דיאטת השלום העולמי – פרק 13: להתפתח או להיעלם

הורדת פרק 13 בפורמט PDF

"אם יש בני אדם שיוציאו מי מברואי האל מהגנת החמלה והרחמים, אזי יש בני אדם שינהגו במידה שווה גם באחיהם בני האדם." – פרנציקוס הקדוש מאסיזי

"בלעדי אהבה רכישת ידע רק מגבירה את המבוכה ומביאה לידי הרס עצמי." – קרישנמורטי

"הדבר היחיד שיש לו ערך של ממש הוא האינטואיציה." – אלברט איינשטיין

שני ההיבטים המוגבלים

אם נביט בארוחותינו המבוססות על מזון מן החי מקשת רחבה של נקודות מבט, נגלה שלאכילת בעלי חיים יש השפעות מרחיקות לכת, הרבה יותר ממה שעלה בדעתנו במבט ראשון. התרבות שלנו, כמו ילד שנתפס מענה קרפדות, ממלמלת "זה לא עניין גדול" ומרחיקה מבטה. ואולם השפעותיו של תפריטנו שמִן-החי הן עניין גדול מאוד, לא רק על היצורים האומללים שבידינו אלא גם עלינו עצמנו. פעולותינו מחזקות עמדות, בעצמנו ובאחרים, עמדות המגבירות את אדוותיהן של פעולות אלה עד שהן נעשות לגלים ההרסניים של חוסר רגישות, של סכסוך, של חוסר צדק, של אכזריות, של מחלה ושל ניצול, הגלים המנענעים את עולמנו כיום. 

גם מי שמודים בכך שדרך טיפולנו בבעלי חיים היא אכן רעה חולה, נוטים להאמין שרעה חולה זו, כמו רעות חולות אחרות בעולם, נובעת גם היא ממוגבלויותיו של האדם כגון בורות, גאווה, אנוכיות, פחד וכן הלאה. על פי השקפה זאת, הזוועות שאנו גורמים לבעלי החיים הן בעיה, אך לא גורם יסודי של בעיותינו אנו ‒ וזוהי כמובן בעיה פחותה בחשיבותה, משום שהיא בעיה של בעלי החיים, שחשיבותם פחותה מחשיבותנו אנו, בני האדם.

רק אם נשכיל לעבור את משוכת ה"זה לא עניין גדול" ו"זו בעיה ככל שאר בעיותינו", רק אז נצליח לצאת מגבולות ההתנייה שלנו ולראות את משמעותה המלאה של ההתעללות האכזרית שלנו בבעלי חיים, ולזהותה כיסוד הסמוי של המשבר העולמי שלנו.

מעגל האלימות

מרבים לדבר כיום על הפסקת מעגל האלימות, שמובן על פי רוב כתסמונת "אנשים פּגוּעים פֹּוגעים באנשים". ילדים שחווּ התעללות ואלימות נוטים בבגרותם להתעלל בילדיהם, באותו מחזור אלימות המנציח את עצמו מדור לדור. הטיפול שלנו בבעיה זו עיקרו מניעת ההתעללות בילדים ואגב כך איננו רואים את הדינאמיקה העמוקה יותר. מחזור אנושי זה של אלימות לא ייפסק עד שנפסיק את האלימות היסודית, האלימות חסרת הרחמים שאנחנו נוקטים כלפי בעלי חיים למאכל. אנחנו מנחילים לילדינו התנהגות זאת וחוסר-רגישות זה ובכך בעצם מתעללים בהם התעללות עקיפה, סמויה, בלתי מכוונת אך רבת עוצמה, המקובלת בתרבות שלנו. פעולותינו מעצבות את תודעתנו; לפיכך, אילוץ ילדינו לאכול מזונות מן החי פוגע בהם ברמה עמוקה מאוד. הוא כופה עליהם נתק מן המזון שבצלחתם, מרגשותיהם, מבעלי החיים ומן הטבע, ומניח את היסוד למחלות ולהסתגרות נפשית. פגיעות אלה מתקבעות ומועברות לדור הבא.

הכפייה על ילדינו לאכול מזונות מן החי היא המולידה את תסמונת "פגועים פוגעים". בני אדם שנפגעו פוגעים בבעלי חיים ללא ייסורי מצפון בטקסי אכילה יומיומיים. לעולם נהיה אלימים זה לזה כל עוד אנחנו אלימים לבעלי החיים ‒ איך ייתכן אחרת? אנחנו נושאים את האלימות בבטננו, בדמנו, בתודעתנו. הסתרתה והתעלמות ממנה אינן מעלימות אותה. ככל שאנחנו מרבים להסתירה ולהעמיד פנים, כן היא דבקה בנו ורודפת אותנו, כמו צל שחור. מעגל האלימות האנושי הוא ההשלכה התמידית של צל זה.

הצל

במונחים יונגיאניים, הצל העצום, החמקמק השולט בתרבותנו הוא האכזריות והאלימות כלפי בעלי חיים, שהיא תובעת, נוהגת, אוכלת, מסתירה בקפידה ומכחישה. כפי שנאמר בפרק הראשון, על פי התיאוריה היונגיאנית, ארכיטיפוס הצל מייצג את אותם היבטים בנו שאנו מסרבים להכיר בהם, את החלקים בנו שהתכחשנו להם. לעצמו, הצל הוא מה שהעצמי אינו, ובמקרה זה הוא האכזריות והאלימות שלנו, שאנחנו מדחיקים ומכחישים. אנו אומרים לעצמנו שאנחנו בני אדם טובים, הגונים, ישרים, רחומים ורכי-לבב. אנחנו פשוט אוהבים לאכול בעלי חיים, וזה בסדר כי הם נבראו למעננו, לשימושנו, ואנחנו זקוקים לחלבון. ואולם את האכזריות והאלימות הקיצוניות שמאחורי הארוחות שלנו אי אפשר להכחיש, ועל כן הצל הקולקטיבי שלנו מתרחב והולך ומאיים יותר ויותר ככל שאנחנו מתכחשים לקיומו, ומחבל במאמצי הצמיחה הרוחנית שלנו, במאמצינו לפתח יחד תרבות נאורה יותר.

כפי שמדגישה הפסיכותרפיה היונגיאנית, הצל יישמע ויהי מה! משום כך אנחנו בעצם מעוללים לעצמנו מה שאנו מעוללים לבעלי החיים. הצל הוא כוח חיוני ובלתי נמנע שבסופו של דבר אינו ניתן להדחקה. הכוחות הנפשיים האדירים הנחוצים לכליאתם של מיליוני בעלי חיים מדי יום, להטלת מום בהם ולהמתתם, ולשמירת טבח הדמים הזה כולו מודחק וסמוי מעין, כוחות אלה פועלים את פעולתם בשתי דרכים. אחת הדרכים היא הקהייתנו, הקהיית רגישותנו ועטיפתנו בשריון, המצמצם את תבונתנו ואת יכולתנו לראות קשרים. הדרך האחרת היא אילוצנו להפגין בהתנהגותנו בדיוק את הדבר שאנחנו מדחיקים. הדבר נעשה באמצעות השלכה. אנחנו יוצרים מטרה מקובלת לתעב על שום היותה אלימה, אכזרית ורודנית ‒ אותן תכונות שאנחנו מסרבים להכיר בהן בעצמנו ‒ ואנחנו תוקפים אותה. כשמבינים את האלימות העצומה כלפי בעלי חיים, אלימות שאנחנו מסתירים, והצל החמקמק שהיא יוצרת, קל להבין גם את קיומם של 50,000 ראשי נפץ גרעינים. המלחמה "הבלתי פוסקת" שלנו נגד טרור נעשית לא רק מובנת אלא גם בלתי נמנעת, וכך גם הריסתן הנוראה של מערכות אקולוגיות, הניצול הבוטה של עניי העולם, וכן ההתאבדויות, ההתמכרויות והמחלות העושות שמות באינספור חיי אדם.

