"ראשית, חיו חיים מלאי חמלה. אז תדעו." – בודהה
"מתן כבוד לחיים מכניס אותנו לקשר רוחני עם העולם." – אלברט שוויצר
"על כל אלף המכים בענפי הרשע יש אחד שחובט בשורשיו." – הנרי דיוויד תורו, וולדן
רשת אבני החן של המסעות
כיצד נוכל לתרום באופן הטוב ביותר להתעוררות ולהתפתחות של תרבותנו לתבונה, חמלה, שלום והגשמה נעלים יותר? לכל אחד מאתנו יש חלק ייחודי לתרום לתַצרֵף, שנובע ממתן מענה לחלומות, לשאיפות ולכיסופי לבנו המתפתחים לאורך מסע חיינו הייחודי. כשאנו מפתחים רגישות לפלא ולפוטנציאל של חיינו הייחודיים, אנו מרגישים כך גם לגבי אחרים. רגש זה מתבטא במתן כבוד והבנה ובדחף לשתף עמם פעולה ולתמוך בהם. זהו ביטוי בסיסי של צלילות דעתנו המוּלדת. בשל הערכתנו לחיינו, יש לנו הערכה לחיי אחרים, ובאופן טבעי אנו מבקשים להועיל להם. אם נרגיש שחיינו הם עול מעיק, סביר להניח שתהיה לנו הערכה נמוכה לחיי אחרים. ביכולתנו לשנות זאת אם נעבור לתזונה מלאת חמלה ואם נבין מה רב ערכם של חיינו – של כל החיים. הדחף לחמלה יגבר ככל שנטפח את תחושת החיבור שלנו לכל הסובב אותנו. ככל שנשתחרר ונהיה יותר אסירי תודה על חיינו, כך נהפוך באופן טבעי למקור לשינוי חיובי בעולם.
כדי להיטיב להבין את טבעו הייחודי ואת כוחו של מסענו, טוב נעשה אם נבחן את חיינו כדי לגלות את הזרעים החבויים מעָבָרנו שנובטים כעת. זרעים קטנים ובלתי מזוהים, המקבלים הכרה וכבוד, יכולים לצמוח לעצים חזקים ויפים בגן חיינו. אני מציע את הפרק הזה כדוגמה צנועה לתהליך זה ומעודד את כולם לחפש באדמה שבגנם את הזרעים החבויים שייתכן שכבר נובטים לצמחים יפים ומועילים. בפרט, אם נוסיף לחשוף את זרעי הטבעונות שבתוכנו, נוכל לטפח אותם ולהבין את תרומתנו הייחודית לריפוי העולם. אנו נגיע לרבים, כי כל מסעותינו מחוברים.
במסורת האבטאמסאקה של בודהיזם המהאיאנה יש מטפורה מרכזית המכונה רשת אבני החן. המטפורה לא משמשת רק להדרכה אלא גם כדימוי שיש להגות בו כדי להיטיב להבין את אמת הקיום. היקום משול לרשת אינסופית, שבכל צומת משובצת אבן חן. כל דהרמה ביקום – כל ישות, עצם או אירוע – היא אבן חן. מכאן שכל ישות, עצם או אירוע קשורים לכל ישות, עצם ואירוע אחר דרך מרחב וזמן אינסופיים. זאת ועוד, אם נבחן לעומק כל אחת מאבני החן ברשת האינסופית, נגלה בה את בבואתן של כל אבני החן האחרות ברשת הקוסמית! כל אחת מהדהרמות מכילה את כל האחרות, ואם אנו מכירים אחת מהן באמת, אנו מכירים את כולן. התורה העתיקה שנובעת מהמטפורה של רשת אבני החן ותומכת בה ידועה כתורת ההתהוות המוּתנֵית והחדירה השלובה והתלות ההדדית של כל התופעות. הכול תלוי בכל; דבר אינו נפרד וכל חלקיק מכיל את היקום כולו. כולנו קשורים בכל נימי נפשנו ומהותנו!
אנו רואים שגם סיפורינו ומסעותינו קשורים ושכל מסע, חרף ייחודיותו, מכיל באורח פלאי את כל שאר המסעות של כל הישויות. אנו לומדים איש מרעהו, אף שברבדים העמוקים אנו רואים שכולנו בסופו של דבר איש אחד. כולנו חולקים באותם מקורות, והקירות שאנו בונים להפרדה אינם אלא אשליה. ככל שאנו מתפתחים והקירות הדמיוניים מתפוררים, כך גוברים החמלה והחופש יחד עם הבנה מעמיקה יותר של הקשר הישותי בין כל היצורים החיים. תורה זו של התלות ההדדית בין כל היצורים החיים אינה ייחודית לבודהיזם ולאורך מאות שנים הייתה חלק מהתפיסה האינטואיטיבית של מסורות ותרבויות רבות. תורה כלל עולמית שמהווה חלק מהבנת הקשר הישותי היא האכפתיות, כלומר טיפוח יכולתנו לקחת אחריות מלאה על פעולותינו ולראות את הקשרים בין פעולותינו להשלכותיהן. אכפתיות מביאה חופש והבנה באמצעות הגברת המודעות שלנו. ככל שיש לנו יותר מודעות ואכפתיות, כך אנו יותר חופשיים.
בנושא מזון, כדי להבין את רשת הסבל התופחת שאנו כתרבות יוצרים, מנציחים ומגדילים באמצעות פעילות האכילה היומיומית המקודשת שלנו, ואת רשת התלות ההדדית שדרכה יכולים החופש, החמלה והאהבה להאיר את עולמנו, עלינו לצאת למסע. מסע שנעשה באכפתיות כמוהו כצליינות, כי יש לו מטרה רוחנית: להגביר את המודעות והיכולת שלנו לאהוב ולהבין. תרבותנו נמצאת בצעדיה הראשונים והמהוססים של מסע השינוי שבו כולנו משתתפים ושלו כולנו תורמים במסעותינו שלנו. עם הזמן הוא חייב להיחשף, אך התבנית שאליו הוא מצביע היא מצבנו החי והנושם – חיינו המשותפים כיום. הצליינות שלנו משותפת, ולשם כך האכפתיות הכרחית.
זרעים של השראה
המסע שלי לעבר הטלת ספק בהתעללות ההולכת וגוברת שלנו בבעלי חיים עבור מזון החל בדרך שנראית בלתי סבירה, מאחר שנולדתי וגדלתי במשפחה ובשכונה החסרות כל עניין באכילת מזון מן הצומח. כתוצאה מכך, במשך עשרים ושתיים השנים הראשונות לחיי, כמו רוב תושבי ארצות הברית, אכלתי כמויות גדולות של בשר, ביצים ומוצרי חלב. עם זאת, נתקלתי בזרעי השראה שנחו רדומים בהתחלה אך החלו מאוחר יותר לנבוט בלהט. אף שזרעים אלה לא משתייכים למסע מסוים, הם עשויים להאיר זרעים חבויים למחצה השולחים הלאה נבטי הבנה חדשים לאחרים.
עבורי, אחד הזרעים נולד וצמח בעיר קונקורד, מסצ'וסטס, ביתן של שתיים מהמהפכות-כביכול שחוותה ארצות הברית: המהפכה הפוליטית של שנות השישים והשבעים של המאה ה-18, והמהפכה הספרותית של שנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19. היות שנולדתי וגדלתי בקונקורד התאפשר לי לחוש כבעל קשר אינטימי לשתי המהפכות הללו וכאחד מצאצאיהן, עם דחף לחקור אותן, להבין מה הניע אותן ולשאת אותן הלאה בעצמי. אני מאמין ששתי המהפכות הללו תרמו למהפכה הטבעונית הממשמשת ובאה, שהיא מהפכה תרבותית בעלת חשיבות עצומה שיכולה לרפא את תרבותנו ברובד העמוק ביותר.
המהפכה הפוליטית הגיעה לשיאה בתחילת מלחמת העצמאות של ארצות הברית בגשר הצפוני הישן בקונקורד ב-19 לאפריל, 1775. החקלאים והכפריים שגרו בקונקורד ובשאר העיירות סביב בוסטון היו מבין המתנגדים העזים ביותר לשלטון האימפריאליסטי הבריטי ולחמו בשליטה הכלכלית הבלתי הוגנת שכפתה חברת הודו המערבית הבריטית ושאר כוחות תאגידיים בריטיים רב-לאומיים שקיבלו תמיכה צבאית ופוליטית והכשר חוקי מהממשלה הבריטית באותה עת. מהפכה זו של המאה ה-18 הובילה בסופו של דבר לעצמאות מהאימפריה הבריטית והולידה את הניסוי האמריקאי האפי בדמוקרטיה, שוויון, פלורליזם תרבותי וחופש הפרט שממשיך לשמש כמקור משיכה והשראה לאנשים בכל רחבי העולם.
