דיאטת השלום העולמי – פרק 12: מענה לכמה התנגדויות

הורדת פרק 12 בפורמט 

 "עלינו להילחם ברוח האכזריות הבלתי מודעת שבה אנו נוהגים כלפי בעלי החיים. בעלי החיים סובלים בדיוק כמונו… זו חובתנו לגרום לעולם להכיר בזאת." – אלברט שוויצר

 "בעלי החיים בעולם קיימים מהסיבות שלהם. הם לא נבראו עבור בני האדם בדיוק כפי ששחורי עור לא נבראו עבור לבני עור או נשים עבור גברים." – אליס ווקר

 "עם שלישי יקום כעת, עם יהיר,

ולא כקודמו, בניו גופם כביר.

נבלת חיות, רק זו סעודתם,

טבעם פראי, לב אבן פועם בחזם."

– הסיודוס, המאה ה-8 לפנה"ס

 טיפוח התנגדויות

 הרעיונות המוצגים בספר, אף שאינם מורכבים או קשים במיוחד להבנה, היו זמן רב בלתי נראים וכמעט בלתי אפשריים לניסוח מובן כי הם מנוגדים באופן ישיר להנחות הנסתרות של תרבות הרעייה שלנו. ההשלכות שלהם, אם נהגה, נדון ונטפל בהן, יערערו במידה רבה את הסטטוס קוו. אפילו תיאוריות חברתיות שנויות במחלוקת אחרות שלעתים רחוקות מוצאות ביטוי בבתי הספר או בתקשורת – כמו מרקסיזם – לא מתחילות להתייחס לסוגיות העמוקות שבהן אנו דנים: הלך הרוח של השליטה וההפרדה הנובע באופן בלתי נמנע מהמצרת בעלי חיים ומאכילת מזון מן החי, ומוביל לתחרותיות, דיכוי הנשיות וניצול המעמדות הנמוכים בידי בעלי הבקר (ההון). קריאתו של מרקס, "פועלי העולם, התאחדו!" לא ערערה על המוסריות שבשליטה על בעלי החיים והטבע, ולכן לא הייתה באמת מהפכנית. היא פעלה במסגרת השקפת העליונות האנושית ולא קראה תגר על הלך הרוח המתייחס ליצורים חיים כמוצרים. הטבעונות היא קריאה עבורנו להתאחד בהשקפה שכל עוד אנו מדכאים את שאר היצורים החיים, הרי שניצור באופן בלתי נמנע תרבות של דיכוי. מלחמת המעמדות נובעת מהלך הרוח של השליטה וההפרדה של תרבות הרעייה, והיא רק חלק מהסבל שנובע באופן בלתי נמנע מאכילת מזון מן החי. 

 ההתחייבות הטבעונית להפחית באורח מודע את אכזריותנו לכל בעלי החיים הינה כה מהפכנית במשמעויותיה עד שלעתים קרובות מבטלים אותה שומעיה במחי יד כי היא מעוררת דיסוננס קוגניטיבי וחרדה עמוקה. תרבות הרעייה כה הושרשה בנו מילדות שאפילו הליברלים שבינינו מתקשים לקרוא תגר על ניצול בעלי החיים ובני האדם שאנו גורמים באמצעות בחירות המזון שלנו. כמו כדור המונח מתחת לפני המים כך גם חמלתנו הטבעית מבקשת לצוף החוצה, ולכן עלינו לדכא אותה ללא הרף. אנו מטביעים את כדור האדיבות והתבונה לא רק באמצעות ניתוק אלא גם באמצעות טיפוח התנגדויות שהחברה החדירה בנו לאכילת תזונה צמחית, שאנו מדקלמים לעצמנו אם הכדור מתחיל להתרומם.

 בעלי החיים כחסרי משמעות מוסרית

 אחת ההתנגדויות הבסיסיות גורסת שחמלה לבעלי החיים מעניקה להם יותר חשיבות מהראוי להם. באמצעות התנגדות זו מפחיתה תבנית המחשבה של הרעייה בערך החיות, ונוזפת בטבעונים על דאגתם לחיות שעה שאחיהם בני האדם סובלים מעוני, מחורבן התא המשפחתי, ממלחמות, מהתמכרות לסמים, מטרור, מזיהום וכן הלאה. התנגדות זו אינה אלא מתן דגש מחודש למגמת העליונות הבסיסית של תרבות הרעייה שמכשירה את השליטה בבעלי החיים. היא מתבססת על הגישה שלבעלי החיים אין חשיבות, ושבדרך כלשהי הם מיותרים או ראויים להקרבה. אם נצליח להוציא את הראש והלב שלנו מהקופסה שנבנתה באמצעות מנהגנו המוגדר תרבותית לשעבד ולהרוג בעלי חיים עבור מזון, שלוכד את מחשבותינו ורגשותינו בגבולות הצרים של נקודת מבטה השתלטנית של תרבות הרעייה, נתחיל לראות, להרגיש ולהבין מהם בעלי החיים באמת.

נוכל לראות שבעלי החיים הם ביטוי לאהבה-תבונה אוניברסאלית אינסופית בדיוק כמונו; שהם כמהים לסיפוק דחפיהם ותשוקותיהם, ונמנעים מכאב ומסבל בדיוק כמונו; שהם אפופי מסתורין בדיוק כמונו. אם יש דבר מה שלמדנו על בעלי החיים הרי זה שאין כל דרך להתאים אותם לקטגוריות של הבנתנו המוגבלת. כשאנו מביטים בבעלי חיים בטבע ניתן לראות תחרות, מאבק ואלימות, כפי שמדענים רבים למדו לעשות, ועם זאת ניתן גם לראות שיתוף פעולה ועזרה הדדית, כפי שגילו קרופוטקין ומדענים אחרים. זאת ועוד, ניתן לראות שמחה, הנאה, הומור, דאגה ואת ההשפעה ההדדית ויכולת הביטוי של מורכבות אינסופית של חיים. יש אמת עמוקה באימרה הישנה שאנו רואים דברים לא כפי שהם אלא כפי שאנחנו.

עדיין לא התחלנו לגרד את פני השטח של הבנת בעלי החיים. איך נוכל לדעת מהי ההרגשה לשחות כלווייתנים, שביתם שוכן במעמקי האוקיינוס והם נודדים לאורך אלפי מיילים, משוחחים בשירים תת-מימיים ונושמים יחדיו בהרמוניה מודעת, או לעוף בלהקת חרטומנים, המסתחררים בתיאום נטול מאמץ, חמישים ציפורים יחדיו, או לחפור כנובחניות, היוצרות קהילות תת-קרקעיות מורכבות עם אינספור חדרים, מעברים וצמתים? ידיעותינו על בעלי החיים הלא אנושיים והבנתנו אותם מזוהמות הרבה יותר מכפי שאנו מוכנים להודות בשל אמונתנו בעליונותנו, הציווי התרבותי הנסתר והפרדתנו מהטבע. התיאוריות שלנו על בעלי החיים ייראו בעתיד כשטויות במיץ עגבניות, כשם שאנו רואים כיום את התיאוריות הימיבינמיות של ריפוי בהקזת דם ובעלוקות ושל מערכת שמש גאוצנטרית.