הצל הוא העצמי העושה למעננו את העבודה המלוכלכת כדי שנוכל להישאר טובים ומקובלים בעינינו. ככל שאנו מדחיקים ומתנתקים, כן גדל שיעור ההפרעה הפנימית הקיימת בתוכנו ומחייב אותנו להשליכה על כוח רע חיצוני, אויב או שעיר לעזאזל כלשהו, שכלפיו נוכל לכוון את האלימות המוכחשת שלנו. את האויבים הללו נראה כשורש כל רע ונבוז להם, משום שהם מייצגים היבטים של עצמנו שאיננו יכולים להשלים עמם. בנסיונותינו לחסלם אנחנו מוּנַעים לבנות את כלי הנשק המזוויעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובמרוצת הדורות פיתחנו אותם עד כדי כך שכיום בכוחם להרוס את האנושות כולה מאות פעמים שוב ושוב. אין זה משהו מן העבר שלנו, כמו האינקוויזיציה, מסעי הצלב והמלחמות. אנחנו אוכלים בעלי חיים רבים יותר משאכלנו מעולם, ממציאים אויבים רבים יותר ומייצרים כלי נשק רבים יותר משעשינו מעולם. מדי דקה ממיתים בתי המטבחיים שלנו 20,000 בעלי חיים יבשתיים והפנטגון מוציא 760,000 דולר. הוצאה עצומה זאת על אחזקתן ופיתוחן של מערכות לפגיעה ולחיסול של בני אדם אחרים היא גילוי בוטה במיוחד של הדיכוי הטראגי של התבונה הנגרם על ידי אכילת מזונות מן החי. תקציב צבא ארה"ב בשנת 2004, שעמד על 400 מיליארד דולר והוצא על ידי חמישה אחוזים בלבד מאוכלוסיית העולם, היה ארבעים אחוז ויותר מן התקציב השנתי של צבאות העולם כולו, שעמד על 950 מיליארד דולר. מדובר אם כן במשאבים אדירים המבוזבזים על אלימות ומוות. מעריכים שהוצאה שנתית של 237.5 מיליארד דולר בלבד במשך עשר שנים תאפשר לנו לספק שירותי בריאות לעולם כולו; לחסל את הרעב ואת תת-התזונה; לספק מים נקיים ומחסה לכל; לסלק את מוקשי הנעל; לחסל את הנשק הגרעיני; לשים קץ לבירוא היערות; למנוע את ההתחממות הגלובלית, את התדלדלות האוזון ואת הגשם החומצי; לכסות את החוב המשתק של המדינות המתפתחות; למנוע את סחיפת הקרקעות; לייצר חשמל נקי ובטוח; להפסיק את התפוצצות האוכלוסין; ולשים קץ לבערות! ואף על פי כן אנחנו נטולי רצון והבנה לנצל את משאבינו לטובה. במקום זה אנחנו מגדילים בטירוף את המאגר העצום שכבר מצוי בידינו של נשק ביולוגי, נשק כימי, נשק גרעיני, נשק פסיכולוגי ונשק היי-טק סודי. הנתק שבין המשתמשים בכלי הנשק הללו ובין קרבנותיהם המיועדים מאפיין גם את הטבח האכזרי שלנו בבעלי החיים ואת התעללותנו בהם.

טייסי המפציצים, האלופים, והפוליטיקאים המחליטים ומחלקים את כלי הנשק הללו לעולם אינם רואים בעיניהם את האימה ואת הסבל שגורמים כלי הנשק. התרבות שלנו למדה היטב להתנתק מן האלימות שאנחנו נוהגים בה באחרים משום שכולנו עושים זאת כשאנחנו אוכלים מזונות מן החי: אי שם, בגלל החלטתנו, יצור סובל וחרד מותקף ונדקר למוות. גם במלחמה וגם בייצור המזון אנחנו נוקטים אותה לשון "נקייה" כגון "לקצור בעלי חיים" או "נזק עקיף", ובכך מסתירים מעצמנו את טבח הדמים גם של בית המטבחיים וגם של היישובים המופצצים. הסבת מבטנו מן האלימות שלנו נגד בעלי חיים מאפשרת לנו, באופן טבעי, "להחליק" ולהצדיק גם את מלחמתנו ואלימותנו נגד בני אדם אחרים. אמצעי התקשורת שלנו מציגים לעינינו את אויבינו הרעים שבעטיים אנחנו נאלצים להרוג ולהפציץ, ולא זו בלבד שאנחנו מסכימים ‒ באופן בלתי מודע אנחנו מעוררים ותובעים את הדבר באמצעות ההכחשה וההשלכה של הצל העצום שיצרנו במנהגי האכילה שלנו.

מדי יום ביומו מותקפים למוות בגללנו, למאכלנו, יותר משלושים מיליוני עופות ויונקים וארבעים וחמישה מיליוני דגים, ובעולם כולו הדבר מקובל כמזון טוב לבני אדם טובים. בארוחות אלה אנחנו מזינים את הצל, המתחזק ומחציף ככל שהוא מתפטם בצערנו המודחק, ברגשי האשם המודחקים שלנו ובגועל המודחק שלנו. למרבה הפליאה, ככל שהצל גדל ומתחזק, קשה יותר לראות אותו, הגם שהוא לא רק מתחת לאפנו ממש אלא ממש בתוך אפנו ובכל תאי גופנו. בפסיכותרפיה ידוע שראיית ארכיטיפוסי הצל שלנו ודרכי פעולתם היא משחררת אך קשה להשגה. אנחנו מתנגדים לה אינסטינקטיבית וזוהי הסיבה לכך שאת סרטוני הווידיאו על התעללות בבעלי חיים במשקים ובבתי המטבחיים רואים בעיקר טבעונים שאינם אוכלים שום מזון מן החי. הצל הוא, מעצם הגדרתו, מה שאנחנו מדחיקים באופן פעיל. לפיכך מובן שאנחנו נמנעים מחוויות העשויות להביא לידי העלאתו לתודעה. אפילו מלומדים יונגיאניים המבלים את זמנם בכתיבה על הצל אינם מצליחים לראות את הצל הגדול מכולם, הצל הנולד מהתעללותנו בבעלי חיים, משום שגם הם, כמו כולם, מנצלים בעלי חיים ואוכלים בעלי חיים כדבר שבשגרה. את החופש הרוחני והנפשי איננו משיגים אלא כשביכולתנו לראות את היבטי הצל שלנו ולהכילם, והדבר לא ייתכן אלא אם כן נחדל לאכול מזון מן החי ונשחרר את הצורך העז לכלוא את תודעתנו. בשחרור כבליהם של בעלי החיים אנחנו משחררים גם את כבלינו.

מטרות ואמצעים

לכל היצורים החשים יש אינטרסים, ואנו בנינו מערכות חברתיות ומשפטיות מורכבות על מנת להבטיח שהאינטרסים שלנו לא יופרו, הגם שיכולתנו להבטיח את הדבר תלויה תלות מכריעה בגזע שלנו, במעמד החברתי, במיננו ובגורמי ייחוס אחרים. להיות כלוא, להיות קרבן לאלימות מכאיבה ופוגעת, להיות מורעב או נגזל או מומת או כפוי לבצע פעולות לא טבעיות משפילות ‒ כל אלה הן הפרות של האינטרסים שלנו וכל מי שעושה זאת לנו צפוי לתת על כך את הדין, המשפטי והחברתי. אף על פי כן אנחנו עושים את כל הדברים הללו בדיוק לבעלי חיים, בקנה מידה שגודלו בלתי נתפס, ובלי דין ובלי דיין. אנחנו דואגים להגנת האינטרסים שלנו ולא אכפת לנו מן האינטרסים שלהם. זהו הצל שלנו שאנו מסרבים להתמודד אתו והגורם האמיתי למחזור האלימות שאם לא נתגבר עליו ונתפתח מעבר לו ניאלץ לעבור מן העולם. היעלמותנו, טראגית ככל שתהיה, תהיה ברכה עצומה לרוב בעלי החיים בכדור הארץ. רעיון קשה זה צריך להניע אותנו לבחון את עצמנו ולהשתנות.

לא נשרוד ולא נשגשג אלא אם כן נכיר בכוחן המרכזי של ארוחותינו בעיצוב תודעתנו. מזון נאכל ונעשה לאמצעי הפיזיקאלי של התודעה, והתודעה בוחרת מה מעצמה להטמיע בעצמה. האם נטפח ונאכל פחד או אהבה? בעלי חיים מעונים וחרדים או צמחים מטופחים? איננו יכולים לבנות מגדל של אהבה מלבנֵי אכזריות.

מהטמה גנדי ואחרים בעלי בגרות רוחנית הדגישו שהאמצעים שאנחנו נוקטים והמטרות שאנחנו משיגים היינו הך הם, לעולם לא יוכלו להיות שונים. פעיל השלום המסור א"י מאסטי אמר פעם: "אין דרך לשלום. השלום הוא הדרך". נתיב ההתפתחות הרוחנית הוא נתיב ההתמקדות ברגע זה, והוא היוֹת ההתפתחות וההשתנות החיובית שאנחנו שואפים לראות בעולם. על מנת לחיות בשלום עלינו להיות שלום. עלינו להיות אוהבים על מנת לחוות את מתק האהבה בתור נאהבים.