למרבה הפלא, גם המהפכה הספרותית והפילוסופית של המאה הבאה החלה בקונקורד. היא נבעה מחייהם ומכתביהם של חסידי הטרנסצנדנטיות שהתגוררו שם – ראלף וולדו אמרסון, הנרי דיוויד תורו, ברונסון אלקוט, לואיזה מיי אלקוט, ויליאם אלרי צ'נינג, נתניאל הותורן – ורבים אחרים, כמו וולט ויטמן, שקיבלו השראה מחסידי הטרנסצנדנטיות ונסעו לבקרם. אנו מכירים כיום את הוגי הדעות האלה בשל הספק שהטילו בערכי המסורת ובשל ההשראה האמנותית, הספרותית והרוחנית שהעניקו. כתביו הפילוסופיים של אמרסון, כמו "טבע"; נאומיו, כמו "הפנייה למדרשה לדתות של הרווארד"; ושירתו, שהביאה לראשונה רעיונות פילוסופיים מזרחיים לארצות הברית, הפכה אותו לאגדה חיה, אבן שואבת לסופרים והוגי דעות מכיוונים רבים שהשפעתו עדיין חזקה בימינו, בעידוד כבוד ואהבה לטבע, בחינה עצמית והערכה לטבע הרוחני במהותו של כל הדברים המוחשיים. הוא מדגיש שחוכמה אמיתית מתעלה על ידע חומרי, ושהעולם הטבעי הוא התגלמות של העולם השמימי. ויטמן כתב: "בעבעתי, בעבעתי. אמרסון הביא אותי לרתיחה."
תורו הושפע עמוקות מאמרסון (ואמרסון ממנו), ואף האפיל בהשפעתו על מורהו ומדריכו הרוחני בדרכים מסוימות. הניסוי הקיצוני שלו, לחיות בבדידות באגם וולדן בקונקורד "כדי לשאוב את מהות החיים", ממשיך להעניק השראה לחסידים ובדרך רבת עוצמה סלל את הדרך לבחינה עצמית והקשבה פנימית בתרבות האמריקאית שעניינה בעיקר הצד החיצוני. הפילוסופים של קונקורד הבחינו בחוסר של אלמנט פנימי בתרבותם, שהתמקדה בעיקר בהצלחה וכיבושים חיצוניים. תורו החזיק בספריה הגדולה ביותר על פילוסופיה מזרחית בארצות הברית באותה עת, וספרו Civil Disobedience (שעד היום נחשב לאחד המסמכים החשובים ביותר על התנגדות לא אלימה ועל יכולתו המופלאה ואחריותו של הפרט להתנגדות פעילה למדיניות פוליטית בלתי צודקת) השפיע עמוקות על טולסטוי, גנדי, קינג, ועל חייהם של אינספור אנשים.
רעיונותיו הפרוגרסיביים הרדיקליים של ברונסון אלקוט על חינוך ילדים מתגלים מחדש בימינו וסוף כל סוף מקבלים את ההערכה הראויה. הוא היה צמחוני מבחינה מוסרית והכוח המניע העיקרי מאחורי הקמת "ארצות הפרי" [Fruitlands], ניסוי בלתי צפוי בחיי קהילה צמחוניים באזורים הכפריים סביב קונקורד. חסידי הטרנסצנדנטיות של קונקורד היו האמריקאים הראשונים שחקרו והחדירו להגות המערבית רבים מהרעיונות האציליים והשנונים של כתבי הטאואיזם, הבודהיזם, הג'ייניזם והוודאנטה, ובנו גשרים פרוגרסיביים שכללו את כיבוד הטבע, הדגשת טוב לבו המהותי והפוטנציאל העצום של המין האנושי, ובחינת אורחות חיים של אי-אלימות, פשטות והגות פנימית.
את השורשים האמריקאים של הטלת ספק במזון ופיתוח יסודות פילוסופיים למערכת יחסים רבת חמלה עם בעלי החיים ניתן למצוא בקרב כותבים פרוגרסיביים שהתקבצו סביב אמרסון בקונקורד באמצע המאה ה-19. תורו כתב, "אין לי ספק שחלק מייעודו של המין האנושי בתהליך השיפור ההדרגתי שלו הוא לחדול מאכילת בעלי חיים כמו שהשבטים הפראיים חדלו לאכול זה את זה כשפגשו בבני התרבות." אמרתו של אמרסון, "הרגע אכלת, ואף שבית המטבחיים חבוי היטב הרחק מעין, אתה שותף לפשע," מציגה את יכולתו של המלומד המוערך מקונקורד לבצע את ההקשרים שרבים מחמיצים. בתו של ברונסון אלקוט, לואיזה מיי, כתבה, "תזונה צמחית ושינה מתוקה. תזונה מן החי וסיוטי ליל. קחו את גופכם מן הבוסתן; אל תחטפוהו מבית המטבחיים. ללא תזונה בשרית לא יהיו מלחמות עקובות מדם." היא מציגה את הקשר בין האלימות הטבועה באכילת בעלי חיים, סיוטים והסיוט של האלימות האנושית שפונה חזרה אלינו.
אולי כילד, ששוטט ביערות ולאורך רחובות קונקורד ועל גדת אגם וולדן, שם למדתי לשחות, חשתי את מחשבותיהם האציליות והאמיצות של אותם חלוצים רוחניים. אף שנראה שהיה מעט בעולם החיצוני שיעודד הטלת ספק במנהגי האכילה שלתוכם נולדתי, ייתכן שהמחשבות והתחושות של אותם מאורות הסתננה מבעד לעולמות הפנימיים שחקרתי עם העולם החיצוני. אני בטוח שלכולנו יש זיכרונות כאלה של חוויות זרעים, אף שייתכן שאנו מזהים אותן רק במעורפל, הן כעת נפתחות בתודעה. אנו לומדים זה מזה וזורעים זה בזה זרעים. באמצעות דוגמאות, פעולות, מילים, ביטויים, כתבים ומחוות, אנו נוגעים זה בזה, לעתים במגע מעמיק. כילדים רגישים ניתן לברך אותנו או לפגוע בנו במידה עצומה.
זרעים נוספים עיצבו את מסעי. אחד צמח עם רועה גרמני אצילי ועדין. משפחתנו קיבלה את ביסמרק כגור כשאני, הבכור מבין שלושה ילדים, הייתי בן שנה בערך. הוא היה לי חבר נאמן והלך לעולמו כשהייתי בגיל ההתבגרות, והיה זה אובדן עצום לכל משפחתנו. הוא תמיד התלווה אלינו לטיולינו המרובים בהרי ורמונט וניו המפשייר. הוריי התנגדו לאכזריות כלפי בעלי חיים ולהריגתם, וכך טיולינו הקבועים בחיק הטבע לעולם לא כללו ציד או דיג. פרט לכך שהטמיע בי הערכה אוהבת לחיק הטבע מגיל צעיר, אבי לימד אותי לנגן בפסנתר ולחקור את יכולתה המסתורית של המוזיקה להרגיע, לרומם ולבטא רגשות עמוקים. הוא היה פסנתרן מקצועי למחצה, ואהבתו למוזיקה ולהרמוניה העניקה השראה ממושכת. תמיד אזכור איך לימד את אחי ואותי לשיר בהרמוניה במרומי ההרים.
לידתי למשפחת עיתונאים הייתה זרע חשוב נוסף במסעי. בערך בתקופה בה נולדתי רכשו הוריי שבועון מקומי קטן. גדלתי בעולם מסחרר של לוחות סְדָר ומכונות דפוס, קידומי מכירות, דֶדלַיינים שבועיים ותהלוכה בלתי נגמרת של פוליטיקאים וסוחרים מקומיים. אשד מאמרי המערכת והסיפורים של אבי, הציורים והגרפיקה של אמי, והצמיחה הקבועה של העיתון הקטן היו מוקד חיי המשפחה שלנו. העיתון, דה ביקון (המגדלור), שגשג והתרחב, וכך עלה בידו של אבי לרכוש ולייסד עיתונים נוספים בעיירות אחרות באזור קונקורד. כשהגעתי לתיכון כבר הייתה לנו רשת של שלושה עשר עיתונים עם כמה מאות עובדים, ששכנה בבניין גדול וחדש בעיירה אקטון הסמוכה. חזיתי ממקור ראשון בכוחה האגדי של העיתונות וכיצד סנטורים, נציגי קונגרס ופוליטיקאים מקומיים ביקשו את טובתו של אבי, וכיצד הסוחרים המקומיים עטו על שטח הפרסום. בנוסף נכחתי לראות שגם העיתון שלנו הזדקק לסוחרים והגן עליהם בקנאות. באמצעות מעורבותנו הישירה בפגישות, בסוגיות ובפוליטיקה המקומית של העיירה, חשתי שיש לי מבט מבפנים על כל מה שקורה בקהילה שלנו.
