספור עיתונאים וחוקרים (אף שלעתים רחוקות באמצעי התקשורת המרכזיים), הן דואגות לתעשיות ולתאגידים העשירים והחזקים שמפעילים עליהן לחץ תמידי. זאת ועוד, תעשיות אלה מספקות פקידי ממשל חדשים באמצעות "דלת מסתובבת" בין עבודות בתעשייה לעבודות בסוכנויות הממשלתיות שמשרתות את התעשיות. בדיוק כפי שאנשים מתעשיית הנשק מנהלים את משרד הביטחון, וכפי שחקלאים לשעבר, אנשי עסקים ועורכי דין מנהלים את משרד החקלאות עבור תעשיות הבשר, החלב והביצים. האינטרס של תעשיית המזון מן החי הוא הפחתה מרבית של מודעות הצרכנים לתנאי החיים המזוויעים של החיות, וכן להשפעות האיומות של המזון הזה על הבריאות האנושית ועל המערכות האקולוגיות שלנו.
הייצור והמכירה הבלתי פרופורציונליים של התזונה מן החי מועילים לאליטה קטנה על חשבון בעלי החיים הכלואים, בני האדם החולים והרעבים והדורות העתידיים. אליטה זו, שהיא תוצאתו הבלתי נמנעת של הלך הרוח של תרבותנו שדוגל בשליטה ובהפרדה, שולטת בעסקי החקלאות, בתעשייה ובמוסדות הממשלתיים, התקשורתיים, הצבאיים, החינוכיים, הרפואיים והכלכליים. מוסדות אלה מקדמים אכילת מזון מן החי כי כוחה של האליטה בנוי על שיעבוד בעלי החיים, כפי שהיה מרגע עלייתה לשלטון עם רעיית בעלי החיים לפני שמונת אלפים שנה בקירוב. כוחה עדיין נשמר בדרכים המסורתיות, באמצעות שליטה בריכוזיות הממון ובכוח הפוליטי, המאפשרת השפעה על החינוך, הדת, הממשלה ומוסדות חברתיים אחרים.
אין פלא אפוא שאנו מגלים שהתאגידים העל–לאומיים חודרים יותר ויותר לחיינו הציבוריים והפרטיים ושולטים בהם. התאגידים הם התגלמות תשוקתנו לחמוק מאחריות ("בעירבון מוגבל" בלשון נקייה) והם מושרשים באלימות שעל צלחותינו, שכן במהלך ארוחותינו היומיות אנו הורגים, כולאים ומענים בעלי חיים בדרכים שאת האחריות עליהן איננו יכולים לשאת. הפּגיעוּת והניתוק הפסיכולוגיים האלה, שקיבלו דחיפה תרבותית לאורך מאות שנים, בשילוב הלך הרוח של השליטה בבעלי החיים והמצרתם באמצעות ארוחותינו, התגלמו בסופו של דבר כתאגידים והפכו למפלצות העל–לאומיות שחולשות כיום עלינו ועל עולמנו. במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות הם צמחו במידה עצומה והצליחו להשיל את המגבלות החוקיות שנכפו עליהם בדורות קודמים. כיום מעניקים להם בתי המשפט גושפנקא כישויות חוקיות, אך הם חסרים בשר, דם ונפש. בתור אמצעים מופשטים בלבד הם קיימים אך ורק להעצמה מרבית של כוחם ולהגדלת כספי משקיעיהם. במקום למות הם מתחזקים והשפעתם השלילית גוברת. הם מעשה ידינו והם בבואת הראי שלנו, ועם זאת הם לוחצים עלינו לשרת את האינטרסים שלהם על חשבון משפחותינו, מערכות היחסים שלנו, קהילותינו, עולמנו ועצמנו. ככל שיכולים התאגידים "להחצין" עלויות, להעביר אותן לעובדים, לבעלי החיים, לדורות הבאים, לממשלות, לקהילות ולאחרים, כך ביכולתם להיות רווחיים יותר.
ארוחותינו שמתבססות על מזון מן החי הן גם המקור לשאננות ולתחושת חוסר היכולת להשפיע שמאפשרת את השוֹאה הסביבתית והחברתית שהתקשורת שלנו מונעת מאתנו לראות ולהבין. אכילת מזון מן החי מקטינה את הרגישות שלנו, משתקת אותנו באמצעות הפחתת יכולתנו להגיב – האחריות (response-ability) שלנו. אכילת האלימות שעל צלחותינו דורשת התחמקות מאחריות כדי שנוכל להאמין שלפעולותינו אין כל השפעה. האמונה השגויה הזו מושרשת למעשה בהבנה החצי–מודעת שלנו שבכל ארוחה אנו גורמים בדיוק את סוג הסבל והזיהום שמטבענו נבקש למנוע. המערכת החברתית והכלכלית שתיארתי דורשת אוכלוסייה גדולה של בני אדם חולים, מוקהים רגשית ומוסחי דעת. עידוד המשך אכילת הבשר, הנוזלים והביצים של חיות שמקבלות יחס אכזרי היא דרך מהותית להבטיח זאת, ולהבטיח רווחיות, שהיא האל הניצב על מזבח התאגידים הגבוה ביותר.