כולנו יכולים להוכיח זאת בחיינו שלנו. אהבתנו, על מנת שתהיה אהבה של ממש, חייבת לצאת מן הכוח אל הפועל, יש לחיות אותה. פיתוח יכולתנו לאהבה אינו רק האמצעי להתפתחות; הוא גם המטרה. וכשנטמיע לגמרי את האהבה בחיינו, אז נדע את האמת על אחדותנו עם כל החיים. הדבר מוציא אותנו לחופשי. האהבה מביאה איתה חרות, אושר, כוח, חסד, שלום ואת ההגשמה המבורכת של סיפוק הצרכים נטול האנוכיות. טבענו האמיתי, עצמיותנו העתידית, תובעים באופן שאין לעמוד בפניו, תביעה שהיא קריאה פנימית לעורר את כושר האהבה שלנו, שהנו הבנה. עם התעוררות ההבנה והאהבה בתוכנו, החמלה מתרחבת להקיף מעגלים גדלים והולכים של יצורים. את החמלה אפשר לראות כצורה הנעלה ביותר של אהבה, שכן היא אהבת הכל-העליון לכל חלקיו והיא משתקפת באהבת החלקים זה לזה. היא מקיפה את הדחף לפעול להקלת סבלם של אחרים, ודחף זה תובע מאתנו לפתח תבונה רבה יותר וחופש פנימי על מנת לפעול ביתר יעילות להקלת הסבל. החמלה היא לפיכך גם פרי ההתפתחות וגם הכוח המניע אותה. האהבה משתוקקת לאהבה רבה יותר.

התפתחות (אבולוציה) היא תמצית החיים. כל היצורים מתפתחים, גדלים, משתנים, ולפיכך דחף ההתפתחות טבוע בישותנו. הזדמנויות לצמיחה נפשית, אמנותית, אינטלקטואלית ורוחנית מפרנסות את קיומנו. חיינו יקרים משום שהם הזדמנות. חיינו בעלי משמעות בה במידה שאנחנו נענים לקריאה האוניברסאלית החד-משמעית להתפתח, הקריאה לאהבה.

ההתפתחות, האבולוציה, פירושה לא שינוי בלבד אלא גם הִשתנוּת. במיתולוגיה העולמית, כשגיבורים אינם נשמעים לקריאה לעזוב את הבית ולצאת למסע ההתפתחותי, הם נעשים חולים. כך הדבר גם אצלנו כתרבות. אנחנו חייבים לנער מנפשנו ומגופנו את הנתקים הנוחים, לאמץ את הדחף האבולוציוני שבתוכנו, שמניע אותנו להעיר את החמלה ואת התבונה האינטואיטיבית, ולחיות את חיינו בקנה אחד עם אמיתותו של הקשר ההדוק הקיים בינינו ובין כל היצורים החיים.

הגשמת ההשתנות הזאת פירושה לחיות את אמת האהבה ותפיסה אותנטית של הקשרים הקיימים בינינו, לא רק דיבור עליהם. פירושה שינוי חשיבתנו והתנהגותנו ‒ דרך ראייתנו את בעלי החיים והאוכל העולה על צלחתנו. ככל שנזהה את הצל שלנו ונשתחרר ממנו, תשוב אלינו החמלה ובאופן טבעי נחדל להאכיל את הצל בתפריט האימה הסמויה שלנו.

הציווי האינטואיטיבי

הלקח הוא בסיסי למדי. אם איננו יכולים לחדול מן האכזריות שבאכילת מזונות מן החי, איך נוכל להתיימר לפתח את הרגישות, את התודעה הרוחנית, את האושר, את השלום ואת חופש היצירה שהם הפוטנציאל שלנו? התפתחותנו תובעת שנפתח את האינטואיציה שלנו, את הידיעה הגבוהה הפוסט-רציונאלית הרואה ובונה שלמים מחלקיהם ואשר מעלה אותנו אל מחוץ לצינוק ההתעסקות המוחלטת בעצמנו. אינטואיציה היא ידיעה ישירה, העוקפת את אשליית העצמי הנפרד מיסודו, והידיעה היא המביאה לידי ריפוי, שכן היא רואה את השלמים הגדולים ביותר שהעצמי, העושה שימוש בניתוח לוגי בלבד, לעולם לא יראה. ניתוח ורציונאליות נסמכים על חלוקה והשוואה והם כלים יעילים אך ורק בשירותן של התבונה והחמלה הטבועות בידיעה הישירה של האינטואיציה. רציונאליות וניתוח ללא אינטואיציה נעשים אירציונאליים מאוד; הם נהפכים לכלי ניצול וסכסוך, סוכני הרס עצמי מבולבל. בהיעדר החמלה והקִשריוּת ההדדית, התחושות המנחות את האינטואיציה, הם משרתים בקלות את הפחד ההיסטרי, את התוקפנות, ואת ההשלכה המוצאת לה שעיר-לעזאזל העולים תמיד כשאנחנו ממצירים בעלי חיים ואוכלים אותם.

אין זה מפתיע שרציונאליות וניתוח מוערכים מאוד במוסדות האקדמיים שלנו ובמוסדות החינוך, ואילו האינטואיציה זוכה להתעלמות ולהדחקה. האינטואיציה משחררת, מקשרת, מאירה ‒ ומאיימת על תבנית היסוד של חברת הרעייה שלנו שעיקרה דיכוי אלים של בעלי חיים ושל נשים. האינטואיציה רואה את הצל בבהירות ומבטלת את השפעתו הרעה על ידי קבלתו והימנעות מהזנתו. היא רואה את בעל החיים החבוי בנקניקייה, בגלידה ובחביתה, חשה את אומללותה של החיה ואת פחדה, והיא עוטפת אותה באהבה. האינטואיציה פותחת את הדלת לריפוי. היא לעולם אינה רואה יצור חי כחפץ לשימוש אלא רואה את כל היצורים החיים כביטויים ייחודיים ומושלמים של ישות אוניברסאלית אינסופית שיש לכבדה, להעריכה, ללמוד ממנה ולהללה. האינטואיציה היא סופיה, התבונה האהובה שאנחנו מבקשים וכה משתוקקים לה.

הציווי ההתפתחותי (האבולוציוני) הוא ציווי אינטואיטיבי. אינטואיציה הינה פרי ההבשלה הרוחנית והיא מטופחת על ידי התנהגות חומלת, הלא היא הזכרי המקודש. היכולת לנטוש את נקודת המבט של ההתעסקות העצמית לטובת ראיית דברים מנקודת מבטם של אחרים מולידה חמלה. באופן זה אנחנו למדים לעזוב את האשליה המגבילה של היותנו ישות מבודדת ולהיכנס להכרה מרחיבת-הנפש של הקשרים הקיימים בין כל צורות החיים. הדבר עשוי להוליד את ההבנה שהחים הם תודעה ושהתודעה היא, במהותה, לעולם חופשייה, שלמה, קורנת ושלווה. טבענו האמיתי הוא לכן טהור וזוהר.

איננו טורפים מטבענו, אך לימדו אותנו שאנחנו טורפים, בדרך המשכנעת ביותר שתיתכן: מלידתנו לימדו אותנו לאכול כטורפים. באופן זה שולבנו בתרבות טורפת ואולצנו לראות את עצמנו כטורפים ברמות העמוקות ביותר. גידול בעלי חיים למאכל הוא רק צורה מעודנת ומעוותת של טריפה, שבה בעלי החיים נכלאים לפני שהם מותקפים ומומתים. ואולם הדבר אינו מוגבל לבעלי חיים. כפי שכולנו יודעים בתוך תוכנו, אופי הטריפה אופייני למערכת הכלכלית שלנו כולה והתחרותיות מצויה ביסודם של כל מוסדותינו. אנחנו טורפים זה את זה. זה אולי לא ברור במבט מתוך החברה הדומיננטית בכוכב הלכת שלנו, אך תרבותנו והתאגידים שלנו ושאר מוסדותינו פועלים בדרכים שאין לתארן אלא כטורפניות, לעומת דרכיהם של היסודות הפחות מתועשים, הפחות עשירים והפחות מסוגלים להתגונן. כפי שאנחנו טורפים בעלי חיים ו"קוצרים" אותם, כך אנחנו מנצלים וטורפים בני אדם, נוקטים ביטויים "נקיים" כגון "סיוע חוץ", "הפרטה", "פרסום", "הפצת הבשורה", "קפיטליזם", "חינוך", "סחר חופשי", "הלוואה", "מלחמה בטרור", "פיתוח", ועוד אינספור ביטויים נעימים לאוזן. הלב הרך האוהב של אופיינו האמיתי הלא-טורפני מוטרד מכל אלה, אך הוא זוהר בכל זאת, ואף על פי שהוא מכוסה אולי על ידי ההתניות שלנו, בכל זאת הוא מעניק השראה לנתינה ללא תנאי, לחמלה ולהארה שהמסורות הרוחניות שלנו מלמדות.