זרע נוסף היה התחושה שמילאה את חיינו שאנו אמריקאים אמיתיים. אבי היה פטריוט קיצוני ואהב לצטט את פטריק הנרי ולהניף את הדגל. קרובי משפחתה של אמי הגיעו כחלוצים על המייפלאוור ב-1620, ואבות משפחת טאטל היו פוריטנים מאנגליה שהגיעו על הפלנטר ב-1630. בכל 19 לאפריל, כשאלפי אנשים התאספו בגשר הצפוני הישן בקונקורד לחגוג ולהציג את "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", בתחילת מלחמת העצמאות בקונקורד, אבי התלבש כאחד ה"מינוטמן" [מיליציית המורדים] וצעד את ששת המיילים מאקטון לקונקורד, בשחזור הקרב ההיסטורי. היות שגדלתי עם הידיעה שאני צאצא לחלוצים ולאבות המייסדים, חשתי קשר מיוחד לחלום האמריקאי. חשתי הערכה וחיבה לאידיאלים שעליהם ניצבת ארצות הברית, ולרעיון המהפכה. החלוצים והפוריטנים, כמו אמרסון ותורו, העריכו פשטות, חיי קהילה ואת התפיסה שמהות החיים היא מסע רוחני. כשהזרעים האלה החלו לנבוט הם שינו את השקפת עולמי, והתחלתי לראות את החיים כמסע ולהתמקד פחות על רכוש ותחרות ויותר על מטרת המסע. בנוסף התחלתי להבין שהשקפת העולם הזו תיחשב די חתרנית.
המחלבה האורגנית בקמפ צ'לנג'
עוד חווייה זרעית מילדותי שנצרבה במוחי, ושאני אסיר תודה לה שעוררה את לבי, היא הצפייה בשחיטת פרה במחלבה שלווה בוורמונט. הייתי בן שתים עשרה בערך, והשתתפתי במחנה קיץ בהרים הירוקים בשם קמפ צ'לנג' (מחנה אתגר). להלכה ולמעשה נועד המחנה לאתגֵר ילדים בדרכים חיוביות, ויש לי זיכרונות רבים מאתגרים אלה: שייט מפרך בקאנו, מסע של חמישה ימים בהרים התלולים, שהייה של כמה שבועות בחיק הטבע כשאנו מבשלים את ארוחותינו על מדורות, מתרחצים בפלגים קפואים ואפילו נשלחים לבדנו ליומיים כשברשותנו רק שלושה גפרורים, סכין וחכה.
למחנה הייתה חווה אורגנית בעמק שמתחתינו שם עבדנו לעתים בצרירת אלומות או בניכוש עשבים. באחד הימים נשלחנו למטה ונאמר לנו ללכוד את אחת התרנגולות שהסתובבו בחופשיות. לאחר מכן הראו לנו איך להניח את ראשה בין שני מסמרים בקרש על האדמה, להחזיק את ראשה ביד אחת ולכרות את ראשה בגרזן עם היד השנייה. שמחתי שהייתי אחד המעטים שביצעו חתך נקי במכה הראשונה וצפיתי בתרנגולת כרותת הראש, כשאר היצורים האומללים, רצה בשדה כשדם ניתז מצווארה עד שמתה. למדנו איך לשלוק את הנבלות במים חמים, למרוט את נוצותיהן ולהסיר את האברים הפנימיים, ובימים הבאים אכלנו כמויות גדולות של עוף. חשתי אי נוחות מהמעשה, אך הייתי אוכל-כל מאומן היטב, ובגיל שתים עשרה ידעתי שעלי להיות קשוח ושיש בעלי חיים שנועדו לשמש כמזון לבני אדם. לא נהיה בריאים אם לא נאכל אותם.
לאחר כמה שבועות שבנו לחווה. היו סוסים ופרות ושדות שעועית וחיטה תחת הרקיע הכחול המרהיב, והכניסו אותנו לאסם שם ניצבה פרה בודדה במרכז רצפת העץ. הייתה זו אחת הפרות החולבות, וטום (הבעלים-מנהל של המחנה והחווה, חובב טבע יפה תואר שלמד בדרטמות ואותו הערצנו) הודיע לנו שהפרה לא מניבה די חלב ולכן עלינו להשתמש בה לבשר. הוא החזיק רובה בידו והצביע על הנקודה המדויקת שבה על הקליע לפגוע כדי שהפרה תקרוס. הוא שאל אם אחד הילדים הגדולים ירצה לירות. ילד אחד הרים את ידו, נטל את הרובה, כיוון וירה קליע בראש הפרה מטווח אפס בזמן שעמדנו וצפינו. הפרה נרתעה אך המשיכה לעמוד. טום העניק את הרובה לילד אחר שביקש לנסות, וגם הוא ירה קליע בראשה. שוב הפרה נרתעה אך המשיכה לעמוד ולפלבל בעיניה.
אז נטל טום את הרובה, כיוון וירה. נדהמתי איך הפרה מיד קרסה ארצה, וצואה ושתן נשפכו מגופה לרגליי. טום שלף בן רגע סכין ארוכה, זינק לצד גופה השוכב, ובהנפה אדירה אחת כרת את ראשה כמעט לחלוטין. נדהמתי מהמרחק שאליו הגיע נתז הדם שבקע מגרונה הפעור, שיצר לבה הפועם עדיין, קשתות ארוכות ואדומות שהתעופפו באוויר ונשפכו סביבנו כשגופה התעוות על הרצפה הספוגה בדם. צפינו בה בדממה עד שחדלה לנוע ולדמם, ורבים מאתנו ניגבו את ידיהם ורגליהם המגואלות בדם. בזמן שניצבתי נדהם ומבועת מהמחזה שהייתי עד לו, טום מחה את מצחו והסביר בשלווה שהבשר לא יהיה טוב אם לבה לא יקיז את כל הדם מגופה; הוא יהיה ספוגי וחסר תועלת. בשעה שלאחר מכן ניקינו את קרביה, משכנו כל אחד מהאברים, זיהינו אותו והחזקנו בו. הבחנתי כיצד שלוליות הדם נקרשו לגושים גדולים של ג'לי אדום על רצפת העץ. טום נטל חלק מהאנטומיה של הפרה והציג אותו בפנינו. ככל הנראה היה משהו פגום בשחלות שלה והוא הציג בפנינו את הפגם, והסביר לנו מדוע היה צריך להרוג אותה. בסופו של דבר לקחנו את החלקים האכילים הגדולים למשאית שתוביל אותם לקצב; אכלנו את בשרה לאורך כל החודש הבא. חלק מהילדים לקחו מזכרות: פטמות, זנב, עיניים, מוח.
בקיץ הבא שבתי לקמפ צ'לנג', ואף שנהניתי מהטיולים, מהשיט ומהקמפינג, הייתי מודאג כשאחרי כמה שבועות שב טום והורה לנו להתלוות אליו למחלבה האורגנית. שוב ניצבה אחת הפרות מול האסם באותו יום קיץ נפלא. זה יהיה יומה האחרון עלי אדמות, והיא הביטה סביבה באי נוחות. טום אמר שאינו רוצה לעשות זאת באסם השנה; היה עלינו לקחת אותה לכר המרעה שנח כמה מאות מטרים משם. כרכנו חבל סביב צווארה וניסינו לגרור אותה במעלה הגבעה הקטנה. היא לא רצתה לבוא והתנגדה בכוח. ככל שמשכנו חזק יותר, כך היא הגבירה את עוצמת התנגדותה. הופתעתי מכוחה. כשלושים ילדים משכו בחבל אך בקושי הצלחנו להזיז אותה. לאחר שהבין שלא נצליח לבצע זאת כך נטל טום שרשרת כבדה, קשר אותה סביב צוואר הפרה וחיבר אותה לטנדר שלו. עלינו על הטנדר או פסענו לצדו כשמשך אותה במעלה הגבעה מבלי שחדלה להתנגד. ואז קרה דבר מדהים. התקרבנו לכר העשב כשהפרה עדיין מתנגדת בכל כוחה והגלגלים מסתובבים בהתמדה, כשלפתע נקרעה השרשרת, הטנדר נזרק קדימה וכולנו נפלנו ממנו! הפרה עמדה על האדמה והביטה בנו כשראשה נטוי באלכסון. כשחזיתי בה ניצבת כך בדממה, ועם זאת בהבעה כה עמוקה, התפללתי שנוכל לעזוב אותה במנוחה ולהניח לה לחיות. אך עדיין האמנתי שהיא המזון שלנו – שזו מטרתה היחידה. היה מתח רב בין התפיסה שהיא יצור חי לבין התפיסה שהיא בשר. איני זוכר במדויק מה קרה לאחר מכן, פרט לכך שהצלחנו להביא אותה לכר העשב, שם ירינו בה, הקזנו את דמה, הוצאנו את מעיה, שלחנו אותה לקצב ואכלנו אותה בשבועות הבאים. הפעם לא נדהמתי מהמעשה, היות שכבר חזיתי בו. איבדתי את הרגשות שלי.