הבנתנו כה מזוהמת באמצעות השקפת עולמנו שרואה בבעלי החיים חפצים עד שאנו הורגים בעלי חיים והורסים מינים וקהילות טבעיות בקצב שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה. במבט מעמיק אנו רואים שהבנה מביאה ומעוררת אהבה, ושאהבה מביאה ומעודדת הבנה. אם הבנתנו-כביכול לבעלי החיים לא מציתה בנו דחף עז לאפשר להם להגשים את חייהם ומטרותיהם, לכבד ולהעריך אותם, אזי אין היא הבנה אמיתית. בדרכים רבות אין למדע שלנו יכולת להגיע להבנה האמיתית הזו, ומפני שלעתים קרובות הוא משמש ככלי בידי הכוח התאגידי, מוטב לא להסתמך עליו יתר על המידה במסענו לחוכמה ולריפוי.

מיתוס הטורף האנושי

התנגדות שנייה לטבעונות שמעלה תרבות הרעייה היא שאכילת מזון מן החי היא פעולה טבעית מפני שאנו עושים אותה זמן רב. התשובה הראשונה להתנגדות זו היא לערער על תקפותה הבסיסית. כולנו יודעים שאנו עשויים לשבש את חיינו ולפגוע בעצמנו אם נשתמש כמבוגרים באותן אסטרטגיות ואמונות ששימשו אותנו בילדות. העובדה שביצענו פעולה כלשהי זמן רב אינה עושה אותה טובה או ראויה. במאה התשע עשרה שימש אותו טיעון להגנה על מנהג העבדות. איך נתקדם או נתפתח אם נמשיך להצדיק התנהגות מיושנת ואמונות הולכות ונעלמות באמצעות מתן תוקף שאינן ראויות לו? גם מלחמה, שואה, רצח, אונס והניצול האנושי נמשכים זמן רב, אך לעולם לא נשתמש בטיעון זה להצדקתן. היכולת לעשות זאת כדי להצדיק שעבוד, ניצול, רצח, אונס והכחדת בעלי חיים היא מרשימה, אך היא פוגעת בנו. היא מערערת את כמיהתנו הבריאה להחכים ולשאוף לבנות חברה יותר חופשייה, שוחרת שלום ובת-קיימא.

התשובה השנייה להתנגדות זו היא קריאת תגר על מהימנותה. מהו "זמן רב"? עשרת אלפים שנות רעיית והמצרת בעלי חיים ועשרים עד שישים אלף שנות ציד בעלי החיים הגדולים הן כאין וכאפס בהשוואה לשלוש מאות אלף שנות קיומו של ההומו ספייאנס ולשבעת עד עשרת מיליוני שנות קיומם של ההומינידים. שארי בשרנו הקרובים ביותר, החולקים על פי הסברה תשעים וחמישה עד תשעים ושמונה אחוזים מהדי-אן-איי שלנו, הם הגורילה, הבונובו והשימפנזה. הגורילה החזקה והעדינה אוכלת תזונה צמחית לחלוטין, וכך גם הבונובו, והשימפנזה אוכל בעיקר תזונה צמחית. ככל הנראה גם אבותינו הקדמונים נהגו כך, לנוכח הפיזיולוגיה שלנו ועל פי הראיות המאובנות מבני אדם מוקדמים כמו אוסטרלופיתקוס, ותזונתם התבססה כמעט לחלוטין על מקורות צמחיים. הבעיה היא שתרבותנו טיפחה את מיתוס "האדם הטורף", מיתוס שהשתרש ומצדיק את אכילת בעלי החיים, ומפיץ את ההנחה השגויה, כפי שכתב הזואולוג השוויצרי ק' גוגיסברג ב-1970, ש"האדם הוא טורף ורוצח חסר רחמים משחר קיומו." השקר הזה, ש"האדם הוא חיית טרף" (אוסוולד שפנגלר), נשמע באוזנינו פעמים כה רבות עד שאנו מאמינים לו ומנציחים אותו. ג'ים מייסון מסביר:

יש כמה ערכים המושרשים עמוק בתרבותנו התומכים בהרג ובאכילת בעלי חיים. איך ייתכן שלא ישפיעו על מחקרים בנושאי תזונת האדם, מבחר המזון והאבולוציה?

לבטח ערכי אכילת הבשר של תרבותנו היוו גורם בהגזמת תפקיד הצייד באבולוציה האנושית כפי שערכיה הפטריארכליים היוו גורם בהגזמת תפקיד הגבר באבולוציה. אין ספק ששתי הדעות הקדומות התרבותיות האלה פעלו היטב יחדיו בקידום מודל הגבר-הצייד-הנועז של האבולוציה האנושית. האנתרופולוגיה, שרוב חוקריה היו גברים, העריכה במידה רבה את הציד כעבודה גברית. ומאחר שציד מספק בשר, אין ספק שקיבל הערכה רבה מחוקרים אוכלי בשר.

מיתוס יצירת הצייד מסייע גם לחברה אוכלת בשר בבעיה קשה במיוחד. באופן כללי, בני האדם מתקשים להרוג בעלי חיים עבור מזון. הרוב כנראה לא יסכימו להרוג בעל חיים בעצמם, אלא בנסיבות קיצוניות. אפילו שבטי הציידים של הצפון הקיפו את פעילויות הציד והשחיטה שלהם בטקסיות – שרובה, כפי שנראה, נועד להקל על חרדה וחוסר נוחות.

האנתרופולוגים דונה הארט ורוברט ו' סוסמן, בסינתזה פורצת הדרך שלהם בין עדויות מאובנים לחקר קופי האדם, מסבירים שלבני האדם הקדמונים לא היו שיניים לאכילת בשר והם לא היו ציידים טורפים. הם טוענים שהשקפות "האדם הצייד" ושאבותינו הקדמונים היו "פראים צמאי דם" מבוססות על שלושה דברים: "השקפת עולם מערבית מעוותת של בני האדם המודרניים, המונח הנוצרי של החטא הקדמון ו… מדע אווילי" (הנקודות במקור).

עלינו לקרוא תגר על הנחות היסוד של תרבותנו, ולהבין כיצד הנחות אלה מנציחות את עצמן. איש לא יודע מדוע החלו בני האדם להרוג ולאכול בעלי חיים. על פי פלוטארכוס, שכתב לפני כאלפיים שנה,

אוכלי הבשר הראשונים מקרב בני האדם הפרימיטיביים עשו זאת ככל הנראה כתוצאה ממחסור קיצוני. בני התקופה נאלצו לאכול בוץ, קליפת עצים, עשבים ושורשים. מציאת אצטרובלים וערמונים הייתה סיבה לחגיגה. לו יכלו אנשים אלה לדבר אתנו היום לבטח היו מספרים לנו כמה התמזל מזלנו שיש שפע של מזון צמחי בהישג ידנו; וכמה התמזל מזלנו שביכולתנו למלא את הבטן מבלי לזהם את עצמנו בבשר. הם ישתוממו למראה התאווה שגורמת לאנשים לאכול בשר בתקופת זו של שפע. הם ישאלו, "כלום אינכם חושבים שהאדמה הטובה יכולה לכלכל אתכם? כלום אינכם מתביישים לנסוך דם ובשר על היבול המזין של האדמה?"