כמה מסורות של אינטואיציה וחמלה

מוסדות הדת שלנו משקפים ברובם את הדפוסים התרבותיים השולטים, הרואים בבעלי החיים מוצרי צריכה, ולכן אינם מעניקים להם אלא הקלה מועטה מאוד מסבלם. ואולם במסגרת דתות העולם יש תורות ומסורות רוחניות רבות המטיפות לנו לנטוש את מנטליות הטורף ולטפח חמלה לבעלי החיים. מסורות רוחניות אלה מאוחדות ביסודן בהדגשת האינטואיציה, הידיעה הפנימית הישירה, כגורם חיוני למשמעת רוחנית ולחיים רוחניים. הדבר נכון לא רק על מסורות מזרחיות כגון האסכולות השונות של הבודהיזם, ההינדואיזם, הג'אייניזם והדאואיזם, אלא גם על המסורות המערביות האיזוטריות יותר כגון הסוּפיזם, הקבליזם, המיסטיציזם הנוצרי ועוד. מסורות אלה מעודדות את חסידיהן לטפח אינטואיציה, שכן הן מכירות בכך שבאמצעות חמלה הנולדת מהארה אינטואיטיבית רוחנו מתפתחת וצומחת ובדרך זו אנחנו משיגים תבונה, שלווה פנימית וחרות.

המסורות הרוחניות גם מאוחדות בהסכמתן שאינטואיציה מטופחת על ידי שני היבטים של נתיב אחד. היבט אחד הוא טיפוח מודע של חמלה כמניע הראשי בחיים החיצוניים שלנו וביטויה כהתנהגות אתית. ההיבט האחר הוא טיפוח תשומת לב, מוּדעות ופתיחוּת בחיינו הפנימיים. שני ההיבטים נתפסים כמחזקים זה את זה וכמצמיחים תבונה רוחנית.

ההיבט האוניברסאלי הראשון של טיפוח הרוחניות הוא החמלה והשתקפותה בהתנהגות אתית. דתות מתעסקות באופן יסודי באתיקה של התנהגות האדם, שכן הן מאגרי הדחף הרוחני, שביסודו מחבר אותנו לא רק למסתורין האינסופי שבמקורנו אלא גם לכל שאר הגילויים של מקור זה, "שכנינו" ‒ משפחת האדם וכל היצורים החיים. התורות הרוחניות האמיתיות חייבות להורות אתיקה של חמלה אוהבת, שכן הדבר משקף את הקשר שבין כל הברואים ואת העובדה שכל מה שניתן יחזור אלינו. תורה זאת מולידה הרמוניה בכל מערכות היחסים, הרמוניה החיונית לא רק להתקדמות חברתית אלא גם לשלווה הפנימית האישית שלנו ולהתקדמות הרוחנית שלנו.

חמלה והתנהגות מוסרית חיוניות גם להיבט האוניברסאלי השני של טיפוח הרוחניות, שקט פנימי ותשומת לב. למצב של קליטה מודעת לגמרי, ערה ונינוחה, שהקיום האותנטי תלוי בו, לא נצליח להגיע אם נתעטף בשריון עקב התנהגות בדרכים המזיקות לאחרים. אם אנחנו מתעללים באחרים ואחר כך מתיישבים לנו להרהר בשקט, למדוט, להתפלל, להיפתח או להעמיק את חוויית השלווה הפנימית, נגלה תמיד שנפשנו רדופה ומוטרדת על ידי מחשבות על עצמנו שלא יתנו לנו מנוח. סערה פנימית זאת, המחיר שאנו משלמים על הפגיעה באחרים, מכשילה את האינטואיציה המתפתחת, הנולדת משקט פנימי ומחמלה.

ככלל, ככל שתרבות מדכאת בעלי חיים, כן רבות בה הסערה הפנימית וקהות החושים וכן היא נוטה להיות מוחצנת ושתלטנית. הדבר קשור במיעוט המדיטציה בתרבויות המערב, שאנשיהן מתקשים לשבת במנוחה. הרהור שקט, גלוי יאפשר לאשמה ולאלימות המודחקות, הכרוכות בהתאכזרות לבעלי חיים הנאכלים, לצוץ לפני השטח מתוך רצון להירפא ולהשתחרר. ודווקא הפעילויות העשויות להועיל ביותר לבני אדם בתרבות הרעייה שלנו הן הפעולות שנמנעים מהן ביותר. נהפכנו לתרבות הצמאה לרעש, להסחות דעת, לעיסוק בלתי פוסק ולבידור בכל מחיר. הדבר מאפשר לאלימות הנאכלת שלנו להישאר קבורה, חסומה, מוכחשת ומאפשר לנו להשליך אותה בצדקנות על אחרים.

מסורות רוחניות בכל העולם מכירות בכך שאנו בני האדם משתוקקים להיכנס למצבי תודעה מוארים יותר ושלווים יותר, שחרדותינו הרגילות ומחשבותינו הטורדניות יצטמצמו בהם וייסוגו אל הרקע. השתוקקות זאת הולידה קשת רחבה של אסכולות מדיטציה המסייעות לבני אדם להיכנס לרגע העכשווי ביתר עומק ואולי לחוות את המציאות הטרנסצנדנטית שאנחנו עשויים לכנותה "אלוהים" או "המוחלט". בחוויה זאת הקירות המפרידים אותנו בדרך כלל מזולתנו מתחילים להתמוסס וביכולתנו לראות בבירור שביסודנו איננו נפרדים מאחרים, שאותו אור הנוהר בתוכנו נוהר בכולם. ידיעה ישירה אינטואיטיבית זאת מחזקת ומעמיקה את תחושת החמלה שלנו.

הקשר שבין אינטואיציה ובין חמלה מזוהה במסורות הרוחניות של המערב ושל המזרח כאחד, והוא מקיף לא רק את שאר בני האדם אלא גם של בעלי החיים. במסורת הבודהיסטית, למשל, התבונה האינטואיטיבית היא הנקבי המקודש והחמלה היא הזכרי המקודש, ושניהם מולידים זה את זה ומטפחים זה את זה בכולנו, בתור אופיינו האמיתי והפוטנציאל האמיתי שלנו. לפיכך היטב ידוע שנזירים ונזירות מצווים להימנע מאכילת בשר בעלי חיים, בעיקר בתקופות המוקדשות למדיטציה. הדבר נכון ביסודו גם בהינדואיזם, בג'ייניזם, בדת הסיקית, בדת הבהאית ובמסורות הדאואיזם. מסורות הנזירוּת הקתוליות ההגוּתיות יותר, כגון הציסטרציאנים והטרפיסטים, נוטות לתבוע מן הנזירים להימנע מבשר בעלי חיים, במיוחד בתקופות המוקדשות לתפילה ולהיטהרות.

דוגמה: סאמאדהי ושוג'ין

מדיטציה אינה פעילות אקזוטית או פעילות מוגדרת. היא יכולת אנושית יסודית ועיקרה תודעה נוכחת, פתוחה, נינוחה ומודעת. היא ניתנת להשראה ולפיתוח בכל מיני דרכים, כגון ניגון, שירה, ישיבה שקטה והתרכזות בנשימה, הליכה קשובה בטבע, ריקוד, הסתחררות, נגינה, ריצה, שינון תפילה, גינון וכן הלאה. פעילויות שאנחנו אוהבים עשויות מטבען להביא את תודעתנו באופן מלא יותר לתוך רגע ההווה ועל כן הן עשויות להיות פעילויות מדיטטיביות.

דוגמה לקשר שבין פעולות מדיטטיביות ובין חמלה כלפי בעלי חיים אפשר למצוא במושגים סַמאדהי ושוֹג'ין במסורות הזֵן. הגם שזאת דוגמה ממסורת מסוימת, עקרונות היסוד הם אוניברסאליים וניתנים להחלה על כולנו, תהיה נטייתנו הדתית אשר תהיה. סמאדהי הוא דום מדיטטיבי עמוק שהנפש בו יוצאת ממצבה הרגיל המסוכסך, החרד, העסוק והרועש, נרגעת ונעשית צלולה, בהירה, חופשית, נינוחה ושרויה שלווה ברגע ההווה. שוֹג'ין הוא "הימנעות דתית ממזונות מן החי" והוא יסודם של כללי התורה הדתית הקרויה אהימסה, או אי-הזקה, הימנעות מגרימת נזק לכל יצור חש. שוג'ין וסמאדהי נתפסים כפועלים יחדיו ‒ שוג'ין מטהר את הגוף-נפש ומאפשר, אך בהחלט אינו מבטיח, גישה לחוויית הסמאדהי המעשירה את הרוח.