זרעים של הבנה
בתשע השנים הבאות המשכתי לאכול בשר, חלב וביצי בעלי חיים. פשוט לא ידעתי שאני יכול לשרוד בלעדיהם, ומעודי לא פגשתי אדם שניזון מתזונה צמחית. כשנסעתי ללמוד בקולג' קולבי במיין ושמעתי על צמחונות, משהו בתוכי ניצת, אך אכילת-הכל הטבועה בי הייתה חזקה מכדי לגרום לי להטיל ספק בהרגלי האכילה שלי.
ואז, בשנת 1974, שנתי הראשונה בקולבי, שמעתי על החווה בטנסי, שהייתה קהילה רוחנית חדשה יחסית של 800 איש בערך, בעיקר מסן פרנסיסקו. ככל ששמעתי יותר על החווה, כך גברה סקרנותי, בעיקר לשמע העובדה שכל דרי החווה צמחונים. למעשה הייתה זו קהילה טבעונית (אף שהמילה טרם השתרשה), מאחר שהם היו לא צמחונים מסיבות בריאותיות, אלא מסיבות מוסריות ורוחניות, והם לא אכלו שום מזון מהחי, אפילו לא ביצים, מוצרי חלב או דבש. בשלב זה בחיי עדיין לא הכרתי אדם צמחוני, לפחות לא במודע, אך ראיתי בספרים שפרסמה החווה תמונות של אנשים מאושרים, בריאים למראה ויצירתיים להפליא שהציבו לעצמם משימה להוות דוגמה לדרך חיים הרמונית ובת קיימא. הכנתי את התזה שלי בהתנהגות ארגונית בחווה, ובחנתי להלכה ולמעשה את הקהילה שמבוססת על שיתוף פעולה במקום על תחרות, על חלוקת רכוש במקום על צבירתו, ועל חמלה במקום על דיכוי. היה זה פרויקט פוקח עיניים ולב עבורי ללמוד על דרך חייהם. ההצלחה נמדדה בערכים רוחניים ולא חומריים, והדגש הושם על איכות החיים והשירות לאנושות ולכל החיים ולא על צבירת עושר ורכוש. מטרתם הייתה ברורה: "אנו כאן כדי לסייע להציל את העולם!"
בשנתיים האחרונות שלי בקולבי חשתי שמתרחש בתוכי שינוי גדול. כמהתי לקשר עמוק יותר עם הטבע ועם הרוחניות, והתחלתי לחקור את נושא המדיטציה ואת המסורות הרוחניות המזרחיות והמערביות. ספר אחד מסוף המאה התשע עשרה בלט מעל כולם: Cosmic Consciousness מאת ר"מ בוק. בספר זה, שהשפיע עלי רבות, מציג הסופר את הרעיון שאף שרוב האנשים פועלים במה שכינה מודעות עצמית – מצב לא משביע רצון של עיסוק עצמי – חלק מהאנשים רכשו את מה שכינה מודעות קוסמית. בוק טען שרמת המודעות הגבוהה יותר הזו, שניכרת בהתעלות מוסרית, נאורות אינטלקטואלית, חוכמה רוחנית ואובדן הפחד מהמוות, היא השלב הבא באבולוציה האנושית. כשקראתי את המילים האלה נראה לי עולם הקריירות שהמתינו לאחר סיום הלימודים כהסחת דעת עלובה וחסרת טעם מהמטרה האמיתית של החיים, שחייבת להיות ההגעה לרמה גבוהה יותר של מודעות מהמרדף הצר אחר תועלת עצמית שראיתי סביבי. כששוחחתי על הרעיונות האלה עם אחי, הוא הסכים מעומק לבו. יחדיו רקחנו תוכנית פעולה.
עזיבת הבית
בשלהי קיץ 1975, לאחר שסיימתי את לימודיי בקולבי, החלטנו אחי אד ואני, בני העשרים והעשרים ושתיים, לצאת למסע רוחני. עם תיקי גב קטנים וכמיהה עזה עזבנו את בית הורינו במסצ'וסטס. שיוועתי להעמיק ברוחניותי, לגלות במישרין את האמת על עצמי, ולהבין את החיים על פני כדור הארץ במלואם באמצעות חיפוש נתיב הימלטות מכלא המודעות העצמית דרך משמעת רוחנית.
מצאנו ספר על חייו ותורתו של ראמאנה מהרישי (1950-1879), מלומד מדרום הודו שהמליץ לערוך מדיטציה ממושכת על השאלה "מי אני?" כדרך להשיג הבנה רוחנית. המנהג הזה מבוסס על ההנחה שאין אנו רק גופנו או תחושותינו או מחשבותינו או אמונותינו, ושניתן לחוות במישרין את האמת שאנחנו, שמתעלה על ההתניה, האשליה והמוות הגופני. עלינו רק לחקור לעומק וביושר בשאלה מי או מה אנו באמת.
בזאת התמקדתי כשטיילנו מערבה באזורים הכפריים – בכיוון קליפורניה, כך חשבנו. לאחר כמה שבועות הרחקנו עד באפלו, וחשתי את ההשפעה של חוויית המדיטציה וההתבוננות העצמית החדשה. ככל שהעמקתי בהתבוננות כך חשתי קשר עז יותר לעצים, לציפורים ולאנשים שראיתי, ופתיחות רבה יותר לקרבתנו המשותפת. "מהו ה'אני' הזה בדיוק, שתמיד מבקש הגנה והגשמה?" שאלתי שוב ושוב, "ושרואה עצמו כנפרד?"
בבאפלו החלטנו לפנות דרומה ולא לעלות על טרמפים, רק לצעוד חמישה עשר עד עשרים מיילים ליום, מעיירה אחת לזו שאחריה, ולהפקיד ככל האפשר את עצמנו לידי העולם. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסנו ואת הלילות בילינו על רצפות הכנסיות בעיירות שדרכן חלפנו, ועם זאת המזון תמיד נקרה בדרכנו. השתכנעתי יותר ויותר באמיתות האמרה אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם, כשנִסים קטנים צצו כמעט מדי יום בצורת צירופי מקרים ממוזלים ופגישות עם אנשים שנראו לעינינו כמלאכים. למרבה האירוניה, לעתים קרובות הם החשיבו אותנו למלאכים. נראה שהביטחון שלנו נח בפגיעות המוחלטת שלנו, וייתכן שבשדה הכוח של ההתבוננות העצמית שבה התמקדנו.
גיליתי שלבי נפתח לאחרים ורוצה לעזור להם. לפעמים הייתה העזרה הזו ביכולת ללמוד לקבל, ולפעמים הייתה בשימוש נדיב בזמננו וכוחנו במתן סיוע וייעוץ לאנשים שבטחו בנו וביקשו את עצתנו באופן טבעי. בילינו כמה שעות מדי יום בדממה, שבה הגינו ותהינו בשאלה האינסופית והבלתי אפשרית למראה, "מי אני?" השאלה עדיין מילאה את מחשבותיי לאורך הצעדה הארוכה שלנו. מדוע אני חושב שאני נמצא רק בגוף הזה, ולא בגוף של אדם אחר או של כלב? בדיוק כמוני, גם הם שואפים להשיג את מה שרצוי להם ולהימנע ממה שלא רצוי להם. גיליתי שאני משחרר את אחיזתי ההדוקה ברעיון שאני נפרד לחלוטין, ומתחיל לראות את אותו "אני" באחרים. יכולתי להביט מבעד לעיניהם, להבין את נקודת מבטם ולחוש את תחושותיהם. התחילו להיות לכך השלכות.
בשלב מסוים הוביל אותנו אדם ידידותי לבקתת קיץ קטנה וקסומה על גדת אחד הפלגים שם נוכל לבלות כמה ימים שקטים אם נרצה. שמנו פעמינו לבקתה והתמקמנו בה, אך לא היה בה אוכל לכן התחלנו ללקט. מצאנו גזרי בר רבים ופקעות סוּף, אך אלה לא היו מעוררי תיאבון במיוחד, ומאחר שהיו חכות בבקתה ולמדתי לדוג בקמפ צ'לנג', החלטתי לדוג כמה דגים.