בימינו יש אינספור תיאוריות סותרות לסיבה שהתחלנו לאכול בשר, וכולן, במידה מסוימת, מסולפות מתוקף היותן תוצר של תרבות הרעייה. רבים מייחסים זאת באופן חלקי להגירה המוקדמת של בני האדם מהאזורים הטרופיים והסוב-טרופיים לאזורים הממוזגים הקרים יותר שם המזון הצמחי לא היה כה קל להשגה. רבות מהתיאוריות מוטות על ידי ההנחות הבלתי נראות של חוקרים גברים שמניחים שהגברים תמיד שלטו בנשים, צדו בעלי חיים גדולים ולחמו אלה באלה. אפילו כשחוקרים אחרים מפריכים את התיאוריות האלה הן לרוב ממשיכות לחיות בשל התאמתן לתבנית החשיבה הכללית של תרבות הרעייה, והן משרתות את האינטרסים של כותבים אחרים בעלי תיאוריות שגויות זהות.

דוגמה טובה לכך היא פיטר דיאדאמו וספרי אכול נכון לפי סוג הדם שלך הפופולריים שלו, שמעודדים אכילת מזון מן החי על בסיס סוג הדם. דיאדאמו טוען שבעלי סוג דם O מותאמים במיוחד לאכילת בשר בעלי חיים, כי סוג דם O הוא כביכול סוג הדם העתיק ביותר. ספריו מתבססים על מחקר אנתרופולוגי מיושן לחלוטין הגורס כי בני האדם הקדמונים ביותר (שסוג הדם שלהם היה O, כביכול) היו אוכלים יותר בשר. דיאדאמו מתעלם ממחקר עדכני יותר המראה שה"ציידים-מלקטים" הקדמונים היו יותר מלקטים מאשר ציידים. התרבות הענפה שהתחנכה על סטריאוטיפ איש המערות המאצ'ו שגורר את אשתו בשערה ואוכל מסטודונים לצהריים משתוקקת להאמין לדיאדאמו כי ספריו טוענים שרוב בני האדם, שסוג דמם "עתיק", "זקוקים" לבשר ולא יוכלו לשרוד על תזונה טבעונית. לתיאוריה יש משיכה עזה ברורה, מאחר שלארבעים עד שישים אחוזים מהאוכלוסייה יש סוג דם O, אך היא שגויה לחלוטין: יש טבעונים רבים ומאושרים בעלי סוג דם O, ולסוג הדם שלנו אין כל קשר למבנה אוכל הצמחים הבסיסי של גופנו או לאכזריות יחסנו לבעלי החיים. עם זאת, מאחר שהספרים מתחברים עם השקפת העולם הבסיסית של תרבות הרעייה שלנו, הם נמכרים היטב ומספקים לרבים מאתנו הצדקה שגויה להמשיך במסורת אכילת-הכול שלנו. ניתן לומר זאת גם על שיטות תזונה של "הרבה חלבון" ו"מעט פחמימות" שקנו להן שביתה באופן צפוי מראש, וגם שיטות תזונה של "הרבה ברזל" או "הרבה סידן" שמקדמות אכילת מזון מן החי. ידוע היטב כי תזונה מן הצומח מעניקה לנו די והותר סידן, ברזל וחלבון, ללא ההשפעות המזיקות של האכזריות, האדרנלין, הכולסטרול, השומן הרווי והרעלים שנמצאים במזון מן החי.

כאשר מעמידים אותנו מול הבעיות שמאפיינות את תרבות הרעייה שלנו אנו מתנהגים כמו הגבר שנפגע מחץ שעליו דן בודהה עם תלמידיו. הוא אמר שהגבר ינהג בטיפשות אם ינסה לגלות מי ירה את החץ, מדוע ירה אותו, מנין ומתי ירה אותו וכן הלאה, בטרם ישלוף את החץ ויטפל בפצע, פן ידמם למוות בניסיון למצוא תשובות לשאלותיו. גם אנחנו, בדומה לכך, יכולים לשלוף את החץ ולטפל בפצע אכילת המזון מן החי ברגע זה. אנחנו לא צריכים לדעת את כל ההיסטוריה. נקל לראות שזו אכזריות מיותרת; אין סיבה לחקות את מעשי העבר אם הם מבוססים על אשליה. ייתכן שאנשי העבר חשבו שעליהם לשעבד בעלי חיים ובני אדם כדי לשרוד, ושהאכזריות במעשה זה מותרת להם. אין ספק שכיום היא לא הכרחית עבורנו, כפי שביכולתנו לראות בכל חנות מכולת, וככל שנקדים להתעורר מהשעבוד למיתוס הגמור שאנו טורפים מטבענו, כך נקדים להתפתח רוחנית ולהגשים את מטרתנו על כדור הארץ.

אנו נמצאים כיום בעמדה טובה, כי לאומות המתועשות של העולם, שאוכלות את הכמות הגבוהה ביותר של מזון מן החי, ונמצאות ברובן בצפון, יש מערכות שינוע מזון שמביאות מזון מן הצומח לכל תושביהן, בלי קשר לאקלים או לטופוגרפיה. פירות, ירקות, דגנים, קטניות ואפילו חלב סויה, טופו, טמפה וכן הלאה זמינים בשווקים בכל מקום. כיום יש מעט מאוד אנשים שצריכים לאכול מזון מן החי מסיבות גיאוגרפיות. זה מאוד אירוני שתזונה המבוססת על מזון מן החי, שהיא מורכבת, בזבזנית, אכזרית ויקרה לייצור, נראית פשוטה בתרבותנו, ועם זאת תזונה טבעונית שמתבססת על מזון מן הצומח, שהיא פשוטה, יעילה, זולה וחפה מאכזריות בייצור, נראית מורכבת וקשה. אף על פי כן, האמת נחשפת באיטיות, והלחץ בתבנית החשיבה הישנה הולך וגובר ככל שיותר ויותר מאתנו מסרבים להתייחס לבעלי החיים כחפצים שיש לאכול או לנצל למטרותינו.

ההצדקה של המדע

ההתנגדות השלישית היא שהמדע משתמש בבעלי חיים לניסויים, ואם המדע, שהביא לנו את הקידמה הטכנולוגית שאנו כה מעריכים, לא מפקפק בשליטה על בעלי החיים, מי אנו שנעשה זאת? אך ביכולתנו לראות שהתיאוריות המדעיות תמיד משקפות את הנטייה הבסיסית של התרבות השלטת, ושהמדע והתרבות מהדהדים זה לזה ונובעים זה מתוך זה. כפי שהציג תומס קון בספרו הקלאסי, המבנה של מהפכות מדעיות, תבניות חשיבה מדעיות, כמו מקבילותיהן התרבותיות, מתנגדות לשינוי. ההיסטוריה של המדע לא מראה צבירה הדרגתית של ידע אובייקטיבי אמיתי (שקשה להעיד על קיומו בשל דרכו של התוכן לקבוע משמעות ואמת), אלא סדרה של שינויים בתבניות החשיבה שעליהן מתבסס תחום הידע.