בכמה מסורות של הזן בודהיזם מלמדים שיש שני סודי סמאדהי. "סמאדהי מוחלט" פירושו מצב פנימי של מודעות ממוקדת, נינוחה ובהירה, כשהגוף דומם, בדרך כלל ישוב. הנפש שקועה לגמרי ברגע ההווה ונפסק הדיאלוג הפנימי הרגיל. ב"סמאדהי חיובי", המבוסס על חוויית הסמאדהי המוחלט, אנחנו מתפקדים בעולם, הולכים, עובדים בגינה, מבשלים, מנקים וכן הלאה, בנפש הנוכחת במלואה בחוויות ככל שהן עולות מדי רגע. הדבר דומה לשימת לב ול-ווּ וֵיי (wu wei) בדאואיזם, ה"אי-פעולה" שבו אשליית המבצע הנפרד מתמוססת במיידיות של מיצוי הפוטנציאל של הרגע ההווה. במונחי הנצרות הדבר דומה במקצת ל"היוֹת בהווה" ולהוויה המומלצת בתוכחה "להתפלל ללא הרף", ואילו סמאדהי מוחלט דומה במקצת למצב של איחוד עמוק עם האלוהי.

הסמאדהי המוחלט והסמאדהי החיובי שניהם פוטנציאליים אנושיים אוניברסאליים, רחבים מדקדוקיהם של מסורת ותיוג. הם מרפאים את הנפש ואת הקוף ברמה עמוקה ושבים ומחברים אותנו עם טבענו האמיתי. ואולם בגלל החשש, הבושה והפגיעות שכולנו חווים, נדמה שהם קשים להשגה ולקיום ונדמה שהם כרוכים במחויבות עצומה וממושכת לטיפוח פנימי מתמיד. הכניסה לדממה הפנימית של הסמאדהי מחייבת להשיב בסבלנות את תשומת הלב שלנו לרגע ההווה ותובעת שנפשנו תהיה פטורה מהפרעתן של פעולות חיצוניות. משום כך רוח השוג'ין, הרואה את בעלי החיים כישויות ולא כסחורות לשימוש או למאכל, היא כה חיונית בנתיב ההתפתחות הרוחנית. רוח השוג'ין היא חמלה והיא איפשור חרותם של אחרים, והדבקות בשוג'ין משחררת אותנו ממצבים נפשיים פנימיים המלווים אכילת מזונות מן החי. מצבים נפשיים אלה ‒ חרדה, דאגה, פחד, פאניקה, יאוש, עצב, יגון, עצבנות, תוקפנות, כעס, מורת רוח, שפיפות, ערפול וקהות חושים ‒ הם בלתי נמנעים אם אנחנו אוכלי-כל, הם נכנסים לתוכנו בתור תדרי רטט עם המזון שאנו אוכלים ונוצרים בתוכנו על ידי בחירות המזון האלימות בעליל והמזיקות שלנו והמחסומים הנפשיים שפעולות אלה מחייבות. מצבים נפשיים שליליים אלה בדרך כלל הופכים את המדיטציה לחוויה שלילית ומונעים ממנה להשקיט את נפשנו ולסייע לנו להגיע לרמות גבוהות יותר של הארה. תחילה עלינו לטהר את פעולותינו ולחדול מפגיעה ביצורים פגיעים. הדבר מחייב שימת לב, רוח השוג'ין העתיקה, שהיא יסוד הטבעונות.

כדי להיות יעילים, כדי להרגיל את הנפש, צריך לחיות למעשה את הרוח הזו של אי-אלימות וחמלה, שאם לא כן נפשנו תהיה מופרעת מכדי להיכנס לשלווה הפנימית של הסמאדהי. דממה זאת ורוגע זה של הנפש מצויים ביסוד חיי הרוח, תהא דתנו או אמונתנו אשר תהא, והם מחייבים את הטוהר הפנימי של מצפון נקי. הם מאפשרים את התמוססות החומה הפנימית הישנה, המפרידה את "אני" שכאן מן "העולם" ששם. בדרך זאת עשויה להתפתח הבנה עמוקה יותר של קשרי הגומלין האינסופיים בין כל צורות החיים.

שוג'ין וטבעונות חיוניים משום שהם מקדמים את השלווה הפנימית החיונית לבשלות רוחנית. הם צורות של אימון ומשמעת פנימיים וחיצוניים המהווים יסוד לחקר מדיטטיבי הפותח אותנו אל אמת הקיום בזיקה אל כל החי. משום כך השוג'ין כה חיוני לסמאדהי ומשום כך טבעונות ואי-אלימות הינן חיוניות לתפילה העמוקה, למדיטציה ולהתעוררות הרוחנית. חמלה חיצונית ושקט פנימי מזינים זה את זה. שוג'ין וטבעונות חיוניים לבריאות הרוחנית שלנו משום שהם מסלקים מדרכנו מכשול יסודי.

מוסדות הדתות המרכזיות המקובלות כיום במערב מרבים להשמיץ ולשלול את הטבעונות, אף על פי שלמעשה רוחה היא יסודם, וכבר ציינו זאת רבים, בהם סטיבן רוזן, מורם פלפס, קית אייקרס, ג"ר היילנד, אנדרו לינזי, טוני קמפולו, סטיבן וב ועוד. לדוגמה, רוזן מדווח כי מוחמד ידוע כמי שהקפיד על תפריט צמחוני וכי כמה וכמה פסקאות בקוראן ובכתבי חסידיו של מוחמד מצדדות בהימנעות מהתאכזרות לגמלים, לפרות, לעופות ולבעלי חיים אחרים, ואף תובעות הימנעות זאת.

כותבים רבים ניגשו לסוגייה זאת מנקודת מבט יהודית-נוצרית והסיקו שבמקרא, בפירושים ובמנהגיהם וחייהם של יהודים ונוצרים בעלי השפעה מתגלה ציווי תקיף להחיל חמלה טבעונית על בעלי חיים. לדוגמה, נורם פלפס מציין ב'ריבּונוּת האהבה' שהתנ"ך והברית החדשה מקיפים מה שהוא קורא שני ציוויים ראשיים. שני ציוויים רוחניים יסודיים אלה, אהבת האל ואהבת הזולת, הם תמצית המסורת הרוחנית היהודית-נוצרית. הואיל ואלוהים הוא שלם אינסופי שכולנו הווים בו, והואיל ואין כל דרך לכוון את אהבתנו אל האל באופן מוחשי, מאחר שהאל מקיף אותנו ומשתרע מעבר לנו, אין לנו אלא להבין שאהבת האל פירושה אהבת ברואיו והדאגה להם. הדבר מוביל במישרין אל הציווי הראשי השני, לאהוב את הזולת, לאהוב את רעך. אין כל סיבה, תנ"כית או אחרת, לגרוע את בעלי החיים מכלל רעינו, משום שהם רעינו על פני האדמה ואנחנו יודעים שהם סובלים ובעלי רגשות. אהבת האל באופן מוחשי פירושה על כן אהבת ברואי האל והדאגה להם, אהבת כל רעינו על פני כדור הארץ, ואהבת האל באופן מופשט פירושה היפתחות באמצעות הקליטוּת הפנימית השקטה (סמאדהי) שבמדיטציה ובתפילה לחוויה ישירה של נוכחות האל שבאמצעותה נוכל להיות ידיו האוהבות וקולו האוהב של האל בעולם. לפיכך אפשר לראות את ציוויי היסוד של התנ"ך כמכוונים בעקשנות לעבר חמלה לכל הברואים ולעבר אתיקה טבעונית של אחריות ודאגה לבריאה כולה.

האם שמאניזם הוא תשובה?

רווחת האדם, רווחת בעלי החיים ורווחת הסביבה תלויים זו בזו לבלי התר. הדילמות שלנו יבואו על פתרונן במידה שנתפתח להבנה חיה של הדבר, במידה שנעורר בעצמנו תחושת חמלה אוניברסאלית כפי שביטאו פיתגורס, ישו, בודהא, פלוטינוס, גאנדי, אלברט שווייצר ורבים רבים אחרים. המסורות השמאניות, הגם שיש בהן תורות חשובות רבות ומבחינות אחדות השקפותיהן על העולם ועל פוטנציאל האדם הינן רב-ממדיות יותר מהשקפת המדע והדת המערביים, בכל זאת הן תוצרי תרבויות של ציד ורעייה. רובן מתייחסות לבעלי החיים בפחות בוז משמתייחסים אליהם בתרבות שלנו, אך בכל זאת הן מתייחסות אליהם כאל מזון וחפצי פולחן. הן מרבות להשתמש בצמחים כדי להגיע למצבי תודעה אחרים, שהם מרכזיים ביכולתו של השמאן לעבור בין עולמות, לעשות מעשים מדהימים ולרפא.