גשם קל ירד ואת הדג הראשון שדגתי הנחתי בכיס מעילי. הייתי בטוח שהוא ימות שם במהרה. כשדגתי דג נוסף הנחתי אותו בכיס השני. חזרתי לבקתה בגאווה לבשל ארוחת ערב. פקעות הסוף וגזרי הבר התבשלו ואני פניתי לנקות את הדגים, אך לדאבוני שניהם היו עדיין בחיים ופרפרו בעווית. הבנתי שאני הורג אותם, אך הם עדיין לא מתו. התבנית המוכרת השתלטה עלי וכך תפסתי אחד מהם והטחתי אותו ברצפה בעוצמה. הרגשתי כאדם שמתעורר מסיוט ולא האמנתי מה אני עושה. ועם זאת לא חשבתי שביכולתי להפסיק. הדג היה עדיין בחיים! נאלצתי להטיח אותו ברצפה עוד פעמיים, ואז גם את הדג השני, בטרם יכולתי לנקות אותם, לבשל אותו, וכך יכולנו לאכול אותם לארוחת הערב.
חשתי את אֵימתם וכאבם, ואת מעשה האלימות שביצעתי נגד היצורים האומללים האלה, ונדרתי לעולם לא לדוג שוב. ההתבוננות העצמית המשיכה לחשוף ללא הרף את ההתנהגות המותנית ואת הצביעות שלי. התבנית הישנה שטענה שהם "רק דגים" נעלמה לחלוטין, וראיתי במבט רענן מה קרה באמת, וכיצד נכנסתי לעולמם באלימות ובמרמה בכוונה לפגוע. הייתי כאן במסע רוחני, וניסיתי מעומק לבי להבין במישרין את האמיתות העמוקות ביותר של הקיום, ועם זאת נהגתי הפוך מכך כשראשית הוניתי את הדגים בפיתיון החבוי בקרס אכזרי, ואז הרגתי אותם.
למחרת המשכנו אד ואני הלאה, ואף שעדיין ידעתי מעט מאוד על צמחונות, התחלתי לחשוב שזו תהיה דרך חיים טובה יותר – אפילו הכרחית. המשכנו לצעוד בדרכים הכפריות וחצינו מניו יורק לפנסילבניה, ואז המשכנו מפנסילבניה לווירג'יניה המערבית. ברוב הלילות הסכים הכומר המקומי להניח לנו ללון בכנסיה, ולעתים אף קיבלנו ארוחה. התאכסנו גם בבתי מיסיון, בתי כלא, בתי מגורים, קומונות, שדות ויערות. הודות לג'וני אפלסיד [חלוץ אמריקאי שעודד שתילת עצי תפוחים בצפון מזרח ארצות הברית] היו תיקי הגב הקטנים שלנו מלאים כמעט תמיד בתפוחים, ומפעם לפעם נתקלנו בגינות נטושות של קישואים בשלים. התחלתי להמעיט באכילת בשר כשהוצע לנו, אף שחששתי שלא אקבל מספיק חלבון אם אמנע לחלוטין מאכילתו.
כלבים היוו איום מדי פעם כשפסענו לאורך הדרכים הכפריות, כנראה כי החשיבו אותנו לזרים שפולשים לטריטוריה שלהם. באחד הבקרים, כשחלפנו על פני בית באזורים הכפריים של וירג'יניה המערבית, הופיע רועה גרמני גדול מבלי לנבוח ופסע מאחורינו. צמרמורת חלפה בגופי כשחשתי לפתע את אפו נוגע בחלקה האחורי של רגלי. החיה היפהפייה, הידידותית ומלאת המרץ התלוותה אלינו לאורך מיילים רבים, ותמיד רצה לפנינו כמו ביקשה להגן עלינו. עצרנו לארוחת צהריים על גבעה קטנה מעל הדרך, אכלנו כמה תפוחים וערכנו מדיטציה של חצי שעה כפי שנהגנו לעשות. הכלב ישב עמנו בדממה, הביט בדריכות באופק והקרין תחושה עמוקה של שלווה ועוצמה. התמלאנו יראת כבוד כלפי הכלב! ללא ספק היה מורגל במדיטציה. המשכנו ללכת, ולאחר שחלפנו על פני עיקול בדרך ראינו בית על הגבעה מעלינו – וכלב גדול ששעט במורד הגבעה היישר לעברנו, בארשת פנים מאיימת. חברנו הרועה הגרמני ניצב באותו רגע כמה מאות מטרים מאחורינו, ואיזה תענוג היה לחזות בו מיירט את הכלב המסתער בטרם עלה בידו להגיע אלינו! לאחר שקיבל כמה נהמות חריפות שב הכלב לביתו ושלושתנו המשכנו הלאה יחדיו, נהנים זה מחברתו של זה במידה רבה, עד שהכלב הגדול הביט בנו לפתע, הסתובב ויצא חזרה לביתו. תהיתי איך אפשר לא להתרגש מרוחה של הישות הזו – אך אם הוא היה מוחזק בכלוב, או כמו בסין נחשב רק לחתיכת בשר שיש לאכול, או כמו זאב או שועל נחשב למטרד שיש להרוג, נוכחותו ואופיו יהיו בלתי נראים לחלוטין.
הצעדה הארוכה שלנו דרומה המשיכה דרך גבעות וירג'יניה המערבית לתוך מזרח קנטקי, ואז לתוך טנסי. העוברים ושבים חשבו יצאנו להרפתקה לראות את העולם, אך עבורנו היה זה מסע פנימי. מדיטציה והתבוננות פנימית נחו בלבו של כל יום, ותמיד נמצאו עמנו בשאיפה להגיע למודעות קוסמית. הייתי בטוח שניתן להשיג רמות גבוהות יותר של מודעות מאלה שחוויתי וחזיתי באנשים. מורים רוחניים וכמה משוררים תיארו בבהירות ובתשוקה את קיומם.
ככל שחלפו השבועות ויתרנו על יותר ויותר חפצים. נעליים ובגדים עודפים נתרמו זה אחרי זה, ובהדרגה הוקל העומס בתיקי הגב שלנו. תחושת שחרור נפלאה אחזה בי להרפות גם מחפצים קלי משקל, כמו הפנקס שבו רשמתי כתובות של כמה חברים ברחבי הארץ שחשבתי שנוכל לבקר במסענו. נפטרתי ממנו עוד בתחילת הדרך, כשהיינו בצפון מדינת ניו יורק, וזמן קצר לאחר מכן מסרנו את 200 הדולר ששמרנו למקרי חרום בארבעה שטרות של 50$ שהיו חבויים בתיקי הגב שלנו. הסרתי גם את משקפיי אף שהיה זה אתגר רציני, מאחר שהמספר שלי היה גבוה ובעיני הטובה ראיתי 6/120! העולם היה מטושטש במשך כמה שבועות אך עיניי ומוחי החלו בהדרגה לשחזר את יכולתם הטבעית לראות. הבנתי שהיה זה ההרגל שלי להרכיב משקפיים ועדשות מגע שגרם לראייה שלי להתדרדר והיה הופך אותי לצרכן לכל החיים של תעשיית האופטיקה. אף שהיה זה מפחיד בהתחלה להסיר את המחסום המלאכותי בין העולם לביני, חשתי מיום ליום יותר משוחרר, וכיום אני חופשי ממשקפיים כבר עשרים וחמש שנה.
כשימי הסתיו הזהובים השתרכו להם המשכנו לצעוד דרומה, והתחלתי להרגיש יותר חי מאי פעם. היה זה כאילו שכבות שריון התקלפו מעלי. גלים של הנאה טהורה הציפו אותי לפתע וחשתי שלבי מתפרץ באושר. היה זה אושר השונה כמעט לחלוטין ממה שתמיד חשבתי שיביא אושר. לא היה לנו כסף, למעשה כמעט גם לא רכוש, ושום מושג מנין נשיג את ארוחתנו הבאה או מקום לינה, ועם זאת למה ביעבעו בתוכי גלים בלתי מוסברים בצורה כל כך חיה? דבר אחד היה בטוח: אנו חיים את חיינו, לא את החיים שהכתיבו לנו התקשורת או ההורים, המורים, קרובי המשפחה ובעלי הסמכות. ייתכן שזו ההנאה המהותית של הקיום שמשתחררת באופן ספונטני כשאנו מקשיבים לקריאה הפנימית מתוכנו להתפתח. נראה היה שהיא יצרה שדה של חופש וברכה סביבנו שהגן עלינו והיה כמעט מוחשי.