תבניות חשיבה הן הדפוסים הפנימיים שבעזרתם אנו מארגנים ידע וחוויות ומוצאים הגיון בעולם, ואת התבניות האלה אנחנו לומדים. בבית הספר, בזמן שאנו לומדים תוכן ברמה השטחית (כלומר, עובדות ורעיונות על ביולוגיה, היסטוריה או מתמטיקה), אנו גם לומדים את תבנית החשיבה באמצעות התהליך החינוכי. זו למידה בלתי נראית, המועברת באמצעות מבנים חינוכיים כמו מבחנים, תחרות בין תלמידים, חלוקת הידע לנושאים נפרדים, נתיחת בעלי חיים, מתן למורים סמכות על התלמידים וכן הלאה. התרבות יוצרת את עצמה מחדש באמצעות למידה זו. תבנית החשיבה הבסיסית של התרבות והמדע שלנו כלפי הטבע, המתבססת על כּימוּת והמצרה, נלמדת באופן זה, אף שתבניות חשיבה נעלות קוראות עליה תגר יותר ויותר, כמו התבניות הטבעונית והרוחנית של חמלה לכל היצורים והחיבור ההדדי של כל החיים. כעת אנו מתחילים לראות כיצד המתח בין תבניות החשיבה האלה משתקף בכל המוסדות התרבותיים שלנו.

קון הדגיש שתיאוריות וממצאים שקוראים תגר על תבניות החשיבה השולטות מגיעים לרוב מחוקרים צעירים או מחוקרים מדיסציפלינה אחרת, ולכן חופשיים יותר לחשוב מחוץ לקופסאות תבנית החשיבה הרגילות. תשובתם של בעלי תבנית החשיבה השלטת היא ראשית להתעלם מתבנית החשיבה החדשה או להכחיש את קיומה, ואז, אם היא מתחזקת, ללעוג לה ולתקוף אותה. בסופו של דבר, אם האמון בתבנית החשיבה החדשה ממשיך לגבור לאורך הזמן, היא עשויה לגבור על תבנית החשיבה השלטת ולהחליף אותה. ביחס לאכילה, ככל שהלחץ מוסיף לגבור, ומגיע בעיקר מאנשים צעירים או בעלי נקודת מבט חיצונית, כך מתקשה תבנית החשיבה השלטת להתעלם מזו הטבעונית.

המדע, שמגן בתקיפות על תבנית החשיבה השלטת של תרבות הרעייה, עשוי לשמש כלי יעיל לביטולה. כאשר מיושמות ומפורסמות מסקנותיו ביושר, המדע מציג בקלות ובבהירות שהתזונה מן הצומח בריאה ובת-קיימא יותר מתזונה מן החי, ושבעלי חיים חווים מגוון רחב של רגשות, כולל מצוקה גופנית ונפשית כשכולאים אותם ומתייחסים אליהם באכזריות. אף על פי כן, תבנית החשיבה הישנה מוגנת בידי אלה ששולטים במימון המוסדות המדעיים. לרוב "מוכיחים" המחקרים המדעיים מסקנות שתומכות באג'נדה של התאגידים. מכיוון שאלה מספקים כיום מימון רב למחקרים באוניברסיטאות, ויחד עם נטייתה של הממשלה לתעשייה, זהו דבר פשוט לשתי התעשיות הגדולות של המדינה – מזון ותרופות – לייצר זרם קבוע של מאמרים, ספרים, קטעי יחצ"נות ומחקרים מדעיים, שכולם מפורסמים ברבים ומסיטים את תשומת הלב מתפקידו של המזון מן החי כגורם למחלות, או טוענים שמזון מן החי מכיל חומרים מזינים חיוניים. מאחורי שתי התעשיות הענקיות האלה מסתתרת תעשיית הבנקאות, שהשקיעה מיליארדי דולרים במימון מערך הבשר-תרופות המתקדם, ודורשת זרם שופע ואמין של דרישה למזון מן החי ולטיפול רפואי. הטבעונות מציבה סכנה גדולה לדרישה זו ולסטטוס קוו של האימפריה הכלכלית הזו. לפיכך יש לחץ אדיר בקהילת המחקר להתנגד להתפתחות מודעות וחמלה גבוהות יותר המגולמות באידיאלים הטבעוניים.

במקום להסתמך על המדע לאישוש הטבעונות ופיסיולוגיית אכילת הצמחים הבסיסית שלנו, מוטב לנו להסב את תשומת הלב לאמיתות אוניברסאליות: בעלי החיים מסוגלים לסבול ללא כל ספק; הגוף שלנו מושפע במידה רבה ממחשבות, רגשות ושאיפות; ואיננו יכולים לקצור אושר אם נזרע אומללות באחרים. כמו כן איננו יכולים להיות חופשיים אם בה בעת נשעבד אחרים. כולנו מחוברים. ליבנו יודע זאת, ובסופו של דבר הטבעונות היא הבחירה להקשיב לחכמת ליבנו כשהוא נפתח להבנת החיבור והאחדות החיונית בין כל החיים.

העמקת הבנתנו את אמיתות אלה תעניק למדע את ההכוונה לה הוא זקוק נואשות. איינשטיין צדק וחזה את הנולד כשכתב, "ברור להחריד שהטכנולוגיה שלנו עקפה את האנושיות שלנו." המדע, המנותק מהבנתנו האינטואיטיבית את הקשר ההדדי בינינו לשאר היצורים החיים, יכול להגביר את אשליית ההפרדה שלנו ולקרב אותנו להרס עצמי. בשלב זה עלינו לדעת שהמדע המקובל אינו אלא המיתולוגיה של עצמו, ומתבסס על הנחות טעונות ערכים, שלהן מאמינים כמו לכל דת, וגם אותו יכולים בעלי הכסף והשררה לעוות בקלות, כפי שנעשה לדתות אחרות.

ההצדקה של הדת

לעתים קרובות מטיפים מוסדות הדת שלנו שאנו יצורים רוחניים ושבעלי החיים אינם, שלנו יש נשמות ולהם אין, שמותר לאכול אותם כי ניתנה לנו השליטה בהם. אף שהתנגדויות אלה משקפות את הנטייה של תרבות הרעייה שמהן נוצרו, חוקרי תנ"ך מציינים שהפועל "לרדות" בספר בראשית פירושו "לנהל", ומעולם לא רמז לכך או הביע תמיכה בניצול, בכליאה, בהזנחה ובעינויים הקיצוניים מהם סובלים בעלי החיים מדי יום לשימושנו. חוקרים פירשו את התנ"ך בדרכים רבות, והמוסדות הדתיים שתרבותנו רואה בהם את מובילי ההדרכה המוסרית אימצו כמעט ללא שמץ של ספק, כמו המדע, את תבנית החשיבה של הרעייה שמחשיבה את בעלי החיים לרכוש.

עם זאת, ברגע שנרחיק מבט מעבר לעיקרי האמונה השטחיים, נמצא שקולות חזקים התנגדו לדיכוי בעלי החיים מתוך המסורות היהודית והנוצרית עוד מתחילתן, החל בנביאים מאוחרים כמו ישעיה והושע ועד לישו וחסידיו היהודים; לאבות הכנסייה הראשונים כמו ג'רום, קלמנט, טרטוליאנוס, יוחנן כריסוסטומוס ובנדיקטוס; ועד לדוברים מאוחרים כמו ג'ון וסלי (מייסד המתודיזם), ויליאם מטקלף (כומר פרוטסטנטי ומחברו של הספר הראשון על צמחונות שפורסם בארצות הברית), אלן וויט (מייסד כנסיית האדוונטיסטים של היום השביעי) וצ'רלס ומירטל פילמור (מייסדי בית הספר יוניטי לנצרות מעשית); וכן דוברים מבין רבנים וסופרים יהודיים כמו שלמה גורן, הרמב"ם, אברהם יצחק הכהן קוק ויצחק בשביס זינגר.