לכאורה זה אירוני מאוד, אך נראה שתרבויות האוכלות בעלי חיים ומנצלות אותם לביגוד, לבידור ולקרבנות טקסיים, בין שהן תרבויות רעייה מתועשות או תרבויות שמאניות מסורתיות יותר, כולן עושות שימוש בצמחים בתור סמים לשם הימלטות מן המציאות הרגילה. דוגמאות ברורות לכך הן השימוש בהרואין ובתוצרי אופיום אחרים, פסילוציבין ופטריות אחרות, איאוואסקה, פיוטי, מריחואנה, טבק, קוקאין ותוצרים אלכוהוליים של התססת פירות ודגנים. המשתמשים בחומרים אלה שמקורם צמחי שוכחים שהתודעה היא מקור חוויותיה. חזיונות ומצבי תודעה אחרים המושגים על ידי הסתמכות על צמחים ניתנים להשגה גם במישרין.

התייחסותנו הגרועה לבעלי חיים היא בעיה רוחנית. היא משקפת חוסר הבנה המצמצם יצורים לעצמים. המסורות השמאניות, הגם שנולדו בתרבויות שלכאורה הן פחות נצלניות ממה שתרבותנו נעשתה עם הזמן, בכל זאת הן רואות בבעל החיים עצמים לשימוש ולהמתה לצרכי מאכל, ביגוד, טקסי ריפוי ושימושים אחרים. הן אולי עשויות ללמד אותנו לכבד בעלי החיים יותר מכפי שאנו מכבדים אותם כיום, ועל נטילה מן הארץ בדיוק מה שנחוץ לנו ולא יותר, אך למרות ההכללה הגורפת, המסורות השמאניות נוטות ברובן לשבטיות והן מתמסרות בראש ובראשונה לרווחתו של שבט מסוים או לרווחת קבוצת בני אדם מסוימת, ולבני אדם יותר מאשר לבעלי חיים. מונעים על ידי סטראוטיפ "הפרא האציל" ואכזבה מן התרבות המודרנית, אנחנו עשויים לרצות לשוב למה שנדמה כ"ימים הטובים ההם" של חיים קמאיים יותר, לפני המשקים התעשייתיים, גני החיות, הייצור הממוכן, כלי הנשק הגרעיניים וכן הלאה.

ואולם המוצא איננו פנייה אחורנית אלא הליכה הלאה. עלינו ללכת קדימה. ראשית, רוב התרבויות הקמאיות אינן מתיישבות עם תדמיתן הרומנטית; בכמה מתרבויות הילידים באמריקה, למשל, נהגו בקניבליזם, ניהלו מלחמות שמד נגד שבטים אחרים וטקסי עינויים מחרידים בשבויים בני שבטים אחרים. שנית, מסורות שמאניות עשויות להיות גם בחירתן של תעשיות ההתעללות בבעלי חיים, כפי שרואים בפרסומות של יצרני בשר בקר הקושרות את אכילת הבשר לדמויות של אינדיאנים מסורתיים, ותעשיית ציד הלווייתנים היפנית המנצלת את ציד הלווייתנים של האינדיאנים משבט מאקא מצפון-מערב האוקיינוס השקט כדי לשים תריז בגלגלי ההקפאה העולמית על ציד לווייתנים ולהצדיק את ציד הלווייתנים שלה עצמה.

אין בכך כדי לומר שהמסורות השמאניות לא שירתו היטב את אנשיהן או שאינן יכולות ללמדנו גם כיום אמיתות עמוקות שיש בהן. אם רגש הדאגה "לכל קרוביי" שמגלה האינדיאני נמתח עד קצה גבולותיו המעשיים, מכמה בחינות הוא מתקרב לאידיאל הבודהיסטווה של אסכולת המהייאנה בבודהיזם, שעיקרה הקדשת חייו של אדם לתועלת כלל היצורים החשים ולשירותם, על ידי השגת הארה רוחנית מוחלטת. שניהם מביאים חמלה אוניברסאלית לתוך לב ההנעה שלנו בנתיב הרוחני.

ואולם מי שישתתף כיום בכינוס של אמריקנים ילידים ("אינדיאנים"), יגלה בעלי חיים מתים מוגשים בתור מזון, קרוב לוודאי מאותם יצרני מותגים המוגשים באירועים נוצריים ויהודיים – ובכל האירועים הללו נמצא משתתפים המוכנים להצדיק בלהט את ארוחותיהם.

הציווי הטבעוני

אנו רואים שתורות היסוד של הדתות הראשיות בעולם תומכות בטרנספורמציה התרבותית והרוחנית שמבקשת הטבעונות. לכל אחת מן הדתות הראשיות בעולם יש 'כלל זהב' המצווה התנהגות לבבית לזולת כתמצית המסר שלו. כולן מכירות בבעלי חיים כביצורים חשים ופגיעים מידינו וכוללות אותם בתחום התנהגותנו הנשלט על ידי חוקי המוסר. בכל המסורות יש גם קולות עזים הטוענים בלהט שהתנהגות נאותה כלפי יצורים אחרים חייבת להתבסס על חמלה. אין המדובר אך ורק בפתיחות לסבל הזולת, כי אם קריאה מפורשת לפעול למען הקלת סבלו. לפיכך אנחנו מצווים לא רק להימנע מפגיעה בבעלי חיים ובבני אדם אלא גם לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע מאחרים מלפגוע בהם וליצור תנאים שיחנכו אחרים לִחיות בדרכים של גילוי חמלה וכבוד לכל חי, יעוררו השראה ויסייעו להם בכך. זוהי התכלית העליונה שאנו נקראים להגיע אליה על ידי תורות היסוד של מסורות החוכמה של העולם. זהו ציווי אבולוציוני, ציווי רוחני, ציווי של חמלה, ובמציאות – ציווי טבעוני. המוטיבציה שביסוד חיי הטבעונות היא עקרון רוחני אוניברסאלי זה של חמלה, המבוטא גם באופן חילוני וגם במסורות הדת של העולם; ההבדל היחיד הוא התעקשותה של הטבעונות על הוצאתה של חמלה זו מן הכוח אל הפועל, על הפעלתה הלכה למעשה. מילותיו של דונלד ווטסון, מי שטבע את המונח VEGAN (המתורגם בעברית ל'טבעוני') בשנת 1944, מגלות נטייה מעשית זאת וראוי לחזור עליהן:

"טבעונות מציינת פילוסופיה ודרך חיים המבקשת לשלול, עד כמה שאפשר ומעשי, את כל צורות ניצולם של בעלי החיים ואת כל צורות ההתאכזרות כלפיהם, למאכל,, לביגוד או לכל תכלית אחרת; ובהרחבה מקדם את פיתוחן של חלופות שלא-מן-החי לתועלת בני האדם, בעלי החיים והסביבה."

באקמינסטר פוּלר הרבה להדגיש שדרך ההתפתחות התרבותית אינה דרך המלחמה בעמדות ובמנהגים הרסניים כי אם דרך ההכרה בהם כעמדות וומנהגים שאבד עליהם הכלח והצעת חלופות חיוביות, ברמה גבוהה יותר. על המנטליות המחפצנת, האלימה, התחרותית של תרבויות הרעייה העתיקות אבד הכלח לגמרי בעידן זה של נשק גרעיני וקשרים הדדיים כלל עולמיים, וכך גם על אכילת המזונות מן החי שאפיינה אותן תרבויות עתיקות, מזונות שמזיקים באופן קיצוני לבריאות, גם לבריאות גופנו-נפשנו וגם לאקולוגיה של כדור-הארץ היקר שלנו. אכילת מזונות מן החי היא שריד חסר הצדקה מעידן אחר שאנחנו חייבים לצמוח אל מעבר לו, ועם שגשוגם הגדל והולך כל הזמן של ספרי בישול טבעוניים וצמחוניים ומזונות טבעוניים כגון חלב סויה, גלידת סויה, סירופ אורז, טופו, בורגרים טבעוניים ועוד, לצד ירקות טריים אורגניים, קטניות, פירות, דגנים, אגוזים, ופסטות, החלופות מתרבות לנגד עינינו. ספרים, סרטונים, אתרים, מסעדות טבעוניות/צמחוניות וחלופות בתפריטים, קבוצות זכויות בעלי חיים וארגוני טבעונות מתרבים גם הם ככל שאנחנו נשמעים ומגיבים לציווי הטבעוני.

ראיית תפקידה של האלימות המערכתית נגד בעלי חיים ביצירת בעיותינו היא יסוד היכולת להבין אותן ולפתור אותן. כדי לפתור בעיה באמת ובתמים עלינו להתעלות לרמה גבוהה יותר ולמעשה להתעלות אל מעבר לה בהבנתנו. כל עוד אנחנו מנצלים ומחפצנים בעלי חיים, אנחנו כובלים את עצמנו לאותן רמות התפתחותיות מאחזות עיניים של בעיותינו ובכך חווים אותן שוב ושוב בתור אלימות, עקה, שיעבוד ומחלות.