החיפוש אחר ההבנה היה הכול. איכשהו ידענו לא לנסות לאחוז בדבר. זכור לי אחד מימי ראשון בעיירה בווירג'יניה המערבית, כשנתבקשנו להעביר שיעור לילדי בית הספר של יום ראשון ואמרנו להם שגילינו את האמת בדבריו של ישו: אַתֶּם בַּקְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת מַלְכוּתוֹ וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְכָל אֵלֶּה יִוָּסְפוּ לָכֶם. לאחר מכן ערכה הכנסיה מגבית מיוחדת והעניקה לנו מתנה לא צפויה של 30$ כשהמשכנו לעיירה הבאה. למחרת, לאחר שרכשנו במסעדה שתי ארוחות צהריים בשווי 5$ מהמתנה שקיבלנו, הענקנו למלצרית את שאר 20 הדולר כטיפ והמשכנו הלאה בכיסים ריקים ובלבבות חופשיים. באחד הימים, כשמזה זמן מה לא אכלנו ותיקי הגב שלנו היו ריקים לחלוטין, הבחנתי באריזת פלסטיק בהמשך הדרך. היה זה כריך טרי! אכלנו כל נגיסה ממנו באיטיות ובאסירות תודה. בכל חודשי הצעדה לא היינו באמת רעבים אפילו פעם אחת.
זרעים של קהילה
בסופו של דבר הוּבלנוּ איכשהו לקהילה שנוסדה זה מקרוב של כתריסר אנשים בלב קנטקי. הם קיבלו את פנינו בחמימות, וגילינו שכולם צמחונים וקשורים לחווה בטנסי! למדנו איך לבשל פולי סויה ושמענו בפעם הראשונה על דבר מה בשם "טופו". מארחינו סיפרו לנו שהם נועלים נעליים צמחוניות ומנסים להמעיט ככל האפשר את הסבל שהם גורמים לבעלי חיים. הייתי מודע במעורפל לכך שתרנגולות עוקרות זו לזו את העיניים במשקים מתועשים צפופים, שעגלים עוברים סימון בברזל מלובן וסירוס, ושהחזירים צורחים מכאב בבתי המטבחיים, וראיתי את המשאיות עמוסות הבקר, אך הפרטים לא היו ידועים לי וכך גם הדרכים להכין ארוחות בריאות מן הצומח. באווירת פתיחות ודאגה שוחחנו על כל הדברים האלה. עבדנו ואכלנו ביחד, שיחקנו וערכנו מדיטציות ביחד, וזה התחיל להיראות אבסורדי ואפילו ברברי לשקול אכילת בשר בעלי חיים. נדרתי ביני לביני להיות צמחוני.
במהרה המשכנו במסענו ושמנו פעמינו דרומה לכיוון החווה בטנסי. בסופו של דבר הגענו לחווה ונותרנו שם כמה שבועות. החוויה העבירה אותי סופית לצמחונות והייתה שווה את כל חודשי הצעדה. קרוב לאלף אנשים, רובם כזוגות נשואים עם ילדים בבתים שבנו בעצמם, יצרו קהילה בשטח גדול ויפהפה שחלקו חקלאי וחלקו מיוער. בני הקהילה האריכו את שערם כהצהרה של חיים כדרך הטבע ונגד הלך הרוח הצבאי שהחריב את וייטנאם. הקהילה קיבלה אישור חוקי בתור מנזר, והייתה טבעונית לחלוטין כדי להימנע מכל פגיעה בבעלי חיים, בבני אדם ובסביבה. לחווה היו בית ספר, מערכת טלפונים, מפעל סויה, הוצאה לאור ודפוס, להקת רוק, דרשות יום ראשון ו־Plenty, תוכנית סיוע חדשה שסיפקה מזון טבעוני ושירותי בריאות במרכז אמריקה ובשכונות העוני של צפון אמריקה. סטיבן גסקין, המנהיג הרוחני, היה תלמידו של מאסטר הזן סוזוקי רושי, מייסד מרכז הזן בסן פרנסיסקו.
האוכל היה טעים להפליא, האווירה הייתה כזו שלא חוויתי מעודי. האנשים היו ידידותיים, מלאי מרץ, קורנים, והייתה תחושה חזקה של מטרה: של עבודה ליצירת עולם טוב יותר, של חלוקה הדדית ושל מתן כבוד זה לזה ולקהילה המקומית. מפעל הסויה ייצר טופו, חלב סויה, קציצות סויה ו־"Ice Bean", גלידת הסויה הראשונה, והילדים אכלו בבית הספר מזון טבעוני בלבד. הילדים, שהיו טבעונים מלידה, גדלו להיות גבוהים, חזקים ובריאים. גינות, שדות וחממות סיפקו מזון לכולם, ואנשים עבדו בצוותים שונים, בונים, מתקנים, מבשלים, מלמדים, מעבדים את האדמה ויחדיו גורמים לחווה להתנהל באופן עצמאי לחלוטין. עבדתי בבית הדפוס של החווה בהדפסת המגזין הפופולרי להפליא של החווה Spiritual Midwifery Guide. נשים מכל רחבי הארץ הגיעו למרכז הלידה הרוחני של החווה ללדת את התינוקות שלהן בעזרת המיילדות המנוסות והאוהבות של החווה. לנשים ששקלו להפיל נאמר שביכולתן ללדת בחווה ושבנן או בתן יאומצו בידי אחד הזוגות בחווה. אף שנשים רבות הגיעו כשהן שוקלות את האפשרות הזו, אף אחת מהן לא ויתרה על תינוקה לאחר שעברה את תהליך הלידה עם המיילדות טובות הלב של החווה.
נגעו ללבי ההתחשבות הרבה שהפגינו האנשים זה כלפי זה, והאומץ שכל הקהילה הציגה בהתנגדות כמעט מוחלטת לערכי החברה הגדולה. תושבי המקום, בדיוק כמוני, חונכו בתרבות של שליטה שהרגה בעלי חיים והתעללה בהם עבור מזון, ביגוד, בידור ומחקר, וששמה את הדגש על תחרות, רכוש פרטי, צרכנות וערבון מוגבל של תאגידים גדולים. חונכנו לראות את העולם, את בעלי החיים ואפילו את בני האדם כמוצרים לשימוש השוק לרווח ותועלת אישית. החווה הייתה דוגמה חיה לטבעונות, ושמה דגש על עדינות, חמלה וכבוד לכל היצורים החיים, חיים של פשטות מרצון, טכנולוגיה מוסרית, שיתוף במשאבים ומציאת אושר בעזרת משפחות חזקות ובריאות וקשרים חברתיים, סיוע הדדי, צמיחה רוחנית וביטוי יצירתי, במקום באמצעות האדרה עצמית. בעיניי נראו האנשים כמאמצים במידה רבה יותר את תורתו של ישו מכל שאר הדתות המוכרות. חזונם היה שכל החיים קדושים, והם ניסו ליצור במודע קהילה ואורח חיים ששיקפו את החזון ויעניקו השראה לאחרים כדוגמה לדרך חיים בת קיימא. אין צורך לומר שהבנקים, התאגידים והמוסדות הממשלתיים הפגינו עוינות רבה כלפי החווה. אף שהחווה עדיין קיימת, כיום היא קטנה יותר ופחות יוצאת דופן מכפי שהייתה בשיאה בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80.
אף ששקלנו ברצינות להצטרף לחווה, חשנו בסופו של דבר צורך אינטואיטיבי להמשיך דרומה להנטסוויל, אלבמה. כשהגענו גילינו את מרכז הזֶן המקומי, שם יכולנו להשקיע את האנרגיה שלנו במדיטציה של כשמונה שעות ביום ובסיוע בתחזוקת המרכז. הייתה זו סביבה מושלמת עבורנו ויכולנו להתמקד במדיטציה שלנו ולקבל הנחיה והדרכה מעולות. בשנתיים הבאות המשכתי לגור במרכזי מדיטציה בודהיסטית באטלנטה ולאחר מכן בסן פרנסיסקו, אך הרפיתי מעט מהתזונה הטבעונית שלי, מאחר שרוב דרי המרכזים אכלו ביצים ומוצרי חלב, ובאותה תקופה לא הבנתי לעומק את האכזריות שגלומה במזונות האלה.