האידיאלים הטבעוניים של חמלה וצדק לבעלי חיים נשמעו במשך מאות שנים, לעתים רבות מתוך המוסד הדתי. מדהים ומאלף לראות כיצד קולות אלה הושתקו או נדחקו לשוליים כמעט לחלוטין בידי תרבות הרעייה. הדבר משול כמעט לרפלקס. לדוגמה, אם אנו קוראים את דבריו של ישו, אנו מגלים תמיכה נלהבת בחמלה ובאהבה, אך האפשרות שדמותו ההיסטורית של ישו הייתה טבעונית היא רעיון קיצוני לרוב הנוצרים. אף על פי כן, תמצית דבריו של ישו, שהיא ואהבת לרעך כמוך ולא תעשה לחברך מה ששנוא עליך, היא מהות המוסר הטבעוני, המתבסס על חמלה אינסופית לכל מי שיכול לסבול מפעולותינו.

לאור זאת, מסקרן לראות שקית אייקרס טוען בספרו The Lost Religion of Jesus שישו וחסידיו הראשונים היו צמחונים מטעמי מוסר, שיותר מכל התמסרו לחוסר האלימות ולהרמוניה הרוחנית של החיים הפשוטים. אייקרס מסתמך על כתוביהם המוקדמים ביותר של חסידיו הראשונים של ישו, שהיו יהודים ונודעו בתור "האביונים", ומראה כי במהלך הקרעים והלחצים שבשנותיה הראשונות של הכנסייה הגדירו אותם בני זמנם כצמחונים מטעמי מוסר שהתנגדו לקורבנות בבית המקדש בירושלים.

המסר של ישו היה קיצוני באופן בלתי נסבל, שכן היה זה המסר הטבעוני המהפכני של חמלה ואהבה לכל היצורים החיים שפגע באופן ישיר בהלך הרוח של השליטה וההפרדה שעליו מתבססת תרבות הרעייה שלנו כיום והתרבות בימי ישו. ישו הטיל ספק בבסיס המלחמה והדיכוי, שכמו בימינו היה הרג ואכילת בעלי חיים. באותה תקופה הייתה זו הקרבת הקורבנות שביצעו הכהנים בבית המקדש בירושלים, שהייתה המקור העיקרי לעושר וליוקרה של בעלי השררה וכן מקור לבשר לתושבים. העימות שערך ישו בבית המקדש, כאשר גירש את מוכרי החיות לשחיטה, היה מתקפה אמיצה על תבנית החשיבה המהותית של תרבות הרעייה הרואה בבעלי החיים רכוש, מזון ועצמים שניתן להקריב. אייקרס כותב, "עלינו לזכור שבית המקדש דמה יותר לאטליז מאשר לבית כנסת או כנסייה בני זמננו. 'טיהור בית המקדש' היה פעולה של שחרור בעלי חיים." כפי שכתבו אייקרס, ג'"ר היילנד ואחרים, היה זה בשל מעשה מהפכני שערורייתי זה שהאליטה השלטונית של תרבות הרעייה נאלצה לצלוב את ישו.

אייקרס טוען שהסיבה לשסעים בימיה הראשונים של הכנסייה הנוצרית הייתה שפאולוס ואחרים רצו לקחת אותה לכיוון שהיה כמעט הפוך מתורתו של ישו. (פאולוס במיוחד יצא נגד הטבעונות שהייתה ככל הנראה חלק עיקרי מתורתו של ישו.) אייקרס מסביר פסוקים רבים בספר מעשי השליחים, כמו עימותים בין פאולוס ליעקב אחי ישו, לאור הכתבים המוקדמים המיוחסים לקלמנט, אפיפניוס, טרטוליאנוס ואוריגנס, המצביעים כי ישו, יעקוב, פטרוס והשליחים הקרובים היו צמחוניים מבחינה מוסרית, בעוד פאולוס, ברנבס ואחרים, שהצטרפו מאוחר יותר, לא היו. באמצעות ניתוח היסטורי מפורט מראה אייקרס כיצד הצליחה בסופו של דבר סיעתו הלא-צמחונית של פאולוס, לעתים באמצעים אלימים, להאפיל על מסריו המתנגדים לאלימות של ישו, ומדוע הנוצרים המקוריים, האביונים הצמחוניים, לא הצליחו לשרוד.

הדת, כמו המדע והחברה, לא יכולה לשאת סתירות גדולות בתבנית החשיבה. תבנית החשיבה השלטת של התרבות המקורית היא ניצול, המיוצג ומתבטא בהקרבת בעלי חיים, וכדי שבני התרבות יכירו בישו כאדונם ומושיעם היה על ממשיכיו להסתיר ולשלול את התנגדותו להקרבת בעלי חיים. מדוע איפוא שמרו וקידשו ממשיכיו את התנגדויותיו המהפכניות למלחמה, לאליטיזם דתי, לתועלת אישית על חשבון אחרים, ללאומנות, לגזענות ולשאר מאפיינה הבסיסיים של התרבות המקורית? התנגדותו להרג בעלי חיים היא איום ישיר וקיצוני יותר על הסדר, כי היא קוראת תגר על ארוחותינו, על הנוף האינטימי של חיי היומיום שלנו. אחרי ככלות הכול, איננו מכריזים מלחמה שלוש פעמים ביום. דפוס הכחשה זהה נמשך גם בימינו. כפי שציינתי לעיל, התמיכה מלאת התשוקה של מייסדי יוניטי, צ'רלס ומירטל פילמור, בערך הטבעוני של חמלה לבעלי החיים דוכאה ונשכחה כמעט לחלוטין תוך פחות משבעים שנה! אף שהכמרים ובני הקהילה של יוניטי דנים בלהט וביראת כבוד בספריהם ובכתביהם של בני הזוג פילמור על תפילה, מטפיזיקה ורפואה נוצרית, הם מתעלמים מכתביהם של בני הזוג על טבעונות או מתייחסים אליהם כאחד מ"שגיונותיהם".

התנגדות מעניינת לאימוץ אכילה מן הצומח היא שנוצרים רבים מסתמכים על דברי ישו ש"לא הנכנס אל הפה יטמא את האדם כי אם היוצא מן הפה הוא מטמא את האדם" (מתי ט"ו, 11). רבים מפרשים זאת כמתן היתר לאכול כרצוננו ותחת זאת לשים לב למוצא פינו. בשלב זה ברור שפרשנות זאת החמיצה לחלוטין את העיקר. כאשר אנו מזמינים עוף או צ'יזבורגר במעדנייה, מסעדה או שוק, זה הרגע שבו אנו נוקטים אלימות וגורמים "רצח", "שוד" וסבל לבעלי חיים חסרי הגנה ולבני אדם מעוטי יכולת. באותו רגע אנו משולים לגנרל שמצווה להרוג אנשים בארץ רחוקה; אף שאינו רואה את הדם או שומע את הצרחות, האחריות על ההרג היא שלו.

בודהיסטים רבים משתמשים בהצדקה דומה לאכילת מזון מן החי. אף על פי שגואטמה בודהה אסר במפורש על אכילת בשר חיות, יש בודהיסטים האומרים שאפשר לחסידיו לאכול בעלי חיים שלא נהרגו במיוחד עבורם. העוף בשוק והצ'יזבורגר במסעדה לא הוזמנו במיוחד עבורנו; הם כבר שם. עם זאת, אין ספק שלא ניתן להחיל זאת על מצבנו, היות שברגע שאנו מזמינים את העוף או הצ'יזבורגר, המנה יורדת ממלאי השוק או המסעדה, ולמחרת בבוקר, בשל הקנייה שלנו, תיערך הזמנה לגוויית תרנגולת נוספת או לצ'יזבורגר נוסף, ובעלי חיים ישונעו ויהרגו כדי לספק זאת – ממש בגללנו.