החינוך הרגשי המוטעה המוענק לבנים

הנה לדוגמה הספר רב-המכר שכותרתו "לגדל את קין: הגנה על חייהם הרגשיים של בנים" מאת שני פסיכולוגים מנוסים, מקיף הבנות רבות על הסבל העצום שבנים חווים בתרבות שלנו, אך אינו מתחיל, ואינו יכול להתחיל, להתייחס לגורמים שביסוד הסבל הזה, המושרש בהתאכזרות לבעלי החיים הנאכלים, המקובלת בחברתנו. המחברים, קינדלון ותומפסון, טוענים טענה סדורה מאוד, לפיה בנים בתרבות שלנו פגומים בנפשם על ידי סטראוטיפ הקשיחות הגברית הרווח בחברה ופצעים אלה לא זו בלבד שהם גורמים להם סבל אלא גם מעוותים אותם לנצח וגורמים סבל עצום גם לנקבות.

שני המחברים מצביעים על התדמית הגברית הסטואית וחסרת הרגש, הנכפית תרבותית, כאשמה בכאבם של הבנים ובמצוקתם. הם מתעדים ומתארים כיצד כוחות התרבות מכל הצדדים מלמדים בנים להינתק מרגשותיהם: הוריהם, מוריהם, מוסדות התרבות, אמצעי התקשורת הם עצמם זה מזה. הם מכנים את תרבות הנערים "תרבות האכזריות" וכותבים בלשון רבת עוצמה על ההרס הרגשי שגורמת אכזריותם הנפשית והגופנית וההקנטות שבנים מפגינים זה כלפי זה.

הספר מציע הצצות נוקבות לזעם, לכאב, ליאוש, לבושה, לחוסר התקווה, לדכאון, לקהות החושים ולבדידות שבנים חווים, ומקשר בין ייסורים רגשיים פנימיים אלה ובין בעיות חיצונות של נוער, כגון התאבדות (גורם המוות השלישי), שתייה, סמים, יחסי מין אסורים, אלימות ואכזריות. בתור פתרון הספר מדגים כי עלינו "לספק לנערים מופתים של גבורה גברית שמעבר לשרירנות, להתעסקות העצמית ולגבורה הפשטנית", שעלינו לגלות כלפי הנערים הבנה רבה יותר, לנקוט פחות באמצעי משמעת קשים ולעודד אותם לבטא את רגשותיהם ולהתחבר אליהם.

ואולם תרומתו של "לגדל את קין" היא תרומה המקובלת על חברת הרעייה שאנו חיים בה, שכן הוא כלל אינו מגלה את המקור האמיתי של "החינוך הרגשי המוטעה" המוענק לבנים, והוא הנוהג הרווח בתרבות שלנו לאכול בעלי חיים הכלואים באכזריות ונשחטים באכזריות. למרבה האירוניה, על מנת לבנות יחסי קרבה עם הנערים נשוא מחקרם, המחברים נהגו לאכול איתם ארוחת צהריים במזללות המבורגר. נראה שלא אוכלי-כל אלה ולא תרבותם האוכלת-כל אינם מצליחים להתחיל לראות את הקשר העמוק יותר שבין האלימות שאנחנו כופים על בעלי החיים ובין "החינוך המוטעה" המוענק לצעירינו, במיוחד לבנים. הם אף אינם מזהים את הקשרים החיצוניים הגלויים יותר, למשל שבנים מקבלים באופן כללי עידוד לאכול בשר בעלי חיים ובכך להגדיר את עצמם כטורפים וכבעלי זכויות רבות יותר מאשר הבנות. נפשם של הבנים מתקשחת בדרך כלל יותר גם משום שמעודדים אותם להוליך שולל ולתקוף בעלי חיים דרך ציד ודיג. ואולם גם אם ראו המחברים את הקשרים הללו, יש להניח שביודעין נמנעו מלכתוב עליהם בספר שהם והמו"לים שלהם קיוו לראות ברשימת רבי-המכר. נראה שצל האכזריות כלפי בעלי החיים הנאכלים הינו עצום ומסוכן מדי לתודעת התרבות ההמונית שלנו מכדי להתמודד אתו במישרין, אם כי על מנת להתפתח כתרבות זה בדיוק מה שעלינו לעשות.

עדותם של קינדלון ותומפסון כולה, ב"לגדל את קין", משקפת ראַיה עמוקה וברורה לכך שמנטליות תרבות הרעייה, מנטליות השליטה בבעלי חיים, הדרתם והאכזריות כלפיהם, המאלצת בנים להינתק מרגשותיהם, עודנה שרירה וקיימת כיום, וכאבותיהם ואבות-אבותיהם לפניהם, הבנים גדלים להרוג רועים יריבים, להילחם על כוח באמצעות צבירת בקר/הון, ובערוב היום לאכול את בשר בעלי החיים שכלאו והרגו, או את הפרשותיהם, בסעודה טקסית. מהו שמניע את המפעל חסר החמלה הזה כולו, דור אחרי דור, באופן ששולל מאיתנו את האפשרות לא רק לקרוא עליו תיגר אלא אפילו לזהותו ולדון בו באופן אינטליגנטי? האכזריות שאנחנו נוקטים דרך קבע כלפי בעלי חיים רודפת את הבנים שלנו והמחזור נמשך, עושה שמות בכדור הארץ, בדורות, ובנוף רגשותינו.

לידתה של תודעה פוסט-רציונלית

בחנו מזוויות רבות את נוהגנו המתמשך לאכול בעלי חיים וראינו כיצד הוא יוצר אקלים פנימי נפשי של טורדנות ונתק המצמצמים את האינטליגנציה הטבועה בנו ואת יכולתנו לזהות קשרים משמעותיים ובה בעת מקהה ומשתק אותנו מבחינה רגשית. מחזור האלימות הנובע מכך כובל אותנו לדפוסי תחרות ורכישה המניעים את אותה מערכת כלכלה אליטיסטית מחפצנת והרסנית שהחלה להתפתח לפני עשרת אלפים שנה עם תרבות הרעייה. אף על פי שבני אדם רבים ומסורות רבות קוראים לנו לנקוט חמלה ולפתח ידיעה אינטואיטיבית ישירה, נותרנו שבויים באכילת-כל, בעיסוק-עצמי ובחשיבה אנליטית מנותקת. הדבר מאפשר לנו להתפתח מבחינה טכנולוגית אך מונע מאתנו התקדמות רגשית ורוחנית, במחיר הרסני לעצמנו, לילדינו ולילדי ילדינו.

תהליכים טרום-רציונליים עשויים להיקרא אינסטינקטים, ורבים מאתנו אוהבים להאמין שהתקדמנו אל מעבר לאינסטינקט ‒ כלומר אל מעבר לבעלי החיים ‒ בהתפתחותנו ובשימוש בשפה סימבולית מורכבת, המעניקה לנו את היכולת לחשוב באופן מושגי. בספרו "שליטה", מתיו סקאלי מציין כי יש מדענים ותיאורטיקנים, כגון סטיבן בדינאסקי, ג'ון קנדי ופיטר קרתרס, הטוענים ששפת האדם מעניקה לנו את היכולת לחשוב ובלעדי הלשון ולכן החשיבה לא היינו בעלי תודעה. עלינו לתהות על הדרך שהם היו מפרשים טענה זאת של אלברט איינשטיין:

"פעולת הגומלין בין תמונות היא מקור החשיבה. למלות הלשון כפי שהן נכתבות או מדוברות אין כנראה כל תפקיד במנגנון החשיבה שלי. הישויות הפיזיקליות המשמשות כנראה כיסודות החשיבה הן… תמונות ברורות שאפשר לאחזרן או לצרפן באופן רצוני."

אפשר לטעון שבעלי החיים רובם נטולי תודעה, להצהיר שהואיל ובעלי החיים הם כנראה נטולי שפה מורכבת המאפשרת להם לנסח מחשבות במלים, כמונו, חוויית הסבל שלהם היא ודאי פחותה במשמעותה או בעוצמתה. ואולם צורת חשיבה כזאת בדיוק היא שעשויה לשמש להצדקת פגיעה בתינוקות אנושיים ובקשישים. אם כבר, יצורים נטולי יכולת לנתח את מצבם ייתכן שסובלים מידינו סבל קשה יותר משהיינו סובלים אנחנו במצב דומה, משום שאינם יכולים להעמיד בין עצמם ובין סבלם את מרחק הדיאלוג הפנימי. כל עוד נישאר שבויים במבוך החשיבה המרוכזת בעצמנו, נוכל בקלות להצדיק את אכזריותנו כלפי הזולת, להצדיק את עינינו הקשות ואת עמדתנו המתנשאת, לפטור את הסבל שאנחנו כופים על הזולת, להמשיך ברציונליזציה של מעשינו ובחסימת תודעת המציאות מפני רגשותינו ואחדותנו היסודית עם יצורים אחרים.