בשנת 1980, בזמן שגרתי בקגיו דרודן קונצ'ב, מרכז מדיטציית וג'ריאנה (בודהיזם טיבטי) בסן פרנסיסקו, ניתנה לי הזדמנות מופלאה לפגוש את הדלאי לאמה ולהציג בפניו תרגום של טקסט טיבטי עתיק שעליו עבדתי וסייעתי למרכז שלנו לפרסם. מוקדם באותו יום ניהל הדלאי לאמה טקס שבו כולנו נדרנו את נדר הבודהיסטווה, שנחשב לבסיס מדיטציית הווג'ריאנה: הנדר להגיע להארה רוחנית מוחלטת כדי להעניק את מרב התועלת ליצורים החיים. סתירה קשה עבורי ועבור רבים אחרים הייתה שאף שהיינו צמחונים, רבים מהלאמות הטיבטים שבעפר רגליהם התאבקנו אכלו בשר דרך קבע. אפילו הדלאי לאמה עצמו, אף שהתנגד לציד ולכל סוגי ההתעללות בבעלי חיים ועודד צמחונות הן בקרב הטיבטים והן בקרב חסידי הבודהיזם המערביים, אכל בשר פעם ביומיים, לכאורה בשל עצת רופאיו. ייתכן שהסיבה לכך הייתה גם פוליטית, מאחר שבתור הסמכות הדתית הגבוהה והבולטת ביותר במסורת הטיבטית, יידרש ממנו אומץ רב לשלול את המנהג של רוב הלאמות ולנהוג על פי הצמחונות המוסרית של התורה הבודהיסטית המקורית. למרבה המזל, באפריל 2005 הוא הפגין את האומץ הפוליטי המופלא שלו, וסוכנויות הידיעות דיווחו ש"באומרו שאימץ לאחרונה תזונה צמחונית, קרא הדלאי לאמה להפסקת ההרג והפגיעה בבעלי החיים." בשל מעמדו הרם של הדלאי לאמה כמופת לשלום, אלה חדשות טובות לכולנו ויש סימנים מעודדים שטיבטים צעירים בהודו פונים לאותו כיוון.
מקדש סונג-גוואנג-סה
בשנת 1984 נקרתה בידי הזדמנות נוספת לחיות בקהילה טבעונית. הפעם במנזר זן עתיק בקוריאה הדרומית. נסעתי לשם כנזיר לשלושת חודשי הקיץ. השכמנו ב־2:40 לפנות בוקר להתחיל את היום במדיטציה, תרגלנו דממה ופשטות ואכלנו ארוחות טבעוניות של אורז, מרק, ירקות ומדי פעם טופו, ועלינו על יצוענו בתשע בערב לאחר מדיטציית הערב. הארוחות נאכלו בדממה כשכל אחד מאתנו משתמש בארבע קערות: שלוש לאורז, למרק ולירקות והרביעית לתה, שאותו שתינו לאחר שניקינו אתו את הקערות, כדי שאף גרגר אורז לא יתבזבז.
הקהילה כללה כשבעים נזירים, ועוד כמה אנשים פשוטים שסייעו בכמה מטלות, והשורשים הטבעוניים היו נטועים עמוק. תושבי המקדש חיו בו מאות שנים באותו אופן, עורכים מדיטציות וחיים ללא אלימות. לא היו משי או עור באף בגד, ואף שהגעתי בקיץ, עונת היתושים, האפשרות להרוג יתוש או כל יצור אחר כלל לא הייתה קיימת, ורק תלינו כילה באולם המדיטציה. לאורך חודשי הדממה והמדיטציה, כשישבתי ללא תזוזה לאורך שעות שנראו נצחיות, תחושה עמוקה ומענגת נבעה מתוכי, תחושת אחווה עם כל היצורים החיים ורגישות רבה יותר לאנרגיה שסביבי.
כששבתי לאחר ארבעה חודשים להמולת החיים בארצות הברית, חשתי שנגרם לי שינוי עמוק, והצמחונות שאימצתי בתשע השנים האחרונות הפכה באופן ספונטני וטבעי לטבעונות ששורשיה חדרו למרכז לבי. עד לאותו רגע חשבתי בטעות שרכישותיי הטבעוניות היומיומיות של מזון, ביגוד וכיוצא בזה היו בחירתי האישית, או בפשטות אפשרויות. כעת ראיתי בבהירות שאין זו אפשרות או בחירה שלא להתייחס לבעלי חיים כמוצרים, כי בעלי חיים פשוט אינם מוצרים. לא יעלה על הדעת לאכול או ללבוש או להצדיק התעללות בבעל חיים כפי שלא יעלה על הדעת לאכול או ללבוש או להצדיק התעללות בבן אדם. תחושת ההקלה וההעצמה העמוקה של הגילוי וההבנה העשירו אותי מעבר למה שניתן להביע במילים.
כששבתי מקוריאה התחלתי ללמד מדעי הרוח ופילוסופיה בקולג' במפרץ סן פרנסיסקו, בעזרת אנשים שהכרתי כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטת סן פרנסיסקו לפני שנסעתי לקוריאה. לאחר כשישה חודשי הוראה החלטתי להגיש מועמדות לדוקטורט בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. לשם כך נדרשתי לעבור מבחן קבלה לתארים מתקדמים, והתוצאות למרבה הפלא היו מאוד גבוהות. מֶנסָה [ארגון בעלי האינטליגנציה הגבוהה] אמרו לי שמנת המשכל שלי על פי התוצאות נמצאת ברבע העליון של האחוז העליון באוכלוסייה. בשנותיי הצעירות כאוכל כל שלא עוסק במדיטציה מעולם לא השגתי תוצאות גבוהות במיוחד במבחנים כאלה, אבל יש בזה היגיון. דרך של אכילה טבעונית לא רק מאפשרת למערכת שלנו לפעול באופן נקי יותר, אלא גם ביעילות רבה יותר, והיא משחררת את מחשבותינו לבצע הקשרים. היכולת הזו היא הבסיס לאינטליגנציה. תרגול דממת מדיטציה באופן קבוע מאפשרת למוחנו להירגע ולחבור למקורות בלתי נדלים של פוטנציאל אינטואיטיבי שגם מגביר את יכולתנו לבצע הקשרים. אימוץ תזונה טבעונית ותרגול דממה פנימית הם שילוב רב עוצמה! גיליתי, לדוגמה, שיכולתי ללמד כמות גדולה של קורסים בקולג' ובו זמנית ללמוד כמות גדולה של קורסים בברקלי, כך שלרוב עסקתי בשמונה עד עשרה קורסים ביחד. לא רק הפלאתי ללמד, גם קיבלתי רק 90 ו־100 בלמעלה משישים יחידות של קורסים לדוקטורט, והתזה שלי, תפקיד האינטואיציה בחינוך, הייתה מועמדת לפרס התזה הטובה ביותר. לא התגאיתי בכך באופן אישי או זקפתי דבר מה לזכותי, מאחר שהייתה זו רק דוגמה אחת מני רבות לעיקרון הבסיסי שלכולנו יש פוטנציאל עצום שניתן לממש אם נבין את טבענו המהותי ונחיה לפיו. העיכוב העיקרי לכך הוא דפוס החשיבה התורשתי שנאכף באמצעות המזון של תחרות והפרדה שמותיר אותנו מבולבלים, משותקים וחסרי יכולת לבצע הקשרים בעלי משמעות.
לאחר שלימדתי כשש שנים בקולג' ונהניתי מאוד, הרגשתי שעלי לפנות לאורח חיים פחות נייח וערכתי קונצרטים של מוזיקה מקורית על פסנתר והרצאות על פיתוח האינטואיציה ברחבי הארץ. אף שהקולג' הציע לי העלאה במשכורת אם אשאר, חשתי צורך עז לצאת לנדודים. גיליתי שבשנים שחלפו מאז יצאתי מניו אינגלנד החלה מוזיקה חדשה מרוממת ומסעירה לזרום ממני על הפסנתר, וככל שהתמקדתי יותר במוזיקה וניגנתי בפומבי, היא התחזקה והתקבלה בהתלהבות. דרך המוזיקה חשתי את לבי וראייתי הפנימית נפתחים לאנרגיה רוחנית מעוררת השראה שחיברה אותי לאדמה ולצרותיהם של בעלי החיים ושל משפחתנו האנושית. המוזיקה, שנבעה ממסתרי השקט הפנימי, תמיד דמתה לכלי לנשיאת אנרגיה מרוממת ומרפאה והבנה אינטואיטיבית.
אף שבאותו זמן לא הייתי מודע לכך, בזמן שעברתי לתזונה צמחית בחווה ב־1975, אלפי מיילים משם בשוויץ עברה בה-בעת ציירת צעירה בשם מדליין את אותו שינוי. בשנת 1990, בזמן שניגנתי באירופה, פגשתי את מדליין באופן מקרי בכפר שוויצרי קטן, ומאותו רגע בורכתי בנוכחותה כשותפה לחיים ובת לוויה אוהבת.