עוד התנגדות "דתית" נפוצה לדאגה לבעלי החיים שאנו מענים והורגים עבור מזון היא שלילה מהם של הנשמה שאנו מייחסים לעצמנו. הלך הרוח של השליטה הוא תמיד הלך רוח של הפרדה, וכמו אכילת בעלי חיים הוא מגיע אפילו לתנועת העידן החדש. דוגמה טובה לכך היא ספרו רב המכר של גארי ז'וקאב, עידן הנשמה, שאותו מוקירים אנשים רבים המחשיבים את עצמם למתקדמים, בעלי ראש פתוח ובעלי מודעות רוחנית. באופן לא מפתיע, בפרק שכותרתו "נשמות", אנו מגלים את הכרזתו של ז'וקאב שרק לבני אדם יש נשמות אישיות, ושכל בעל חיים הוא בסך הכול חלק מ"הנשמה הקיבוצית" של בני מינו. "לכל אדם יש נשמה. המסע לעבר נשמה אישית הוא שמפריד בין ממלכת האדם לממלכת בעלי החיים. לבעלי החיים אין נשמה אישית. יש להם נשמה קיבוצית. כל חתול הוא חלק מהנשמה הקיבוצית של החתולים, וכן הלאה." בנוסף הוא אומר שיש מדרג בין הנשמות הקיבוציות של בעלי החיים, ושהדולפינים וקופי האדם נעלים מהכלבים, הנעלים מהסוסים, וכן הלאה. עם זאת, הוא לא מציג כל ראיה להנחתו.

הספר נראה כמו גל נוסף בים הספרים שהפיקה תרבותנו המנסים להצדיק את ניצול בעלי החיים באמצעות טיעונים רוחניים. קוראי ספריו של ז'וקאב ללא ספק מתנחמים בידיעה שהתרנגולת, הדג, הפרה או החזיר שהם אוכלים אינו יצור בעל נשמה, אלא רק ביטוי ל"נשמה הקיבוצית" של בני מינו. זה אירוני שבעוד הספר מתיימר לבאר רוחניות ולקדם מודעות, הוא למעשה עושה את ההיפך כאשר הוא מפחית את רגישות קוראיו ומעוור אותם למציאות הסבל שכל בעל חיים אינדיבידואלי חווה, כי אנו הופכים אותם לחפצים, לשברירים של "נשמה קיבוצית" היפותטית.

הדבר משול לתקופת העבדות בארצות הברית, כשאנשי הדת, והתנ"ך בידיהם, השתמשו במילים דומות כדי לטעון שלשחורי העור אין נשמה, שהם דומים יותר לבעלי חיים מאשר ללבני עור בעלי נשמה. הדבר משול גם לתומס אקווינס, שלפני אלף שנים הכריז שלבעלי חיים ולנשים אין נשמות. אף שלשחורי העור ולנשים ניתנה בסופו של דבר נשמה, נראה שבעלי השררה מחליטים למי יש נשמה, על פי האופן שהדבר משרת את מטרותיהם.

וולטיר אמר בחוכמה, "אם נאמין לדברי אבסורד, נבצע מעשי זוועה." התרבות היא תוצר השיח הציבורי, והשיח הציבורי שלנו עדיין נשלט בידי הרעיונות וההנחות של תבנית החשיבה של הרעייה המנצלת שבה הזינו את כולנו כילדים. כדי לעצור את הזוועות עלינו להתעורר מהאמונה האבסורדית שבעלי החיים הם חפצים חסרי רגש, חסרי משמעות וחסרי נשמה ולדרוש מהמוסדות התרבותיים שלנו להרחיב את ההגנה המוסרית לבעלי החיים. פירוש הדבר יהיה לקרוא תגר על הארוחות כמרכז חיי החברה והדת ועל הזוועות "החבויות במקום גלוי לעין" שבארוחות האלה. מילותיו של סוואמי פְּרַבְּהוּפַּדַה מציגות חלופה לתבנית החשיבה השלטת של תרבותנו:

פרבהופדה: יש האומרים, "אנו מאמינים שלבעלי החיים אין נשמה." זה לא נכון. הם מאמינים שלבעלי חיים אין נשמה כי הם רוצים להרוג את בעלי החיים, אך למעשה יש לבעלי החיים נשמה.

כתב: מנין ידוע לך שלבעלי החיים יש נשמה?

פרבהופדה: גם אתה יכול לדעת. להלן ההוכחה המדעית. בעל החיים אוכל, אתה אוכל; בעל החיים ישן, אתה ישן; בעל החיים מתגונן, אתה מתגונן; בעל החיים מקיים יחסי מין, אתה מקיים יחסי מין; בעל החיים מתרבה, אתה מתרבה; לך יש מקום מגורים, להם יש מקום מגורים. אם גופו של בעל החיים נפגע, יורד לו דם; אם גופך נפגע, יורד לך דם. כל קווי הדמיון נמצאים, אז מדוע אתה שולל את קו הדמיון הזה, את נוכחות הנשמה? זה לא הגיוני. האם למדת את תורת ההיגיון? בתורת ההיגיון יש מונח הקרוי אנלוגיה. האנלוגיה פירושה הסקת מסקנה באמצעות מציאת קווי דמיון רבים. אם יש קווי דמיון כה רבים בין בני האדם לבעלי החיים, מדוע לשלול קו דמיון מסוים? זה לא היגיון. זה לא מדע.

ושופנהאואר, שביקר את יחסם של כמה נוצרים לבעלי החיים, כתב, "בושה לאמות מוסר שלא רואות את המהות הפנימית שקיימת בכל יצור חי, ונוצצת במשמעות נשגבת מכל העיניים שחוזות בשמש."

בין אם אנו מאמינים שלבעלי חיים יש נשמות או לא, הידיעה שביכולתם לסבול כמונו מחייבת אנשים דתיים להימנע מלגרום להם סבל. בתור השומרים והכלים של תורתנו ודחפינו הרוחניים יש למוסדות הדתיים שלנו חובה עמוקה לשאת קולם עבור היצורים הפגיעים וחסרי הקול, וכאשר הם נכשלים בחובתם, הם בוגדים במשימתם ומאפשרים את הסבל והדיכוי. הכישלון בהגנה על החיים הוא פעולה בפני עצמה של הסבת הגב. באמצעות הפניית המבט והתעלמות מכאבם של בעלי חיים חסרי הגנה תמכו המוסדות הדתיים באג'נדה הלא הומנית של תרבותנו ההופכת בעלי חיים לחפצים. ההתרשלות המודעת להגן על חיים תמימים מפני אכזריות היא פעולה בלתי מוסרית, ובכשלון זה אבדה הדת את המנדט שלה ומסמסה את אמינותה כסמכות מוסרית או רוחנית אמיתית.