בריאות רוחנית מחייבת בחינה עצמית והשקטת גלי הסערה של תהליכי החשיבה המילוליים שלנו על מנת ליצור קשר ישיר עם המציאות העמוקה יותר של ישות הזוהרת תמיד בלבבנו. ללא מעשה פנימי זה ותאומו – ההתנהגות הרחומה כלפי הזולת, נפשנו מוסיפה להפעיל את צורת החשיבה המתוכנתת בה ואינה מסוגלת לעצור או אפילו להבחין באשליית האגוצנטריות הבסיסית שלה. אנחנו סבורים בטעות שבמצב זה אנחנו "מודעים" אך למעשה זהו חוסר מודעות עמוק. אף על פי כן אנחנו טוענים בהתנשאות שהואיל ובכוחנו "לחשוב" (לפטפט עם עצמנו באופן כפייתי), אנחנו מודעים, ומאחר שלא כך עושים בעלי החיים, הם ודאי חסרי תודעה.

על ידי חדילה מאכילת מזונות מן החי ולפיכך חדילה מגרימת סבל לשכנינו, ועל ידי אימוץ מדיטציה והרהור שקט, העשויים למעשה לחלץ את תודעתנו ממכשולי החשיבה הכפייתית, נוכל להתחיל להבין מהי התודעה באמת. נראה שבמידה ובכוחנו להיפתח לרגע ההווה ולחיות בשקט הפנימי המרווח, מעבר לדיאלוג הפנימי הבלתי פוסק של הנפש הטרודה, נוכל לחוות את שלוות הנפש הזוהרת, עתירת האושר, של התודעה הצרופה .ידיעה אינטואיטיבית פוסט-רציונאלית עשויה להיוולד כתחושת קשר עם כל היצורים. כשלא נהיה עוד סתם רצף של מחשבות מותנות החגות סביב תחושת ישות נפרדת, נוכל להעמיק יותר ולחוש את אופי הישות ולהתחיל לדעת מחוץ למגבלות החשיבה הליניארית. השלב הבא הנובע מכך הוא ההבנה שמהותנו היסודית אינה רעה, כלואה, אנוכית או קטנונית אלא נצחית, חופשייה, טהורה ועשויה מחומר האהבה. כשאנחנו מנמיכים את הוויברציות שלנו ממצב צלול זה ושבים לחשיבה מילולית, אנחנו רואים שהתודעה הטרודה בחשיבה מותנית לעולם אינה יכולה להשיג את ההבנה הזורמת לתוכה כשהיא מסוגלת להיות דוממת.

אם כן מהם אנחנו ומהם בעלי חיים? מושגינו אינם מגלים אלא את ההתנייה המגבילה שלנו. אנחנו שכנים, תעלומות, וכולנו התגלמויות של האור הנצחי של התודעה האינסופית שהולידה ומקיימת את מה שאנו מכנים היקום. ואולם הידיעה האינטואיטיבית שתגלה לנו זאת ברובה אינה נגישה משום שכתרבות אנחנו נוטים החוצה ואיננו מצליחים לטפח את המשאבים הפנימיים ואת המשמעת הפנימית שיאפשרו לנו נגישות לחוכמה עמוקה זאת. נפשותינו ותודעתנו הן כמעט ארץ לא נודעת משום שגידלו אותנו בתרבות רעייה שמיסודה לא נוח לה עם בחינה עצמית. המדע שלנו מתעלם במפגיע מן התודעה כאילו היא "קופסה שחורה" שאינה נגישה ואינה ניתנת לכימות ולפתיחה, ומסיח את דעתנו בהתמקדות בלעדית בתופעות מדידות. הדתות שלנו שוללות מדיטציה ומצמצמות את התפילה לקריקטורה דו-פנית של בקשה ותחינה מישות זכרית חיצונית, חידתית, ומושלכת תרבותית.

בגלל נטיית הרעייה שלנו ותסביך האשמה המציק הנובע מן האומללות שבמזוננו היומיומי, עיוותנו את הקשר הקדוש שלנו עם המקור האוהב הנצחי של חיינו לכלל אירוניה מוחלטת: ככבשים אנחנו מתחננים לרחמי הרועה שלנו, אך מאחר שאנו עצמנו איננו מגלים כל חמלה, בעמקי לבנו אנחנו חוששים שגם אנחנו לא נזכה לחמלה וחיים בחרדה מפני מותנו הבלתי נמנע. אנחנו מתמקחים ועשויים להצהיר בבטחון מופרז שנושענו וחטאינו נסלחו (בלי קשר למעשי הזוועה שלנו בבעלי החיים ולבני אדם מחוץ לקבוצה שלנו), או שאנחנו עשויים לדחות לגמרי את הדוגמה הדתית המקובלת בתור קשקוש מוחלט ולסמוך על המטריאליזם השטחי של המדע. כך או כך, הדחף הרוחני שלנו מדוכא ומעוות על ידי האשמה, האלימות והרדוקציוניזם שתובעות הרעייה ואכילתם של בעלי חיים.

למרות על התיאוריות המדעיות והדתיות שלנו, מעט מאוד ידוע לנו על תודעת האדם, משום שכתרבות של אוכלי-כל לא נוח לנו עם עצמנו. איבדנו את הקשר עם הדחף המולד שלנו ללמוד להישאר דוממים ובלתי מופרעים זמן ארוך דיו כדי להיפתח לאור הגדול ולתבונה הגבוהה השוכנים מעבר לשוליים הצרים של החשיבה המושגית. הכניסה לאושר, לשלום ולפליאה שברגע ההווה מחייבת דממה פנימית המאפשרת לנו חוויה ישירה. זהו נוהג שגם אנחנו וגם הזולת יוצאים נשכרים ממנו. תודעה צלולה מחייבת אותנו לחדול מפעולות מזיקות המנציחות את הסערה שבנפשנו, ולאמץ דממה פנימית.

בתור פסנתרן מאלתר אני יכול להעיד מנסיון אישי שהחשיבה עוצרת את זרם היצירתיות המוזיקלית. כשאני יכול להיות מודע יותר, מעבר לחשיבה, ברגע ההווה, ולהניח למוזיקה לזרום, אז עולה המוזיקה היצירתית ביותר ועתירת ההשראה. כיום מכנים את המצב הזה להיות "in the zone" והוא נחשב כתנאי לביצועי שיא. חשיבה מילולית כפייתית מפסיקה את זרימת ה-zone ומגבילה את התודעה. ייתכן שבעלי חיים הם תמיד ב-zone. כפי שאמר פעם ג'וזף קמפבל בעת שצפה בציפורים עפות במהירות בסבך ענפים בלי לחכך בהם אפילו קצה כנף, ייתכן שבעלי החיים שוכנים בתחום שמעבר לשגיאות, לגמרי הווים בחיים בדרכים שהחשיבה עמוסת המושגים שלנו אינה יכולה להבין לגמרי.

על ידי חיים המבטאים את אמת החמלה בארוחותינו ובחיי היומיום שלנו נוכל ליצור שדה של שלום, אהבה וחרות העשוי להקרין לתוך עולמנו ולהשרות ברכה על זולתנו, על ידי עידוד בשקט ובעדינות את אותו הדבר גם בהם. ייתכן שנגלה שבכוחנו "לחשוב" בלבנו, בלי מלים, וייתכן שנלמד להעריך את תודעתם של בעלי החיים ונתחיל לחקור בענווה את תעלומותיהם. יש לנו כנראה הרבה מאוד ללמוד מבעלי חיים. לא זו בלבד שיש להם כוחות רבים שהמדע בן ימינו אינו מסוגל להסביר, אלא שהם גם צליינים-אחים לנו על פני כדור הארץ הזה, התורמים את נוכחותם לחיינו ומעשירים את עולם החיים שלנו באינספור דרכים חיוניות. למעשה, בלעדי קטני הארץ הצנועים ‒ השלשולים, הדבורים והנמלים שאנחנו הורגים ללא רחם ושולטים בהם ‒ המערכות האקולוגיות של כדור הארץ היו מתמוטטות וקורסות, דבר שוודאי איננו יכולים לטעון לגבינו!

מי אנחנו? מהו תפקידנו הנכון והראוי על פני כדור הארץ? אני טוען שלא נוכל להתחיל ולגלות את התשובות לשאלות הללו עד שנאמץ ברצינות את הציווי הטבעוני ונחיה חיי חמלה כלפי יצורים אחרים. אז יתאפשר שלום בינינו, וגם הבנה עמוקה יותר של מסתרי הריפוי, החרות והאהבה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דיאטת השלום העולמי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s