כוח הקהילה
הקהילות שלהן אנו קוראים בית ובהן אנו גדלים משפיעות עלינו עמוקות. אם נבין זאת נוכל לראות מדוע אנו מתייחסים לבעלי חיים כמוצרים ולעתים קרובות מתקשים לעבור לתזונה ולאורח חיים טבעוניים. התרבות שלנו מושתתת על ניצול בעלי החיים למזון.
אף שיש לתרבויות נטייה טבעית לשכפל את עצמן, הן גם יכולות להתפתח והן עושות זאת, או עשויות להשתנות כתוצאה מלחץ חיצוני. התפשטות תרבות הרעייה מאסיה התיכונה לאזור הים התיכון והמזרח התיכון ומשם לאירופה ארכה כמה אלפי שנים והושגה בכוח הזרוע, שליטה בנשים ואינדוקטרינציה של ילדים, כפי שמתעדת אייזלר בספרה הגביע והלהב. ספרו של ג'רמי ריפקין Beyond Beef מתעד איך הגיעה תרבות הבקר לצפון אמריקה מאירופה ואיך הדרישה האירופאית (בעיקר הבריטית) לבשר הבקר וההשקעה האירופאית העצומה במשקי הבקר באמריקה סיפקו את ההון שהניע את ארצות הברית ואת כלכלתה בצעירותה. Waste of the West של לין ג'ייקובס מתעד את החרבת אדמות המרעה של המערב ואת ההשמדה המוחלטת כמעט של האינדיאנים, הביזונים, כלבי הערבות, הזאבים וכל החיות שנחשבות ל"מטרד". עד עצם היום הזה, סוכנויות מקומיות ופדרליות כמו "אגף חיות הבר" של משרד החקלאות האמריקאי עדיין הורגות ברעל ובירי וכן לוכדות וכולאות מיליוני בעלי חיים מדי שנה, כולל זאבי ערבות, שונרים [לינקס], סוסי מוסטנג, כלבי ערבות, ביזונים, בונים, דביבונים, שחרורים, גיריות ודובים. זו טרגדיה המגלמת סבל בל יתואר.
כשהייתי בקוריאה התפעלתי מטרסות האורז היפהפיות שנחו במעמקים וטיפסו על צדי הגבעות כדי להאכיל ביעילות את העם הקוריאני, שבניגוד לנעשה בארצות הברית, גם יצא מדי יום לטרסות לטפל ביבולים. עם זאת, בגלל השקעות אירופאיות ואמריקאיות, התרבות הקוריאנית השתנתה, ותאגידי המזון, תוכניות הטלוויזיה והפרסומות מאמריקה פלשו פנימה, ויצרו דרישה למזונות מערביים יוקרתיים, בעיקר בשר בקר. חוואי בקר מטקסס נסעו לקוריאה וניצלו את ההזדמנות להראות למשקיעים איך להפוך טרסות אורז למכלאות בקר. במקום להאכיל כמות גדולה של אנשים באורז, אותו שטח אדמה יאכיל כעת רק כמה אנשים עשירים בבקר ויעלה את מחיר האורז מעבר להישג ידם של העניים, ובה בעת ייצור סיוט סביבתי של פסולת וזיהום שתמיד מתלווה למשקים המתועשים המודרניים. התפשטות תרבות הרעייה לקוריאה קיבלה חיזוק רב מהמיסיונרים הנוצריים שקנו להם שביתה במקום. ייתכן שהמנזרים הבודהיסטים ותורתם והדוגמה שהם מעניקים לחמלה ולטבעונות יאטו את ההתפשטות, אך רק בהנחה שהאוכלוסייה שהלחץ עליה הולך וגובר תמשיך להתייחס אליהם ולכבד אותם.
התפשטות תרבות הרעייה נמשכת כבר מאות שנים וממשיכה גם בימינו ללא הפרעה. עושרה ונכונותה להשתמש הן בלחץ כלכלי והן באלימות פיזית מקשה עלינו להתנגד לה, וככל שהיא מתפשטת כך מתפשטים גם הדיכוי, אי השוויון, האלימות, התחרות והמאבק. זו תרבות של ניצול וגזל שמטביעה בכל בניה את המנהג העיקרי שלה שמתבסס על לרעות ולאכול בעלי חיים שנחשבים למוצרים.
כדי להתקיים בסביבה העוינת של תרבות הרעייה על הקהילות הטבעוניות להיות חזקות ונחושות. רובן, כמו החווה ומקדש סונג-גוואנג-סה, הן קהילות רוחניות במהותן. הטבעונות שלהן היא חלק מהלך רוח רחב יותר של רוחניות ששמה את הדגש על חמלה, טיפוח שלווה פנימית והרמוניה, ועידוד התחייה המוסרית של האנושות. עם זאת, כיום ניתן לחוות קהילה טבעונית גם במקומות רבים אחרים, וכך נעשה המעבר לטבעונות קל וטבעי יותר. מספר הקהילות הצמחוניות והטבעוניות גדל כתוצאה מהתפשטות המסורות הלא-מערביות במערב. יש גם מספר גדל והולך של מרכזי ריפוי ומרכזים דתיים שמדגישים צמחונות או טבעונות הן מסיבות בריאותיות והן כטיהור רוחני. יש גם קהילות זמניות, כמו כנסים לזכויות בעלי חיים ולצמחונות, וכן קהילות צמחוניות מקומיות המספקות ידע והשראה. כל אדם זקוק לתמיכה קהילתית, כי היא מספקת את התוכן, הדוגמאות וההדרכה המעשית שחיוניים במיוחד לשלבים הראשונים של המעבר לתזונה ולאורח חיים חופשיים מאכזריות.
זרעים מניבים פירות מאותו סוג. החווה ומקדש סונג-גוואנג סה הם פריחת הזרעים ששתלו אנשים חכמים ומלאי חמלה לפני 2,500 שנים לפחות, ולאורך מאות שנים טיפחו אותם אינספור אנשים מסורים, לרוב למול התנגדות עזה. הדורות הבאים של בני האדם ובעלי החיים תלויים בנו ובכך שנעשה כמיטב יכולתנו לטפח את זרעי האי-אלימות, התבונה והחמלה בגן התרבותי השיתופי שלנו כדי שיוכלו לרשת עולם בריא ודרך חיים שמבוססת על חופש ואדיבות. כל אחד מאתנו יכול להיות שדה של חופש, ובכוח דוגמתנו ותכליתנו נקל על הסובבים אותנו ללכת בעקבותינו. השדה יצמח ויתפשט דרך תרבותנו כמהפכה נדיבה.
אף ששיתפתי אתכם במסע ייחודי, כפי שכל מסעותינו ייחודיים, אני מאמין שהדפוס הבסיסי אוניברסלי. כולנו נולדנו לתוך תרבות הרעייה שממצירה בעלי חיים, וכולנו הושפענו מהאכזריות, האלימות והתחרותיות הטורפנית שדורשות ארוחותינו והמתגלמות בתרבותנו. בנוסף למדנו לשמור נאמנות לתרבותנו ולהימנע ככל האפשר מביקורת כלפיה, להתנתק מהזוועה האיומה שאנו מנציחים ללא צורך, ולהתעלם מההשפעות ההרסניות שנגרמות בכל רובד של חיינו המשותפים והפרטים. בפני כולנו מוצגות אותן ראיות ובאוזנינו נשמעת אותה קריאה לרחמים ולצדק.
בתוכנו נחים זרעים של התעוררות וחמלה שייתכן שכבר נובטים. מסעות השינוי האישיים והאבולוציה הרוחנית שלנו גורמים לנו להטיל ספק במי ובמה שנאמר לנו שאנו היננו ושהאנשים סביבנו הינם, לגלות ולטפח את זרעי התובנה והצלילות בתוכנו, ולהבין את ההקשרים שמהם למדנו להתעלם. כשנעשה זאת וכשרשת המסעות שלנו תישזר בתרבותנו, תדשן ותשתול זרעים, נוכל להמשיך את השינוי שכבר החל, ולהתעלות אל מעל תבנית החשיבה הישנה שמייצרת מעגלי אלימות. כשאנו עוקרים את ההפרדה והשליטה מהצלחות שלנו, זרעי חמלה יכולים סוף כל סוף לצמוח בחופשיות, והתהליך הזה תלוי בעיקר בהשקיית הזרעים ובתרומה מלאה למסענו הייחודי. אנו תלויים אלה באלה, וכאשר נשחרר את היצורים שמכונים בפינו בעלי חיים, נשיב לעצמנו את החופש שלנו. כשנאהב אותם נלמד לאהוב זה את זה ולקבל אהבה.
דיאטת השלום העולמי 