הפניית המבט של הדת איפשרה לזוועות להמשיך ולתת תוקף להפניית המבט של כלל האוכלוסייה. הפניית המבט היא תבנית החשיבה הנלמדת שתרבותנו מתמחה בה, במיוחד ביחס לסבלם של בעלי החיים שאנו אוכלים ומנצלים; זה הלימוד היומיומי לא לראות, לא להתייחס, להתנתק ולהתעלם. הפניית המבט הנלמדת מטילה מוות רוחני על כל אדם המבצע אותה. כאשר המוסדות הדתיים מעודדים זאת הם מוכיחים כמה הרחיקו מהחמלה מלאת התשוקה ומהאדיבות חסרת הפניות שלימדו והדגימו האנשים שהתפתחותם הרוחנית ונאורותם העניקו השראה למוסדות. החינוך הרוחני לקשר ההדדי ולמוסר הטבעוני של חמלה כלל עולמית, פרט לכך שהוא חיוני ומשנה דרך, עולה בקנה אחד עם מהותן הפנימית של דתות העולם, שהיא ואהבתך לרעך כמוך. הוא מסוכן לסטטוס קוו, וחותר תחת תבנית החשיבה השלטת המצדיקה הפניית מבט, האדרה עצמית ואלימות.

כאוכלי כל אנו עשויים להתרגז על הטבעונים שמזכירים לנו את הסבל שאנו גורמים, מכיוון שאנו מעדיפים להרגיש בנוח ולהסתיר את כל הכיעור, אך לנוחות שלנו אין קשר לצדק או לשלווה פנימית אמיתית. הנוחות פירושה חסימה והתנתקות, והיא טומנת בחובה מחיר איום. אנו עשויים להצדיק את ארוחותינו אם נגיד שאנו תמיד מודים לרוח החיה המציעה את גופה להזיננו. אם מישהו יכלא אותנו, יענה אותנו, יחטוף את ילדינו ואז ידקור אותנו למוות, האם נסכים למעשיו כל עוד הוא יודה לרוחנו? ניתוק חזותי ורגשי בנוחות אינו זהה לשלווה פנימית, שהיא פרי המודעות והחיים עם ההבנה המגיעה מהמודעות.

אם נאמין לדברי אבסורד, נבצע מעשי זוועה, ואנו מעבירים זאת לילדינו, דור אחר דור. מעשי האלימות שלנו זועקים בקול רם ממילותינו השלוות, וזו הדילמה שמסרבת להיכנע של תרבות הרעייה שסביבנו. הדרך היחידה לפתור את הדילמה היא להתפתח באופן הכרתי ומוסרי לרמה גבוהה יותר שבה פעולותינו לא סותרות את מילותינו ומכריחות אותנו לחוסר מודעות והכחשה, אלא עולות בקנה אחד עם התורה הרוחנית הכלל עולמית שמחנכת אותנו לאהוב זה את זה, ולרחם על החלשים וחסרי האונים במקום לנצל אותם ולשלוט בהם. כולנו חגיגות של רוח אינסופית מסתורית, ראויים לכבוד ולהערכה. אם הדתות שלנו לא מדגישות זאת וכוללות את כולנו, הגיע הזמן להחליף אותן בחינוך רוחני ומסורות שעושים כן.

התנגדויות אחרות

יש כמה התנגדויות לטבעונות שעלולות לעלות בדעתנו כדי להרחיק אותנו מהנושא באמצעות הצדקת הכליאה והניצול של בעלי החיים. כמו בשעבוד ובהרג בני אדם, אין כל הצדקה אמיתית לשעבוד ולהרג בעלי חיים תמימים, אך בשל שטיפת המוח שביצעה בנו תרבות הרעייה אנו עדיין עשויים להתנגד באמצעות כמה מהפנינים הבאות: גם הצמחים חשים כאב; גם הטבעונות אלימה, כי מכונות קצירת הדגן הגדולות הורגות מכרסמים קטנים; מה נעשה עם כל הפרות אם איש לא יאכל אותן?; בעלי החיים אוכלים בעלי חיים אחרים, אז למה שאנחנו לא נעשה זאת?; אני לא רוצה להגביל את עצמי, אני רוצה לשמור על ראש פתוח; אני פשוט רוצה לאכול רגיל; אני לא רוצה להיות "קדוש יותר מהאפיפיור" כמו רוב הצמחונים/טבעונים; אני לא רוצה שמישהו יגיד לי מה לאכול.

בעבור אנשים רבים, הטיעונים האלה מצדיקים את המשך ההמצרה, הכליאה, הטלת המום, ההרג ואכילת בעלי החיים, לכן נדרשת כאן תשובה. ראשית, באשר לצמחים ומכרסמים, אם באמת אכפת לנו מהם, עלינו רק לזכור ששמונים אחוזים מהדגן המגודל בארצות הברית נועד להזנת בעלי חיים כדי לייצר בשר, ביצים ומוצרי חלב; מַעבר לתזונה מן הצומח למעשה מגֵנה על הצמחים ועל בעלי החיים הקטנים שחיים בשדות. מאות מיליוני אקרים של יער עד ובתי גידול של חיות בר נהרסו וממשיכים להיהרס כדי לגדל תירס, סויה וצמחים נוספים הנדרשים לנו להזנת בעלי החיים שאנו אוכלים מדי שנה. בנוסף, מיליוני אקרים של יערות גשם נהרסים כדי לספק בשר בקר זול למסעדות המזון המהיר בארצות הברית. אם באמת אכפת לנו מצמחים ומבעלי חיים, מעבר לטבעונות היא דרך מצוינת לסייע למערכות האקולוגיות, לבתי הגידול ולאוכלוסיית בעלי החיים להתאושש. שנית, ככל שנפסיק בהדרגה להרבות פרות, כך יוכלו להתאושש באיטיות מישורי העשב, ההרים והאזורים הצחיחים של ארצות הברית, שנחרבו מרגלי הפרות בעיקר במערב, ונחלים, אקוויפרים, צמחייה, ציפורים, דגים, נובחניות, איילים, זאבי ערבות, אנטילופות ושאר חיות הבר המקומיות יוכלו לשוב ולהתרבות, ולהשיב בחזרה להילולת החיים את המערכות האקולוגיות המדוללות והמחוללות.

שלישית, אף על פי שבעלי חיים מסוימים אוכלים בעלי חיים, בעלי חיים בעלי פיזיולוגיה של אוכלי צמחים לא עושים זאת (אלא אם כן בני אדם מכריחים אותם לעשות זאת), והם גם לא שותים את החלב שנועד למינים אחרים. זו יכולת מרשימה שאנו משתמשים בהצדקה זו במקרה הזה, אך לא ביחס להתנהגויות אחרות של בעלי חיים שאנו מעדיפים לא לחקות, כמו מנהג הזכרים במינים מסוימים להרוג ולאכול את צאצאיהם. להתנהגויות של בעלי החיים יש טווח עצום ומסתורי, וביכולתנו להצדיק כמעט כל התנהגות אנושית שתעלה בדעתנו באמצעות מציאתה בבעלי חיים מסוימים, אך בהחלט לא נעשה זאת. ובאשר להתנגדויות האחרות, אם כל אימת שנרצה לאכול בשר נאלץ להחזיק את החיה המבועתת בידינו, להביט בעיניה ולנעוץ בה סכין, נגלה כי ההצדקות האלה נעלמות במהרה. לבסוף, ההצדקה האחרונה אירונית במיוחד; לכולנו נאמר לכל אורך חיינו מה לאכול, וזו הסיבה היחידה שאנו אוכלים מזון מן החי.