אחת הדרכים שבהן הדבר מבוצע היא באמצעות הגברת שליטת התאגידים על הרפואה והמדע. כיום נמצא הדגש של תעשיית הרפואה על גנטיקה. כשתאגידים מפלסים את דרכם למעבדות מחקר באוניברסיטאות באמצעות מימון מבוקש, אנו רואים כיצד התפיסות האקדמיות עוקבות אחר נתיבי הכסף של התאגידים. החוקרים מקבלים תמריצים באמצעות תרומות כספיות, יוקרה ולחץ מצד עמיתים למקצוע להתייחס למחלות ולבריאות במונחים של גנטיקה, מפני שזו השקפה רווחית לתעשיית התרופות, שעולה בקנה אחד עם ההשקפה המכניסטית והרדוקציוניסטית שעליה מתבסס המדע המקובל.
אם נתייחס למחלות כתוצאה של דרך החשיבה שלנו, אורח חיינו, הרגלי האכילה שלנו, תחושותינו, פעולותינו ויכולתנו להישמע לייעוד חיינו, וכמסרים, הוראות והזדמנויות עבורנו בנתיבנו הרוחני, תינתן לנו היכולת להגיב להן ביצירתיות ובמישרין, ולשפר את בריאותנו באמצעות נטילת אחריות על הבריאות של סביבתנו הפנימית והחיצונית. התנהגות זאת תשפיע לשלילה על השליטה והרווחים של התאגידים. אם נשתכנע שהמחלות שלנו נובעות מ"נטייה גנטית" שעליה אין לנו כל שליטה, יוכלו התאגידים להחזיק בנו בדיוק במקום הרצוי להם: נתונים לרחמיהם. והם חסרי רחמים.
לתיאוריות הגנים יש משיכה כי הן משחררות אותנו מאחריות על נטיותינו הפנימיות ועל פעולותינו החיצוניות ומניחות אותנו בבטחה בידי התאגידים שמרוויחים מהוויתור שלנו על אחריותנו המוחלטת לבריאותנו. תרופות המרשם, בנוסף לרווח האדיר שהן מעניקות לתעשיית התרופות ולבנקים והמוסדות הפיננסיים שתומכים בהן, גם שוללות מאתנו את הכוח, מערפלות את מחשבותינו, מקהות את הרגשות שלנו ומחלישות את יכולות ההחלמה הטבעיות שלנו. על פי תעשיית התרופות, בשנת 2001 נרשמו 3.2 מיליארד מרשמים בארצות הברית, ו–46 אחוזים מהמבוגרים נטלו לפחות תרופה אחת על בסיס יומי – ומכירות התרופות עולות בעשרים וחמישה אחוזים מדי שנה! השפעות הלוואי של התרופות ממשיכות להיות אחד מגורמי המוות הנפוצים ביותר, ולמעשה כמעט לכל התרופות יש פוטנציאל התמכרות. בשנים 1988-1962, לדוגמה, גברה ההתמכרות לסמי רחוב בשלושים אחוזים, שעה שההתמכרות לתרופות מרשם גברה בשלוש מאות אחוזים. מדוע אנו שומעים כה רבות על הראשונה וכה מעט על האחרונה, ומדוע מלחמתנו בסמים מתרכזת רק בסוג שלא תורם ישירות לרווחי התאגידים? לניסיון להתחמק מתוצאות יש תוצאות נוספות.
על תזונה צמחית לא ניתן לרשום פטנט, ולכן אין לתעשיית התרופות כל עניין בה. למעשה היא מהווה איום עצום, והתאגידים מפיצים תעמולה רבה כדי לגרום לנו להאמין שפחמימות מורכבות מזיקות לנו שעה שחלבון מן החי הוא צורך תזונתי הכרחי, ושהמדע יכול להציל אותנו מסוכרת, סרטן ושאר המחלות שתוקפות אותנו בשל שליטתנו המוחלטת בבעלי החיים ליצירת מזון. אנו מבזבזים מיליארדים בחיפוש אחר תרופות וחומרים אחרים לריפוי מחלה שבבסיסה היא בעיה מוסרית ורוחנית. בזריעת מחלות ומוות בבעלי החיים שנתונים לחסדינו אנו קוצרים את אותן מחלות בעצמנו. רוב המחקר הרפואי בימינו אינו אלא ניסיון נואש לגלות דרכים להמשיך לאכול בעלי חיים ולהתחמק מתוצאות המנהגים האכזריים והלא טבעיים שלנו. האם אנחנו באמת רוצים להצליח בזה?
אנו נהיים חופשיים כשאנו מפסיקים לשתף פעולה עם מערכת השליטה שרוצה להאכיל אותנו במאכליה המגואלים בדם. אם ישנו דם בעלי חיים על ידינו, אנחנו – אולי ללא יודעין – משועבדים. האליטה רבת העוצמה ששולטת במערכת הצבא–תעשייה–בשר–תרופות–תקשורת שואפת להדק את חוטי השליטה, והמוּדעות שלנו תאפשר לנו לראות זאת סביבנו. אלימות מולידה רק אלימות נוספת. עלינו להשיב באהבה ליצורים הפגיעים והאומללים ביותר – בעלי החיים במשקים – ולהפיץ את הבשורה.
חיינו זורמים מתוך האמונות שלנו, והאמונות שלנו תלויות בפעולות היומיומיות שלנו. כשאנו פועלים אנו בונים את האופי שלנו וכך אנו נהיים. באמצעות הפיכה מודעת של ארוחותינו לחגיגה של שלום, חמלה וחירות, ביכולתנו לזרוע זרעים בדרך האפשרית החזקה ביותר לתרום לריפוי עולמנו.
דיאטת השלום העולמי 