זה מביא אותנו להתנגדות נפוצה נוספת למעבר לתזונה מן הצומח: זה קשה מדי, לא נוח או לא מעורר תאבון. ההתנגדות הכלל עולמית כמעט לתבנית החשיבה של הרעייה מתעלמת מהקושי ומחוסר הנוחות (בלשון המעטה) שאנו כופים על בעלי החיים, על אנשים רעבים ומעוטי יכולת, ועל הדורות הבאים בשל אכילת מזון מן החי. היא גם מתעלמת מהקשר בין אכילת מזון מן החי לבעיות הבלתי נגמרות של הזיהום, הטרור, ההתמכרות לסמים, המחלות הכרוניות וכן הלאה שנידונו לעיל. בעלי העבדים השתמשו באותה התנגדות להמצרת בני אדם, ואילולא המלחמה, לעולם לא היו מוכנים לוותר על הנוחות שבשעבוד. עד כמה קשה, לא נוח ולא מעורר תאבון צריך הסבל שאנו זורעים וקוצרים בימינו להיות בטרם יגרום לנו לשנות את תבנית החשיבה שלנו ואת התנהגותנו?

התנגדות כבדת משקל יותר לטבעונות היא ההיפך של זו הקודמת. ההתנגדות אומרת שאיננו יכולים לצפות לשינויים חיוביים מרשימים בחיינו הפרטיים והקיבוציים באמצעות אימוץ התזונה הפשוטה, הטעימה והזולה יותר הזו. התנגדות זו מושפעת מהלך הרוח האלים של תרבותנו, המניח שקשה להשיג שלום, אושר, הרמוניה והגשמה עצמית. כמובן שקשה להשיגם אם אנחנו מבצעים טקסי מזון יומיים שמכריחים אותנו לראות יצורים חיים כחפצים, להרוג אותם בהמוניהם ולהרחיק ולהקהות את עצמנו באמצעות הסתרת הנושא מעינינו. עם זאת, אנו נגלה שברגע שנתחיל לראות את בעלי החיים כיצורים ייחודיים עם תחומי עניין, רגשות, דחפים ומטרות, וככל שהתנהגותנו תשתנה להשקפה זו, אזי ההרמוניה, השלום והאושר יתחילו להופיע בקלות ובטבעיות בחיינו. באמצעות הימנעות מאלימות בחיי היומיום נוכל לגלות את השלווה שהיא יסוד קיומנו.

שעה שמעבר לטבעונות נראה קל למדי, מדוע איפוא אינו נפוץ יותר בתרבותנו, בייחוד בקרב מיליוני האנשים שמחשיבים עצמם מחויבים לצמיחה רוחנית, צדק חברתי, שלום עולמי, חופש האמונה והגברת מודעות? נטילת אחריות על האלימות שאנו גורמים לאחרים ולעצמנו באמצעות פעולותינו, מילותינו ומחשבותינו לעולם אינה קלה כמו הטלת האשמה על האלימות בעולמנו באחרים. על פי מיעוט הטבעונים בתרבותנו נראה שהתחייבות זו דורשת פריצת דרך שלרוב חומקת מאתנו בשל הלך הרוח של השליטה וההפרדה ששורה עלינו מלידה. יש דבר מה בטבעונות שאינו קל, אך הקושי אינו טבוע בטבעונות, אלא בתרבותנו.

הטבעונות כשלעצמה אינה תרופה, אך היא מסירה ביעילות את המעצורים הבסיסיים לאושר, לחופש ולהתפתחות הרוחנית שלנו. כביטוי חי ומתמשך של אי-אלימות, הטבעונות היא גורם רב עוצמה לשינוי בחיי כל אחד ואחת מאתנו, במיוחד מפני שתרבותנו מתנגדת לכך בלהט. טבעונות עקבית מעודדת אותנו להקיץ מהטרנס המוסכם המוביל לצייתנות עיוורת ומאפשר לאכזריות ולשעבוד להמשיך. באמצעות הסירוב להביט בבעלי החיים כבמוצרים ביכולתנו להביט מבעד לאינספור הונאות נוספות. ואף שזו חוויה מועילה מאוד לאדם, היא תהיה מועילה עשרות מונים לתרבות שלנו, כאשר תתפתח מעבר לנטייתה המוחלטת לראות בבעלי חיים מוצרי מזון.

הדבר משול לשיִט בסירה הקשורה למזח בחבל ארוך. כאשר אנו יוצאים להפלגה לכיוון הגדה הנגדית, אנו מגלים שלאורך זמן מה אנו מתקדמים באופן משביע רצון, עד שהחבל נמתח. לאחר מכן אנו ממשיכים להאיץ בסירה, אך כבר איננו יכולים להתקדם, אף שאנו מייצרים המון עשן, גלים ושאון, ונעים מצד לצד או במעגלים. עד שלא נבין שיש חבל שמחזיק בנו ונתיר אותו, לא נצליח לבצע התקדמות אמיתית לכיוון הגדה הנגדית. הסירה מן הסתם מייצגת את חיינו, והגדה הנגדית את הגשמת הפוטנציאל הרוחני, היצירתי והאינטלקטואלי שלנו, והחבל הוא המנהג שהטביעה בנו התרבות לקנות, לנצל, להרוג ולאכול בעלי חיים. כשנתיר את החבל נהיה חופשיים לחצות את המים, וייתכן שבסופו של דבר נגיע לגדה הנגדית. עם זאת, אם אנחנו אוכלים מזון מן החי, יש מחסום בלתי נראה שמעכב את התקדמותנו כי הניתוק והאכזריות הבלתי מודעת הנדרשים לכך ישאירו אותנו לכודים ברמה הנמוכה ביותר של הפוטנציאל שלנו.

ככל שתתקדם תרבותנו לעבר הנטייה הטבעונית כך נראה כוחות ריפוי ושחרור אדירים יוצאים לחופשי. ואמנם, לדמיין את תרבותנו כתרבות טבעונית פירושו לדמיין תרבות שונה כמעט לחלוטין. הפוטנציאל התמידי הזה מאותת לנו. כל אחד מאיתנו, כמייצג תרבותנו, הוא חלק חיוני מהשינוי ומההתעוררות המהותיים. יהיה זה מרגש לחשוב על מוסדות חינוכיים, כלכליים, ממשלתיים, דתיים, רפואיים ואחרים המתבססים על כיבוד הזכויות והאינטרסים של בעלי החיים ובני האדם והגנה עליהם. כאשר נפסיק כתרבות את המצרת היצורים החיים, יופיע באופן טבעי עולם חדש של אדיבות, הוגנות, שיתוף פעולה, שלום וחופש גם בין בני האדם.

שינוי בחירות המזון היומיות שלנו כך שישקפו מוּדעות של חמלה ישנה את חיינו ויניע את תרבותנו בכיוון חיובי יותר מכל שינוי אחר שנוכל להעלות על דעתנו. בעקבות השינוי בבחירות המזון האישיות שלנו יגיע הצורך לנהוג בזהירות ובאי-אלימות בכל קשרינו כדי שתודעתנו וליבנו יעלו בקנה אחד עם האמת של החיבור ההדדי שלנו, וכדי לאפשר לנו לחדור לעומקו של כל רגע ולחוות במישרין את המסתורין, האושר והיופי של הקיום.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דיאטת השלום העולמי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s